שלום מזוין

בתמונה מטוס ה-F-35 "אדיר" (מלווה במטוס F-16I "סופה") בטיסת הבכורה שלו בישראל, דצמבר 2016

הידיעות כי ארצות הברית צפויה, ככל הנראה, לספק לאיחוד האמירויות הערביות מטוסי קרב מתקדמים מדגם 35-F, דגם שעד כה ישראל היא המפעילה היחידה שלו בזירה המזרח תיכונית, עוררו ביקורת לא מעטה בישראל. היו שביקרו את תהליך קבלת ההחלטות בישראל, אך במאמר זה אני רוצה לדון דווקא בסוג אחר של טענות שהועלו במסגרת הביקורת על עסקת הנשק המתרקמת לכאורה.

חלק מהמבקרים העלו את הטענה כי נקבע כאן תקדים מסוכן לפיו ישראל משלמת באספקת נשק אמריקאי מתקדם עבור ההסכמה של איחוד האמירויות לקשור קשרים דיפלומטיים עם ישראל. אחרים טענו כי מדובר למעשה בעסקת סחר נשק, שכינון היחסים הדיפלומטים בין המדינות הוא לא יותר מאשר תירוץ לה. היו אף כאלו שהעמידו בספק את כדאיות ההסכם כולו אם התמורה שלו הוא F-35. כשמתן וילנאי נשאל בראיון לרדיו 90 האם היה מוותר על ההסכם עם איחוד האמירויות אם המחיר הוא F-35, ענה וילנאי "כן, חד וחלק".

אולם מדובר בטענות חסרות ממש, שכל מי שמשמיע אותן טועה בהכרת ההיסטוריה של מאמצי ישראל לקשור קשרים עם שכניה הערבים.

כבר בעת חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים התקבע תקדים ברור – לא פחות משההסכם הוא בין ישראל לשכנתה הערבית, הוא גם בין אותה שכנה לבין ארצות הברית, וזו אמורה לספק לה כמויות אדירות של נשק משוכלל, כולל מטוסי קרב מן הסוג המתקדם ביותר. עיון בקטעי עיתונים מאותה תקופה מלמד עד כמה אספקת הנשק המתקדם למצרים הייתה חלק בלתי נפרד מהסכם השלום בין המדינות.

עוד לפני שנחתם רשמית ההסכם בין ישראל למצרים בחודש מרץ 1979, כבר החלו להתפרסם דיווחים על עסקת נשק חסרת תקדים שהולכת ומתגבשת בין ארצות הברית למצרים. כך, במסגרת ידיעה בעיתון "דבר" מיום 27 בפברואר 1979 – כחודש לפני חתימת ההסכם – דווח כך [ההדגשות שלי, ג. כ.]: "נראה, כי הממשל כבר פתח בהתייעצויות ראשונות עם גורמים בקונגרס גם על עיסקות נשק ניכרות עם מצרים, אבל יימנע מהבלטת הענין בטרם הושלמו השיחות על חוזה השלום".

ידיעה שפורסמה בעיתון "דבר" מיום 27 בפברואר 1979

בתחילה, גורמים אמריקאים שונים עשו מאמץ להרגיע את ישראל. כך, למשל, בידיעה שפורסמה בעיתון "מעריב" ב-4 למרץ 1979 דווח כי יו"ר וועדת החוץ של הסנאט, הסנטור פרנק צ'רץ', ניסה להרגיע את ישראל באומרו כי "ארצות הברית לא תהפוך את מצרים לענק צבאי" והוסיף "הקונגרס לא יסמוך ידו על רשימת הקניות המצרית" שלפי הדיווחים כללה בין היתר 300 מטוסי קרב מתקדמים מסוג F-16, טנקים וטילים.

ידיעה שפורסמה בעיתון "מעריב" ב-4 למרץ 1979

ב-22 למרץ 1979, ארבעה ימים לפני חתימת הסכם השלום, פורסמה במעריב ידיעת הרגעה נוספת. בידיעה צוטטו "פקידים במשרד ההגנה בארה"ב" שאמרו "שלא נראה שמצרים תורשה לרכוש כלי נשק משוכללים, כמו מטוס 'אף-16'". בדיווח נטען שבמקום ה-F-16 "יתכן שיוצעו למצרים מטוסי פאנטום". בידיעה גם נמסר "שנראה שארה"ב תמכור למצרים גם טילי 'הוק', נגמ"שים ולפחות 4 משחתות מיושנות".

ידיעה שפורסמה בעיתון "מעריב" ב-22 למרץ 1979

אלו היו האמירות לפני חתימת ההסכם, אולם לאחר חתימת ההסכם, שהיה כבר בגדר מעשה עשוי, הזמירות מארצות הברית החלו להשתנות.

כך, הכותרת הראשית של מעריב מ-9 בדצמבר 1979 דיווחה כי "עיסקת הנשק הענקית ארצות הברית-מצרים מעוררת חשש משינוי לרעה במאזן הכוח באיזור". בכותרת המשנה צוין כי "לפי התכנית תקבל מצרים 1000 טנקים ו-50 מטוסי 'אף 16'".

ידיעה שפורסמה בעיתון "מעריב" ב-9 בדצמבר 1979 (חלק א')

מגוף הכתבה אפשר ללמוד שהפגיעה ביתרון הצבאי האיכותי (Qualitative Military Edge) של ישראל הייתה גדולה יותר ממה שאפשר להבין מהכותרות. שכן הממשל האמריקני החליט לסייע לתהליך "המודרניזציה" של הצבא המצרי ולהחליף את מרבית הציוד הצבאי הרוסי המיושן "בנשק משוכלל מתוצרת ארה"ב" (אגב, ג'ו ביידן, אז סנאטור צעיר, הביע ספקנות ביחס לתוכנית המוצעת). ואם זה לא מספיק גרוע הרי הכתבה מספרת על כך שארצות הברית תעזור למצרים "להקים תעשיה צבאית משלה" – מכפיל כוח רב חשיבות (שאכן יצא אל הפועל).

ידיעה שפורסמה בעיתון "מעריב" ב-9 בדצמבר 1979 (חלק ב')

את הדיווח שיכול היה לעורר חששות בישראל ריככו באמצעות ספין תקשורתי שקוף. כתב מעריב דיווח כי להערכת "חוגים ישראלים בארה"ב" החלטת הממשל האמריקני להעניק למצרים סיוע צבאי בהיקף של 3.5 מיליארד דולר – כ-13 מיליארד דולר במונחים של ימינו – "תקל על ישראל במשא ומתן שלה עם ארה"ב על בקשתה לסיוע צבאי וכלכלי מוגדל".

הסוף ידוע – מהבטחתו של הסנטור צרץ' שניתנה זמן קצר טרם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים לפיה ארצות הברית לא תהפוך את מצרים "לענק צבאי" לא נותר לא דבר ולא חצי דבר. מצרים הפכה לענק צבאי ועוד איך. מאז שנות השמונים יש לצבא המצרי חימוש מתקדם – אמריקאי ומערבי אחר – שלא היה זמין לו לפני השלום עם ישראל.

את מטוסי ה-F-16 הראשונים קיבלה מצרים כבר בשנת 1982. מאז רכשו המצרים עוד עשרות מטוסי קרב משוכללים. בנוסף רכש הצבא המצרי מסוקי קרב מתקדמים (כולל מסוק האפאצ'י), וכמובן יותר מאלף טנקי "אברמס", שיוצרו במצרים עצמה, במפעל שהוקם בשנת 1984 ברישיון מיוחד של ארצות הברית.

טנקי M1A1 "אברמס" מצריים

ברור אפוא כי הטענות כאילו נוצר כאן תקדים הן פשוט עורבא פרח. התחמשותה של מצרים בנשק אמריקאי משוכלל, לרבות מטוסי קרב, הייתה "על השולחן" עוד לפני חתימת ההסכם בין הצדדים. על אף שלפני החתימה הפורמלית האמריקאים ניסו להרגיע את ישראל, נראה כי לכל המעורבים במשולש היחסים ישראל-ארצות הברית-מצרים היה ברור כי עם חתימת הסכם השלום בין המדינות, ייפתחו הסכרים ונשק אמריקאי איכותי יזרום למצרים, ובכמויות גדולות.

דפוס הפעולה האמריקאי שנוצר בהסכם השלום עם מצרים חזר על עצמו גם בהסכם השלום עם ירדן. כמו המצרים גם הירדנים ביקשו מטוסי F-16 מארצות הברית. ממשל קלינטון נענה לבקשה ו-16 מטוסי ה-F-16 הראשונים הגיעו לירדן בשנים 1998-1997. מאז רכשה ירדן עוד עשרות מטוסי F-16.

כך שלא רק שמכירת המטוסים לאמירויות אינה מהווה כל תקדים, אלא שלמעשה, מצבה של ישראל כיום טוב בהרבה מזה שהיה בעת חתימת הסכם השלום עם המצרים, שם נקבע התקדים, ואף מזה שהיה בעת חתימת הסכם השלום עם ירדן. מעבר להבדל הגיאוגרפי הבולט – מצרים וירדן החולקות גבול משותף עם ישראל ואילו איחוד האמירויות רחוקה ממנה כ-2,000 קילומטרים – ישנו הבדל משמעותי נוסף. ישראל היא כיום המדינה היחידה המפעילה את מטוס ה-35-F בזירה המזרח תיכונית ונתון זה לא צפוי להשתנות במשך מספר שנים, בהתחשב בפרק הזמן שייקח לאמירויות לחתום על הסכם הרכש עם ארצות הברית ולזמן שייקח לספק את המטוסים בפועל.

הדגמת יכולות של מטוס ה-F-35I "אדיר"

יתרה מזו, כיום ישראל נהנית ממחויבות אמריקאית עמוקה לשמירה על היתרון הצבאי האיכותי שלה ביחס למדינות אחרות במזרח התיכון – הרבה יותר ממה שהיה אז בשנת 1979. מחויבות זו מעוגנת בסדרה של הסכמות בין ישראל לארצות הברית. אך מעבר לכל האמור לעיל, חשוב לציין שיש מידה לא מעטה של תמימות או אף עיוורון מרצון במחשבה שבכוחה של ישראל למנוע מארצות הברית לבצע עסקאות נשק שצפויות להכניס לה סכומי עתק – בוודאי בתקופה של משבר כלכלי חריף. הטוב ביותר שישראל צריכה לשאוף אליו – מלבד הסכמי שלום נוספים שיבטיחו את מעמדה במרחב הרבה יותר מכל מערכת נשק משוכללת – הוא מינוף ההסכמה הישראלית למכירת נשק מתקדם למדינות עימן היא חותמת על הסכם שלום, להסכמה אמריקאית למכירת נשק מתקדם אף יותר לצה"ל (ועדיף כחלק מחבילת הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל). נראה שכך נעשה בפועל, כפי שעולם מהפגישה בין שר הביטחון בני גנץ עם מזכיר ההגנה האמריקאי מארק אספר. השניים אף חתמו על הצהרה משותפת שלפיה ארצות הברית מחויבת לשמירת העליונות הביטחונית של ישראל (ומן הסתם מאחורי הקלעים הגיעו להסכמות קונקרטיות לגבי התעצמות עתידית של צה"ל).

נראה אפוא, כי במזרח אין כל חדש. באופן הנראה מעט אבסורדי, אספקה של נשק אמריקאי מתקדם בכלל ומטוסי קרב בפרט, היא חלק בלתי נפרד מהסכמי שלום מזרח תיכוניים. אלה הרוצים לבקר את ההסכם עם איחוד האמירויות, מוטב שימצאו אפיקים אחרים לתעל אליהם את ביקורתם.

גיא כהן הוא עורך דין העוסק בתחום המסחרי