ההחמצה של ממשלת האחדות בהתמודדות עם רצועת עזה

כדאי להביט למציאות בעיניים – בגיזרת עזה יש הסלמה זוחלת. לא מדובר בתופעה ספונטנית אלא בהסלמה מכוונת של חמאס. יש בישראל מי שלועג לחוסר ההתרעה כלפי החמאס אבל ברצוני להציע נקודת מבט אחרת.

חמאס מנהל עם ישראל דיאלוג כוחני על מידת הריבונות שיש לו ברצועת עזה ועל יכולתו לשלוט שם ברווחה. בראייתי, ממשלת האחדות יכולה הייתה לנסות ולשנות את מדיניות ישראל מול שלטון החמאס ברצועת עזה. זאת כמובן לו ממשלת האחדות הייתה עוסקת יום אחד בענייני המדינה.

ישראל בהובלת בנימין נתניהו מעוניינת בהמשך שלטון חמאס. ניתן לראות את זה במדיניות של ממשלות ישראל מאז חזר נתניהו לשלטון ב-2009. למרות ההבטחה שימוטט את שלטון חמאס, המדיניות שיישם נתניהו בפועל הייתה של חיזוק שלטון החמאס. נתניהו פעל כך כדי להבטיח את הפיצול הפלסטיני בין הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון לבין רצועת עזה שבשליטת החמאס. בשלוש השנים האחרונות קיבלה מדיניות נתניהו ביטוי פומבי בהצהרות רשמיות בהן נאמר שישראל רואה בחמאס אחראי לנעשה בשטח הרצועה. זוהי הכרה דה פקטו בריבונות החמאס ברצועת עזה.

גם מפלגת "כחול לבן" בהנהגת בני גנץ דוגלת במדיניות דומה. לפני הבחירות, כחול לבן הבטיחו להחזיר את ההרתעה מול רצועת עזה. אבל הפירוש המעשי של החזרת ההרתעה כלפי החמאס הוא שגם גנץ וגם גבי אשכנזי לא מחפשים מהלך לשינוי המציאות האסטרטגית ברצועת עזה, אלא את הדרך – הלא כל כך שונה משל נתניהו – לשימור השקט הבטחוני.

הנכונות של ישראל לקיים משא ומתן מול חמאס – נכונות שקיימת כבר זמן לא קצר – מלמדת שהממשלה תשמח להסדרה לטווח ארוך ככל הניתן. אולם, המחיר העיקרי של מדיניות זו יבוא לידי ביטוי בנכונות לקבל התעצמות ניכרת של החמאס בלי שישראל תוכל למנוע זאת. כלומר, מי שתומך בהסדרה לטווח ארוך יוצא מנקודת הנחה שישראל תוכל לעמוד במחיר של התעצמות החמאס. חשוב לציין שנכון לעכשיו ישראל יכולה לעכב את התעצמות החמאס באופן הרבה יותר אפקטיבי מבפי שהיא יכולה לעכב את התעצמות חזבאללה.

כאן למעשה טמונה הבעיה העיקרית של מהלך מדיני משמעותי מול חמאס – תג המחיר המדיני והפוליטי שנלווה למהלך כזה גבוה למדי. במימד האזורי חמאס מזוהה עם "האחים המוסלמים", אשר המשטרים הערבים הסוניים רואים בו אויב. כלומר, כניעה ישראלית לתנאי החמאס תהיה מנוגדת לאינטרס של המשטרים הערביים איתם ישראל מקיימת שיתוף פעולה.

בזירה הבינלאומית נכונות להסכם ארוך טווח מול ארגון טרור, נוגד את ההתחייבות של הקוורטט לפיה לא תהיה הכרה בחמאס לפני שיעמוד בשורה של תנאים ובראשם הכרה של הארגון בישראל. בכך, פוגעת ישראל במאבק נגד מתן לגיטימיות לחמאס ופותחת פתח רחב לדיאלוג מדיני עם הארגון כשותף משמעותי לסוגייה הפלסטינית. בזירה המקומית יביא מהלך של הסדרה לטווח ארוך למתקפה פוליטית של האופוזיציה על הקואליציה.

אבל לא זה המקרה בממשלת אחדות, היוצרת מעצם טיבה הזדמנות להפחתת המחירים הפוליטיים בבית. והרי ידוע ששיקולי פנים הוא המנוע העיקרי למדיניות החוץ של ישראל, כפי שהיטיב קיסניג'ר לזהות.

רצועת עזה היא אחת הסוגיות עליהן יש הסכמה פוליטית בין השותפות לממשלת (האין) אחדות הזאת. הקמת ממשלת האחדות יצרה הזדמנות לקידום מהלך מדיני ללא תשלום של מחיר פוליטי משמעותי על הניסיון. בהחלט ייתכן שמהלך כזה ייכשל, היות שכלל לא בטוח שחמאס מעוניין בהסדרה. ייתכן שחמאס מעדיף להיות במצב קבוע של "כמעט הסדרה" אבל כל עוד איננו בטוחים בכך, אפשר היה לנסות ולהגיע להסכם.

חמאס קורא את המציאות הפוליטית בישראל ומודע לכך שהממשלה הישראלית תתקשה לנהל משבר ביטחוני מול רצועת עזה במצב של משבר פוליטי מתמשך. מה שבטוח הוא שלמרות ההסלמה הזוחלת ברצועת עזה ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מלחמה כוללת וזאת נוכח השילוב הלא נוח בין המציאות האסטרטגית הנוכחית, לבין המשבר הכלכלי שנגרם עקב מגפת הקורונה לבין המשברים הפוליטיים החוזרים בקואליציה גורמים לכך. לכן, גם אם המבוגרים הלא אחראיים בממשלת האחדות רוצים להוביל את ישראל למציאות הזויה של סיבוב בחירות רביעי, הרי הם יכולים, בינתיים, לנסות ולקדם מהלך מדיני מול החמאס.

עמר דנק הוא סגן אלוף במילואים, שירת בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית, מהנדס ובעל תואר שני ביחסים בינלאומיים, ובעל הבלוג עמר אסטרטגיה