המזרח התיכון החדש – היבטים אסטרטגיים

אנחנו חיים בתקופה שבה מהלכים בינלאומיים והיסטוריים נבחנים בדרך כלל באופן שטחי. אם זה שיווק מוגזם של ״שלום תמורת שלום״ שנועד להפריז בצדקת הדרך של הימין ואם אלו זעקות שבר על הסיכון במכירת מטוסי 35-F כחלק מהסכמי הנורמליזציה.

במאמר זה אנסה לבחון את המשמעויות של המהלך האזורי בהיבטים האסטרטגיים שלו, ולא בגישה הפרשנית המקובלת (והשגויה) המושפעת מהמחלוקות הפוליטיות בתוך ישראל גופא או מהנטייה לנתח כל התפתחות במרחב בפריזמה של האם זה טוב או רע לישראל.

הסוגיה הפלסטינית

המשמעות של הסכמי הנורמליזציה היא שחומת הסכסוך הישראלי-פלסטיני – שמנעה את שיפור היחסים בין ישראל למדינות ערב – התמוטטה. יוזמת השלום הסעודית שהוצגה אחרי האינתיפאדה השנייה כבר אינה מכשול בפני הסכמים בילטרליים עם ישראל. אמנם, סעודיה עדיין לא הכריזה על נרמול יחסים, וזה הממתק הגדול, אבל כל המהלכים האחרונים הם בידיעתה וברשותה.

לתפיסתי, ארבע מגמות הובילו לשינוי בגישה הערבית: ראשית, "האביב הערבי" אילץ את כל המשטרים הערביים להתמודד עם הבעיות מבית. המגמה השנייה היא ההתחזקות האזורית של איראן שמטרידה את מדינות ערב ובייחוד את מדינות המפרץ. שלישית, מגמת היציאה האמריקאית מהאזור שהמשיכה גם בממשל של דונלד טראמפ. ואחרון חביב, המעורבות הטורקית במבצעים צבאיים מלוב ועד סוריה ואזרבייג'אן, מהווה איום למשטרים הערביים בגלל תמיכתה באחים המוסלמים ומשום היכולות הצבאיות הגבוהות של טורקיה.

ארבע המגמות הללו מסכנות את המשטרים הערביים יותר מאשר הנכונות להכיר בישראל וזאת למרות הימשכות הבעיה הפלסטינית. מדינות המפרץ נפגעו גם מירידת מחירי הנפט, שהקשתה על המשך השימוש במדיניות פנים של הטבות כלכליות המכוונת לשמור על האזרחים שקטים. הסכם הגרעין עם איראן, שנחתם על אפם וחמתם של הערבים (ושל בנימין נתניהו), היווה המחשה כואבת לירידה בחשיבות האסטרטגית של המזרח התיכון בעיני ארצות הברית והמערב. ואילו תקיפת מתקני הדלק של סעודיה, המחישה למדינות המפרץ שארצות הברית לא תילחם עבורם.

טקס החתימה על הסכם אברהם

ההסכמים עם מדינות ערב מבודדים את הפלסטינים עוד יותר, אך קשה לומר מה תהיינה ההשלכות של בידוד זה על המצב ביהודה ושומרון וברצועת עזה.

בספטמבר 1982 היה נראה שישראל הצליחה לחסל את התקווה הלאומית הפלסטינית. אש"ף גורש מלבנון ונאלץ להקים את מפקדתו בתוניסיה. זאת הייתה נקודת שפל בהיסטוריה של אש"ף. בחלוף ארבע שנים פרצה, בהפתעה גמורה, האינתיפאדה הראשונה. האינתיפאדה הזו, שהחייתה את הלאומיות הפלסטינית, התבססה על מנהיגות פלסטינית מקומית.

לתחושתי, אנחנו נמצאים ברגע מכונן כזה. מקומו של אש"ף בסכסוך הישראלי-פלסטיני היה תלוי במידה רבה בכך שבעיני מדינות ערב הארגון נתפס כמייצג את הפלסטינים. ועתה נדמה כי מדינות ערב נוטשות את אש"ף. אך הפלסטינים עדיין כאן, והוואקום שנוצר לא יישאר לאורך זמן.

אין לי מושג מה ימלא את הוואקום שנוצר בהנהגה הפלסטינית, האם יהיה זה חמאס, או איזושהי קונסטרוקציה אחרת. אבל בשנים הקרובות יתמלא הוואקום באופן זו או אחר. למרות שהיא על אש נמוכה כרגע, הבעיה הפלסטינית עדיין עמנו, והיא לא הולכת לשום מקום.

ברית נאט"ו הערבית

ארצות הברית מנסה לכונן ברית צבאית ומדינית של מדינות ערב כבר מאז תקופתו של הנשיא ג'ורג' בוש. גם אם ברית כזו אכן תקרום עור וגידים, אני מתקשה להאמין שתהיה לה החשיבות שהייתה לנאט"ו. לדעתי מדובר בחוסר הבנה אמריקאי של העולם הערבי. ברית כזאת תתברר כחלולה, כיוון שלא סביר שמשטרים החוששים להישרדותם, ישלחו את הצבא שלהם להילחם עבור משטרים אחרים.

ברית נאט"ו התגבשה כיוון שהיה אויב משותף ברור, ומשום שהיה צריך כוח משמעותי כדי להרתיע את ברית המועצות. בנוסף, חברות נאט"ו חלקו ערכים משותפים רבים האופייניים לדמוקרטיות הליברליות המערביות. מרכיבים אלו אינם קיימים במקרה הערבי.

איראן היא אולי אויב משותף, אך היא אינה הדמון הקומוניסטי. כך, למשל, איחוד האמירויות היא שותפת הסחר השלישית בגודלה של איראן בתחומים כלכליים שאינם נפט.

מצרים סירבה להצטרף לברית כזאת. גם הקרע בין סעודיה לקטר "תקע" את הניסיונות של ממשל טראמפ לקדם את הברית. כמו שנראים פני הדברים, המהלכים הנוכחיים יקרבו את קטר למחנה "הסוני". האם קבלת 35-F תביא את קטר לניתוק מלא מהשותפות עם איראן? ימים יגידו. אני לא בטוח בכלל.

קשה להאמין שבסופו של המהלך הנוכחי סעודיה תיוותר ללא F-35. בשורה התחתונה, צבאות חצי האי ערב יתעצמו בשיעור ניכר. ההחלטה שהתועלת האסטרטגית מצדיקה את הסיכון, נתונה לממשלת ישראל, והיא סבירה לחלוטין.

ברמה האזורית, אנחנו רואים מרוץ חימוש אזורי המתקדם בקצב אקספוננציאלי. יש להתעצמות כזאת גם סיכונים. איומים פנימיים בתוך מדינות דיקטטוריות צומחים במקרים רבים במסגרת הכוחות המזויינים. משפחת סעוד מודעת לסכנה זו ולכן הקפידה במשך שנים להגביל את הצבא כדי שלא תתפתח תחרות פנימית על השלטון. לכן, סעודיה הייתה זקוקה להגנה מעיראק ב-91 ונכשלה לחלוטין במלחמה נגד החות'ים.

המשמעות של מרוץ חימוש היא שהמתיחות האזורית רק תלך ותגבר, וחוסר היציבות האזורי יימשך. נדירים המקרים דוגמת המלחמה הקרה בהם מרוצי חימוש מסתיימים ללא מלחמה. במרוץ החימוש הנוכחי יש גם סימני התגרענות, מעבר לתוכנית הגרעין האיראנית. כך, למשל, בסעודיה.

מבנה של מטוסי F-35A

סודאן

המהלך מול סודאן שונה מהנורמליזציה עם מדינות חצי האי ערב. מוחמד חמדאן דגלו, האיש החזק במדינה, פיקד בעבר על "כוחות ההתערבות המהירה" שביצעו מעשי טבח ואונס בהיקף נרחב בדארפור, בתקופת שלטונו של המנהיג הקודם, עומר אל-באשיר. הגם שאינו חלק מהנאשמים בבית הדין הפלילי בהאג, דגלו כנראה נושא באחריות ישירה למעשים אלו.
את המדיניות של דגאלו קל לקנות בכסף, הואיל והוא זקוק להגנה אמריקאית כדי להימלט מפשעי המלחמה ולהצליח לשרוד בשלטון.

מבחינת ארצות הברית, לסודאן יש חשיבות רבה במאבק מול סין, ואילו סעודיה רוצה לאבטח את החוף המערבי של המדינה מפני איראן. סיבות אלו מספיקות כדי להכשיר את השלטון הנוכחי בסודאן בעיני ארצות הברית וסעודיה. למעשה, השלטון הזה במיוחד מועיל לארצות הברית ולסעודיה, לאור המצוקה האסטרטגית בה הוא מצוי.

בנוגע לישראל, סודאן שימשה בעבר את איראן כגשר להעברת נשק לרצועת עזה ולסיני. יחד עם זאת, המהלך מזכיר לי במשהו את המהפכה בחסות אמריקאית שהחזירה את מוחמד רזא שאה פהלווי לשלטון באיראן. למי שרוצה להבין את מידת השנאה של האיראנים לארצות הברית וישראל, כדאי ללמוד את הלקח הזה. לתפיסתי, "הכשרה" של רצח העם בדארפור אינה עושה טוב, תרתי משמע.

מוחמד חמדאן דגלו

אנחנו נמצאים בתקופה דרמטית של שינויים במרכזי הכובד האזוריים. המשטרים הערביים מבצעים תפנית היסטורית ומוכנים להכיר בישראל ואף לשתף עימה פעולה בגלוי. לצד זאת, מתגבר חוסר הוודאות אצל הפלסטינים, וחוסר היציבות האזורי מתגבר.

חלק ניכר מההתפתחויות במזרח התיכון החדש מתחוללות במישורים גלויים, מה שמקל על הניסיון להעריך את השפעתם העתידית. יחד עם זאת, חשוב לזכור ששינויים כה דרמטיים יכולים להתפתח – בדרך כלל באופן מפתיע – גם לכיוונים לא צפויים.

עמר דנק הוא סגן אלוף במילואים, שירת בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית, מהנדס ובעל תואר שני ביחסים בינלאומיים, ובעל הבלוג עמר אסטרטגיה