מהשיח הציבורי בנושא ומשיחות שקיימתי, אני מתרשם שישראלים, גם מהשמאל הפוליטי, עומדים להתגעגע לנשיא דונלד טראמפ. מי שכמוני סבורים שהפרישה מהסכם הגרעין מול איראן הייתה טעות ושדחיקת ההנהגה הפלסטינית לפינה היא בניגוד לאינטרס הישראלי, כנראה לא חולקים את התחושה הזו, וגם לא מי שמזדהים תרבותית עם המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. רבותי, הטור הזה אינו מיועד עבורכם.
אני מבקש לטעון שגם אלו שיתגעגעו לנשיא היוצא ושחושבים אחרת בשלושת הנושאים הללו – איראן, פלסטינים והזדהות תרבותית עם הדמוקרטים בארצות הברית – צריכים להכיר תודה על תבוסתו של טראמפ בבחירות. זאת משום שטראמפ היה מסוכן לישראל, וכהונה נוספת שלו הייתה מסכנת את ישראל על אחת כמה וכמה.
ראשית יש להבין מדוע התפיסה שטראמפ היטיב עם ישראל מקובלת כל כך על הציבור הרחב. ובכן, טראמפ נתן לנו מתנות חינם. ממשל טראמפ העביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, הכיר בריבונות הישראלית ברמת הגולן והכשיר את הקרקע לנורמליזציה עם מדינות המפרץ. בנוסף, טראמפ התעמת עם כל אויבי ישראל הגדולים. הוא ירד על מנהיג איראן ח'אמנהאי בטוויטר, חיסל את קאסם סלימאני, סינן את אבו מאזן (אם אתם מאמינים שהוא אויב של ישראל), ותקף בפומבי את האיחוד האירופי (כנ"ל). טראמפ אמנם בריון, אבל הוא הבריון שלנו.
טקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן
לפעמים טראמפ עשה גם וגם – גם נתן לנו מתנות חינם וגם התנהג בבריונות מול אויבינו. כך, למשל, היה כאשר הוציא את ארצות הברית מהסכם הגרעין עם איראן שהפוליטיקאים בישראל התנגדו לו ברובם. עבור מגזר מסויים בישראל טראמפ גם היה לוחם אמיץ במלחמת התרבות. הוא הכניס לשמאלנים, ירד על התקשורת, זלזל בלהטב"קים. כל הדברים האלו, או לפחות רובם, נזקפו לטראמפ בטור הזכות, בעיני ישראלים רבים. עם זאת, להתמקד רק בטור הזכות זו שגיאה, שכן בזמן שעשה את כל הדברים הללו, טראמפ גם סיכן את מדינת ישראל בצורה חמורה. וככל שטראמפ הועיל, התועלת שלו כמעט ופסקה לקראת הכהונה שנייה.
לסכנה שסיכן טראמפ את מדינת ישראל היו שלושה רבדים עיקריים.
הרובד הראשון הוא עתיד העולם. מדינת ישראל נמצאת על כדור הארץ ובניגוד לאמריקאים ולאנשי אתר מידה, רוב הימין הישראלי עדיין לא נשוי בחתונה קתולית להכחשת משבר האקלים. לאנושות לא נשאר עוד המון זמן לשנות מסלול. טראמפ גזל מאיתנו זמן יקר בפרישה מהסכם פריז ובעידוד שנתן לתעשיות מזהמות. המהלכים הללו רעים לכלל האנושות ולפיכך רעים גם לישראל. בצורות ונדידת אוכלוסיות כתוצאה משינויי אקלים מגבירים את הסיכון למלחמות. תופעות אלו גם מחריפות את משבר הפליטים עימו מתמודד העולם המערבי כולו – משבר שהפך בשנים האחרונות לסלע מחלוקת גם בישראל.
בנוסף, ההתנהלות של טראמפ מול הקורונה, בניגוד לזו של נתניהו בתחילת הדרך, לא עלתה רק בחייהם של מאות אלפי אמריקאים אלא גם של ישראלים רבים. כשנתניהו ניסה להוביל מדיניות סגר דומה לזו שנקטה ניו זילנד, ההחלטה לסגור את שמי ישראל למגיעים מאמריקה התעכבה כי ממשל טראמפ לחץ שלא לסמן את ארצות הברית כמדינה אדומה. בגלל עיכוב זה מתו ישראלים מקורונה והכלכלה חוותה פגיעה קשה יותר ממה שהייתה נפגעת אם מדיניות הסגר הייתה מיושמת בשלב מוקדם יותר. גם סביר להניח שהכחשת הקורונה שהפכה לחלק ממלחמת התרבות באמריקה, זלגה לישראל ואיתה הפגיעה בשלומם של ישראלים נוספים.
הרובד השני הוא המצב המדיני של ישראל. אני סבור שהפרישה מהסכם הגרעין עם איראן הייתה מקח טעות, אבל לצורך הדיון בוא ונניח שהמהלך היה רצוי. למרבה הצער, לא היה שום צעד המשך לפרישה מההסכם משום שטראמפ לא התעניין מעולם בגיבוש מדיניות חוץ (או פנים) קוהרנטית. מדיניות הלחץ המקסימלי שהייתה הרכיב היחיד שבא בעקבות הפרישה מההסכם, אמנם פגעה בכלכלה האיראנית אבל גם הגבירה את התעוזה של איראן וחיזקה כוחות רדיקליים במדינה. כיום איראן פועלת צבאית נגד ארצות הברית יותר, לא פחות, ממה שפעלה נגדה בעבר. גם בסוגיית הגרעין, איראן קרובה יותר כעת ליכולת גרעין צבאית מאשר לאחר החתימה על הסכם הגרעין. ולארצות הברית אין את מנופי ההשפעה הבינלאומיים שהיו לה בזכות ההסכם.
חיסול סלימאני היה מהלך מצויין, אבל מכל בחינה אחרת אין למדיניות האמריקאית נגד איראן שיניים של ממש. זאת ועוד, הסיבה היחידה בגללה המשא ומתן מול איראן לא התחדש, היא כי האיראנים התנגדו לכך. טראמפ כבר היה מוכן להיכנס עם האיראנים לשיחות, על אפם וחמתם של יועצו ג'ון בולטון ושל ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
זהו דפוס פעולה אופייני של טראמפ. הוא מחזר אחר משטרים רודניים. הוא משבח את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, מתחנף לנשיא סין שי ג'ינפינג, מסתחבק עם הרודן הצפון קוריאני קים ג'ונג-און, ומתחנחן לנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. לעומת זאת, ישראל אינה בריון בקנה מידה עולמי (לכל היותר בריון שכונתי) ונוכחות של בריון מעצמתי במרחב המזרח תיכוני נוטה לסכן אותנו.
לטור המדיני צריך להוסיף גם את יחסי מדינת ישראל עם הדמוקרטים בארצות הברית. בשיח הישראלי אוהבים לחשוב שהמפלגה הדמוקרטית היא עדר של שונאי ישראל חובבי BDS, אבל האמת היא שרוב מניין ובניין של נציגי המפלגה אינם מחזיקים בדעות אנטי ישראליות. הזיהוי המוחלט בין ישראל לטראמפ דחק לא מעט דמוקרטים לעבר גישה לעומתית לישראל.
כשחברות הקונגרס הפרו פלסטיניות רשידה טלאיב ואילהאן עומר ביקשו להכנס לישראל לביקור, נתניהו הבין שמוטב לתת להן לבקר, אך טראמפ הכריח אותו למנוע מהן כניסה. כשטראמפ ביקש ממנו להגיד בשידור שביידן לא מסוגל היה לחולל את הסכמי אברהם, נתניהו השכיל לשתוק ולחלץ את עצמו בדיפלומטיות מהפינה, אך האכזבה של הנשיא האמריקאי מתגובתו של ראש הממשלה הייתה ניכרת.
לטראמפ תמיד חיכתה מגבלת כהונה בעוד ארבע שנים אולם נסיעה נוספת בקרון המוזהב שלו הייתה רק מסכנת את ישראל עוד יותר. נזק עצום כבר נגרם ליחסים עם הדמוקרטים, נזק גדול עוד יותר יכול היה להיגרם בקדנציה השנייה. ולמי שמאמין שהיחסים בין המפלגות חקוקים באבן, אזכיר שלא עבר כל כך הרבה זמן מאז שכולנו האמנו שהדמוקרטים הם המפלגה הפרו ישראלית. הנשיא בוש הראשון ואפילו השני העבירו אותנו משוכות לא קלות.
הרובד השלישי הוא האספקט המוסדי. אני לוקח ברצינות את האמירה של ישראלים שאנחנו רוצים להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. ליהודית נדאג בעצמנו, אבל דמוקרטיה היא תופעה כלל עולמית שלא נמצאת רק בשליטתנו הבלעדית. וטראמפ מזיק לדמוקרטיה. זו לא רק דעתי. גם עיתונאי ימני כמו עמית סגל, שהביע את צערו מהפסדו של טראמפ, ביטא באותה נשימה זעזוע מגישתו לרצון הבוחרים.
כפירה בתוצאות הבחירות היא לא הסכנה היחידה שטראמפ מציב בפני הדמוקרטיה. דחייה של האחר, ערעור על תפקידה של עיתונות חופשית בחברה דמוקרטית וסימון יריבים פוליטיים כאויבים, הן תופעות שמחלחלות מארצות הברית אל שאר העולם ובסופו של דבר מגיעות גם לישראל. כשהתופעות האלה מכות שורש הן יכולות לקרוע חברות לרסיסים.
בל נטעה, דמוקרטיה היא לא שיטת שלטון בה כולם חברים של כולם. דמוקרטיה מבוססת על ההבנה שחיים משותפים בלי אלימות דורשים העברה שלווה של הכוח מקבוצה אחת לאחרת בהתאם לרצון הריבון. ב-1977 מפלגת העבודה הייתה יכולה לנסות להיאחז בשלטון. צה"ל בוודאי היה יותר נוח למשימה כזו אז, בניגוד להיום. ב-1992 יצחק שמיר ומפלגת הליכוד יכולים היו לנסות להשתמש במוסדות הממשלה שהיו בידיהם כדי להישאר בתפקיד. אך אלו גם אלו לא נהגו כך, ולכן בישראל עדיין יש דמוקרטיה במקום ספרי היסטוריה עבים על מלחמות אזרחים. ברגעים אלה ממש טראמפ מהמר על הדמוקרטיה של כולנו, וכל זאת רק בשביל האגו של עצמו.
אבל גם אם לא השתכנעתם שהטור השלילי של טראמפ גובר במשקלו על החיובי, אני מזמין אתכם לחשוב מה עוד ישראל הייתה יכולה להשיג מקדנציה נוספת שלו. הרי סיפוח כבר לא יקרה, כך או אחרת. ההסכמים עם מדינות ערב כבר נחתמו. האיראנים לא עומדים להיכנע ללחץ של ארצות הברית. גם לא הפלסטינים. השגרירות האמריקאית לא עוזבת את ירושלים והגולן לא חוזר לסוריה. מצד שני, נשיא חדש יוכל אולי למנף את הלחץ שיצר טראמפ על איראן ועל הפלסטינים כדי להגיע להישגים חדשים. יתרה מזו, ביידן הפגין בכל שנותיו בפוליטיקה רגשי ידידות עמוקים כלפי ישראל, והוא גם מסתדר היטב עם נתניהו. "יש לנו מערכת יחסים אישית ממושכת וחמה כמעט 40 שנה" אמר נתניהו בברכה שבירך את ביידן לרגל זכייתו בבחירות. חילופי הממשל סוללים אפוא את הדרך לתקן, לפחות במידת מה, את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית.
ג'ו ביידן במהלך ביקורו בישראל בשנת 2016
גם בראייה צרה של המציאות דרך הפריזמה הישראלית בלבד, ישראל לא מפסידה דבר מהפסדו של טראמפ ויכולה רק להרוויח מכן. הניצחון של ביידן לא מונע מאיתנו להמשיך וליהנות מהמתנות שקיבלנו מטראמפ ובמקביל לשמוח שאנשים רציניים, ולא משנה מאיזו מפלגה, חוזרים לבית הלבן.
אבישי בן ששון-גורדיס הוא דוקטורנט במחלקה לממשל באוניברסיטת הרווארד ועמית מחקר בקרן ברל כצנלסון
Report