נפתלי בנט ו-"היוזמה לצמצום הסכסוך" – לעשות את הכיבוש יותר נוח

ב-3 ביוני, יום לאחר ההכרזה על הקמתה של "ממשלת השינוי", התראיין ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט לעמית סגל. בריאיון, הציג בנט את תפיסת העולם שלו ביחס לעניין הפלסטיני: "התפיסה שלי בהקשר הזה זה לצמצם את הסכסוך. אנחנו לא נפתור [את הסכסוך], אבל איפה שאפשר, יותר מעברים, יותר איכות חיים, יותר ביזנס, יותר תעשייה – נעשה".

הריאיון של נפתלי בנט לעמית סגל

מיכה גודמן

בנט בעצם מהדהד את תפיסת "צמצום הסכסוך" שהפופולריות שלה עלתה בשנים האחרונות. מי שטבע את המינוח "צמצום הסכסוך" ושהגדיר באופן מפורט את התפיסה ואת הצעדים שיש לבצע כדי לקדמה היה ד"ר מיכה גודמן. בשנת 2017 פרסם גודמן את ספרו "מלכוד 67 – הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את ישראל" ובו הוא דן ברעיונות של הימין והשמאל ביחס לסוגיית שטחי יהודה ושומרון וחבל עזה שנכבשו ב-1967. בשנת 2019 פרסם גודמן מאמר בכתב העת ליברל בשם "שמונה צעדים לצמצום הסכסוך" ("ליברל", 18.03.2019).

במאמרו, גודמן מסביר שהשמאל והימין בישראל הם בעצם קרובים משניתן לחשוב: "מרתק לראות כיצד הימין והשמאל הם תמונת ראי זה של זה. שניהם עברו את אותו תהליך במקביל: הימין כבר לא מאמין שיישוב השטחים יביא גאולה אלא שנסיגה מהם תביא אסון; השמאל כבר לא מאמין שנסיגה מהשטחים תביא גאולה אלא שהישארות בהם תביא אסון. הימין והשמאל עברו תהליך זהה: שניהם עברו מחלומות לחרדות".

ואכן, ההסבר של גודמן מתאר היטב את התהליכים שעברו ישראלים רבים מאוד – הפנמת החרדה הגדולה של הימין במקביל להפנמת החרדה הגדולה של השמאל. אותם ישראלים סבורים "שלא נוכל להבטיח את הרוב הלאומי אם ישראל תשלוט ביהודה ושומרון, ובעת ובעונה אחת – שנתקשה להבטיח את הביטחון הלאומי אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון".

גודמן מציין כי על פי העמדה הרווחת בשמאל: "אם ישראל תישאר בשטחים ותמשיך לשלוט צבאית על אוכלוסייה אזרחית פלסטינית, יקרו לה שלושה דברים רעים: היא תתפורר מוסרית, היא תבוּדד דיפלומטית ומעל לכל היא תובס דמוגרפית". ואילו העמדה הרווחת בימין היא שפלסטין תהווה איום ביטחוני על ישראל ובייחוד אם עקב חולשתה של המדינה הפלסטינית, כוחות רדיקליים כמו איראן, דאע"ש, חמאס או חזבאללה ייכנסו לתוך יהודה ושומרון ואז "ישראל עלולה למצוא את עצמה כשהכאוס המזרח תיכוני נמצא בפאתי תל אביב וחמש דקות מכפר סבא".

גודמן טוען שהמחשבה שיש רק שתי אפשרויות ביחס לסכסוך – ניהול הסכסוך שמשמעו תחזוקת המצב הקיים, או סיום הסכסוך שמשמעו טרנספורמציה של המצב הקיים – היא מחשבה בינארית "ולכן כוזבת". לפיכך, גודמן מציע בינתיים לנסות ו-"לצמצם" את הסכסוך, קרי לבצע סדרה של צעדים שיטיבו עם הפלסטינים ושיגדילו את השלטון העצמי של הרשות הפלסטינית אך יותירו את השליטה הביטחונית של ישראל ביהודה ושומרון על כנה.

גודמן מציג במאמרו שמונה צעדים שיובילו לצמצום הסכסוך וחמישה עקרונות שיבטיחו את המשך הביטחון של הישראלים. גודמן מסביר שמה שהוא מציע "אינם צעדים שיובילו לסיום הסכסוך ולריפוי המזרח התיכון, אלא רק למצב שירחיק את התפרצות האיום הדמוגרפי – מבלי לסכן את הביטחון הישראלי".

בנט התרשם מספרו של גודמן "מלכוד 67". תכף לאחר הקמת הממשלה ידע ברק רביד לספר כי "אחד האנשים עמם התייעץ בנט בחודשים האחרונים בנושא [הסכסוך הישראלי-פלסטיני] הוא ההיסטוריון ד"ר מיכה גודמן, מחבר הספר 'מלכוד 67'" והוסיף כי "בנט שוחח עם גודמן גם בשבועות האחרונים" ("וואלה", 16.06). חודש וחצי לפני הפגישה בין בנט לבין נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, יוסי ורטר סיפר כי "בנט לא יידרש כנראה להגיש אתנן מדיני משמעותי באותו מעמד. אם כי יש במסדרונות הירושלמים מי שמדברים על אמירה אפשרית בנוגע ל'צמצום הסכסוך', הנושא שבו הוא דן בסדרת פגישות ארוכה עם ד"ר מיכה גודמן" ("הארץ", 16.07).

מיכה גודמן

"היוזמה לצמצום הסכסוך"

תפיסת "צמצום הסכסוך" של גודמן השפיעה לא רק על בנט. בשנת 2019, קמה עמותה בשם "היוזמה לצמצום הסכסוך" בהשראת מאמרו של גודמן. וכך מתארים המקימים את הדרך בה הגותו של גודמן השפיעה עליהם: "בשנת 2019 נחשפנו למאמר שכתב ד"ר מיכה גודמן – '8 צעדים לצמצום הסכסוך' שפורסם במגזין 'ליברל'. המאמר, שהיה המשך ישיר לספר 'מלכוד 67', מציע להסתכל על הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבט חדשה: במקום לחשוב רק איך לפתור את הסכסוך, הוא מציע גם לחשוב על איך מצמצמים אותו. היוזמה לצמצום הסכסוך קמה ברוח המאמר, אך פועלת באופן עצמאי ובלתי תלוי מהנאמר בו".

עמותת "היוזמה לצמצום הסכסוך" אולי קמה כדי לממש את החזון שהציג גודמן – וגרסא מעודכנת של מאמרו "שמונה צעדים לצמצום הסכסוך" אף מופיעה במלואה באתר העמותה – אולם ישנם הבדלים ניכרים בין הצעדים שהציע גודמן לבין הצעדים שמציעה העמותה.

כך, למשל, גודמן מציע ליצור רציפות תחבורתית תחת האוטונומיה הפלסטינית באמצעות כבישים עוקפי התנחלויות שיחברו בין החלקים השונים של הרשות הפלסטינית ושיועברו תחת ריבונותה. גודמן מוסיף ומציע להעביר אחוזים בודדים מתוך שטחי C לידי הרשות הפלסטינית ובייחוד באזורים בהם הבנייה הפלסטינית גלשה מחוץ לשטחי האוטונומיה.

לעומת זאת, באתר של "היוזמה לצמצום הסכסוך" הרעיון של רציפות תחבורתית מופיע במסגרת צעדים שיקודמו בעתיד ואילו ההצעה להעביר שטחים נוספים לשליטה אזרחית פלסטינית אינה מוזכרת כלל. במקום זאת, האתר מתמקד בשורה של צעדים כלכליים במהותם כמו שיפור וייעול מעבר אלנבי, ייעול תעסוקת פלסטינים בישראל, שדרוג תשתיות סלולר, ייעול הייבוא והייצוא הפלסטיני והסדרת משק החשמל והאנרגיה.

אבל מדוע יש פער בין הצעדים שהציע גודמן לצמצום הסכסוך לבין הצעדים המוצעים על ידי "היוזמה לצמצום הסכסוך"?

התשובה היא שהצעדים שבאמת מיועדים לצמצם את הסכסוך, אינם יכולים להתקבל על דעתו של הימין, וזאת להבדיל מצעדים שמטרתם שיפור המצב הכלכלי של הפלסטינים תחת הכיבוש. וכך, בנאום השבעת הממשלה החדשה, ראש הממשלה בנט הבהיר מה הפרס שהפלסטינים יקבלו על התנהגות טובה. "הפלסטינים צריכים לקחת אחריות. שקט יוביל למהלכים בתחום הכלכלי, הפחתת החיכוך וצמצום הסכסוך".

שורשיה של תפיסת "צמצום הסכסוך" במחשבה הימנית

לפני שבנט דיבר על "צמצום הסכסוך", לפני שקמה "היוזמה לצמצום הסכסוך" ולפני שגודמן כתב את ספרו, הימין כבר קידם את תפיסת "צמצום הסכסוך" גם אם השתמש במונחים אחרים.

עוד בשנת 2008, נתניהו, אז ראש האופוזיציה, דיבר על "שלום כלכלי". נתניהו הציג את השלום הכלכלי כאמצעי שאמור להכשיר, עם הזמן, את המהלך המדיני: "השלום הכלכלי הוא פרוזדור לאפשרות שלום מדיני בהמשך. הוא לא מייתר את המשא ומתן על הסדר הקבע, אבל יוצר תנאים להבשלת הכלי. שלום כלכלי הוא פרוזדור להגעה לפתרונות מדיניים".

בשנת 2010, דני דיין, אז יושב ראש מועצת יש"ע, הציג חזון מצומצם אף יותר על פיו "הפתרון לעשרות השנים הקרובות הוא הסטטוס-קוו הנוכחי, בשיפורים כאלו או אחרים".

בעמוד "שאלות ותשובות" באתר "היוזמה לצמצום הסכסוך", פעילי העמותה כמו מהדהדים נקודות מתוך דבריהם של נתניהו ושל דיין: "כיום, איננו רואים פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בטווח העשור הקרוב, ולכן איננו יודעים מה יהיה הפתרון הנכון בעתיד. אבל מהלך שיצמצם את הסכסוך יציב את ישראל בעמדה שבה תוכל לזהות הזדמנויות עתידיות. איך הן תראינה? ...אין לדעת, העתיד נסתר מעיני כולנו, אבל אפשר להתמקם בעמדה שתאפשר לנו לזהות הזדמנויות חדשות ולזנק עליהן כשהן תופענה".

מסתמא אפוא כי תפיסת העולם הנוכחית של בנט ביחס לפתרון הסכסוך והצעדים שמציעה "היוזמה לצמצום הסכסוך" הם לא יותר מרטוריקה חדשה למדיניות ישנה.

סרטון של "היוזמה לצמצום הסכסוך"

חשש ביטחוני או שאיפה טריטוריאלית?

פעילי "היוזמה לצמצום הסכסוך" סבורים, ובצדק, שהימין חושש מהתוצאה הביטחונית של נסיגה מהשטחים ושל הקמת מדינה פלסטינית. החשש הזה של אנשי ימין הוא רציונלי ומבוסס, והשאלה האם תיתכן מדינה פלסטינית שלא תסכן בצורה משמעותית את ישראל היא שאלה לא פשוטה. אבל הסכנה הביטחונית אינה הסיבה העיקרית להתנגדות הימין לעצמאות פלסטינית. הימין לא רואה ביהודה ושומרון שטח כבוש אלא חלק מארץ ישראל השייך לעם היהודי. דוברי הימין, כולל בנט עצמו, שבו והצהירו כך בפה מלא.

בנט: "עם אינו יכול להיות כובש בארצו"

וכך, אי אפשר להבין את המערכה של הימין הישראלי נגד בנייה בשטח C כעניין ביטחוני גרידא, אלא כחלק ממאבק על נדל"ן לאומי. בדומה לכך, גם התמיכה הניכרת בימין במתווה הסיפוח של ביהודה ושומרון, אינה נובעת מתפיסה ביטחונית אלא משאיפה טריטוריאלית.

על כל פנים, כיצד ניתן "לצמצם את הסכסוך" כאשר ממשלת ישראל ממשיכה במדיניות של הרחבת ההתנחלויות? השאיפה הישראלית לשליטה בשטחי יהודה ושומרון היא חלק משמעותי בסכסוך בין ישראל לפלסטינים ו-"היוזמה לצמצום הסכסוך" מתעלמת מכך לחלוטין.

אם היינו רוצים באמת לצמצם את הסכסוך

השאיפות הטריטוריאליות של הימין הישראלי אינן הסיבה היחידה להמשך הסכסוך. כך, למשל, הטענה שהפלסטינים עדיין אינם מקבלים את קיומה של מדינת לאום של העם היהודי בישראל, נושאת הגיון רב. בנוסף, אין חולק שזכות השיבה ממשיכה להוות מרכיב משמעותי מאוד בשיח הפלסטיני ולא מן הנמנע שלא תהיה הסכמה פלסטינית לפתרון מדיני שלא יכלול שיבה של פליטים פלסטינים וצאצאיהם לישראל.

מן הצד השני, לציבור הישראלי יהיה קשה לקבל פשרה בירושלים ובעיקר אובדן ריבונות בהר הבית ובחלק מהעיר העתיקה. פינוי של עשרות אלפי מתנחלים יעמיד קשיים מורכבים אף יותר. האם מהלך מדיני נוסח הצעת אולמרט לאבו מאזן או "יוזמת ג'נבה" יכול לעבור בישראל של היום? מסופקני.

אבל מעבר לרצון הרוב בישראל ובציבור הפלסטיני, ישנם רבים, ישראלים ופלסטינים, שיראו בפשרה ויתור בלתי מתקבל על הדעת ושיהיו מוכנים לנקוט באלימות בכדי לסכל הסכם מדיני. סביר להניח שהתקדמות משמעותית לקראת פתרון קבע תגרור מעשי אלימות מצד זו או אחר, שמצידם יגררו אלימות נגדית ואסקלציה מהסוג שחווינו יותר מדי פעמים בשלושת עשורים האחרונים. לרוע המזל, אפילו אי אפשר להבטיח שהסכם קבע, אם יושג, יביא לנו שלום ושקט.

בתנאים כאלה, לטיעון הבסיסי של גודמן, של "היוזמה לצמצום הסכסוך" ושל בנט יש היגיון בלתי מבוטל. במצב הנוכחי, הגיוני למדי לנסות ולהימנע מההכרעות הקשות בנושאים כגון חלוקת ירושלים, זכות השיבה ועתיד ההתנחלויות. בנוסף, הגיוני להימנע מצעדים שיפגעו ביכולת של צה"ל לשמור על בטחון ישראל בעת הזאת –פינוי עמק הירדן לדוגמא.

אבל אם באמת היינו רוצים לקדם תפיסה של "צמצום הסכסוך", מה היינו צריכים לעשות? ובכן, כדי לצמצם את הסכסוך אי אפשר להסתפק רק ב-"יותר מעברים, יותר איכות חיים, יותר ביזנס, יותר תעשייה" או בשיפור תשתית הסלולר ברשות הפלסטינית. צמצום הסכסוך צריך לכלול מהלכים שיאפשרו את הקמתה של מדינה פלסטינית בעתיד. כך, למשל, העברה של שטחים ממעמד של שטח C לשטח B תאפשר את המשך השליטה הביטחונית הישראלית אבל יגדילו את האזור הנמצא בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית וישפרו את רציפותה הטריטוריאלית. בנוסף, הקפאת התנחלויות, או למצער הקפאת הבנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות שסביר להניח שיישארו חלק מישראל גם בהסכם קבע, תמנע את המשך הפרגמנטציה של יהודה ושומרון – פרגמנטציה שבאה לסכל את האפשרות שתקום מדינה פלסטינית בעתיד.

כמובן, לתפיסה כגון זו של "צמצום הסכסוך" אין סיכוי ממשי להתקבל בפוליטיקה הישראלית העכשווית. וכך, כמו הצעדים שמציע בנט, גם הצעדים שהעמותה מציעה, אינם מתמודדים בשום צורה עם המאמצים הישראליים להשתלט על עוד ועוד שטחים ביהודה ושומרון. "היוזמה לצמצום הסכסוך" מחזיקה, הלכה למעשה, באג'נדה דומה לזו של הימין, והיא אינה מנסה להתמודד עם הכיבוש אלא רק לעשות אותו יותר נוח.