פיוס, הסדרה או מלחמה, חלק ד' – ההתקדמות באפיק ההסדרה והניסיונות לבלימתו

בשבוע הראשון של אוגוסט הלך והתבהר שמדובר בשני אפיקים פעולה שונים. הצעת ניקולאי מלדנוב והאו"ם, שמשמעותה חיזוק מעמד חמאס כשליט בעזה במנותק מהרש"פ, תוך הקלה חלקית של המצור. והצעה מצרית, שהעמידה במרכז את הפיוס הפלסטיני וההתנגדות לטרור והתנגדה למימון השיקום הכלכלי על ידי קטר.

ב-4 לאוגוסט 2018 החל הקבינט בישראל בסדרת דיונים על המדיניות כלפי עזה. לפי דיווחים התגלעו במהלך בדיון חילוקי דעות בנוגע לאפשרות ההסדרה. שר הביטחון אביגדור ליברמן התנגד, בעוד שהשרים מטעם מפלגת "כולנו" וחלק משרי הליכוד תמכו. ראש השב"כ נדב ארגמן הבהיר שהמשמעות של הגעה להסדרה מול החמאס תהווה הכרה בו, גם אם חלקית, מצד ישראל, ותבסס את שלטונו ברצועה על חשבון הרש"פ.

ברשות הפלסטינית הגדירו את האפשרות של הסדרה בין ישראל לחמאס כהפיכה שנייה של החמאס נגדה. לדברי בכירים ברשות, המסלול הקטרי נועד לעקוף אותם. בחמאס נזהרו מלהצטייר כמי שמשתפים פעולה עם ישראל נגד האחדות הפלסטינית והצדיקו את המהלך בטענה שהם נדחקו לכך בעקבות סנקציות שהטילה הרש"פ.

לפי מקור בדרג המדיני של החמאס, החלופות שעמדו על הפרק היו הסדרה הדרגתית ללא פיוס, רגיעה ארוכת טווח על בסיס פיוס, או עימות צבאי מלא. הודעת הסיכום של הדיונים שקיימה הנהגת החמאס בראשית חודש אוגוסט היתה מעורפלת והשאירה את הדלת פתוחה לכל החלופות.

מאחורי הערפל של ההודעה לציבור, נראה שהדיונים, ובמיוחד המפגש בין הנהגת "חמאס חו"ל" בראשות אל-עארורי לבין הנהגת החמאס ברצועה בראשות אסמעאיל הנייה, הציפו מתחים ומחלוקת פנימית בנוגע לשאלת העברת השליטה ברצועה לידי הרש"פ. לא פחות מכך, הם הבליטו את המחלוקת המעשית הקונקרטית בין סאלח אל-עארורי ליחיא סינוואר, שבה דחף האחרון לקו נוקשה במשא ומתן על הסדרה מול ישראל, ודווקא הראשון, ה-"ניצי" יותר כביכול, תמך בגישה מתפשרת יותר.

את היפוך התפקידים הזה, המפתיע כביכול, אנו מציעים לראות כנובע משאלת היחס לאפיק ההסדרה מול ישראל, אותו ניסה לקדם אל-עארורי כנגד עמדת סינוואר שתמך באפיק הפיוס. למרות ההודעה המעורפלת שסיכמה את הדיונים, מהשתלשלות האירועים בהמשך נראה שכניסתו של אל-עארורי לרצועה אכן הביאה לחיזוק משמעותי של תומכי ההסדרה בצמרת החמאס.

גם בצמרת ארצות הברית הסתמנה מחלוקת בנוגע לאפיקים המנוגדים. השגריר בישראל דיוויד פרידמן קבע שהסדרה ללא הרש"פ תהווה הישג גדול לחמאס והוסיף שארצות הברית מעדיפה את הרש"פ, ובכך הצטרף לעמדת קושנר. מנגד, "מקור בכיר" בממשל טרמפ אמר שארה"ב מעוניינת בהפסקת אש בין ישראל וחמאס, עם או בלי הרש"פ. בנוסף, הועברה בקשה אמריקאית לקטר לתרום 360 מיליון דולר לחמאס, מהלך המהווה "תקיעת אצבע בעין" של נשיא מצרים, וסטייה מהמדיניות האמריקאית הרשמית המגדירה את חמאס ארגון טרור, כפי שהעיר אלוף (מיל') גדי שמני.

בניסיון למנוע את המהלך טס אבו מאזן לקטר. חששו המרכזי של אבו מאזן היה שהמהלך יזכה את החמאס בהישגים מדיניים בדמות שליטה על הגבולות ולגיטימציה בינלאומית. באמצע אוגוסט חזר אל-עארורי לקהיר להוביל את המגעים מטעם החמאס. אל-עארורי המשיך ללחוץ לכיוון הגעה להסכם רגיעה ישיר בתיווך מלדנוב ואף הצליח לרתום את המצרים לתיווך עוקף-רש"פ. נראה היה שההסדרה מתקרבת למימוש.

המגעים נמשכו לאורך כל אוגוסט, אך לא הגיעו לחתימה משום שבמקביל פעלו מתנגדי ההסדרה, כל אחד בזירתו, להכשלתה. בישראל הצהיר שר הביטחון ליברמן שהוא מתנגד להסדרה עם חמאס ואף ניסה ליצור משבר בין הצדדים כשאמר שהיעד שלו הוא להפיל את שלטונו של החמאס באמצעות פניה ישירה לתושבי הרצועה. ראש השב"כ ארגמן התריע שדחיקתו של אבו מאזן תחליש את המתונים, ותוכיח לפלסטינים שהטרור משתלם.

בקרב החמאס היה זה קודם כל סינוואר, שהפעיל ב-8 וב-9 לאוגוסט את הזרוע הצבאית של חמאס לירי רקטות לכיוון ישראל. זאת כדי להניע את דעת הקהל הישראלית ללחוץ על נתניהו להגיב, וכך לפגוע במגעים.

בנוסף, סינוואר המשיך להתעקש על הכנסת עסקת שבויים להסדרה, בהיקף שאפילו נתניהו שכבר ביצע עסקה בלתי-שוויונית לשחרור גלעד שליט לא יכל להסכים לה. פרשנות מקובלת בישראל היא שהתעקשותו של סינוואר נובעת מעברו כמנהיג אסירים בכלא הישראלי. ספקולציה זו היא מסוג הפסיכולוגיזם שתמיד נופל על הרגליים, משום שבמקרה ההפוך ניתן לומר שבתור אסיר לשעבר הוא יודע כי השד לא כל כך נורא, ודאי בהשוואה לעזה. יתרה מכך, פרשנות זו מניחה תמימות פוליטית מצדו של סינוואר – שועל פוליטי מוכח – שכביכול לא הבין כי דרישותיו מוגזמות למרות הבהרה מפורשת של מלדנוב. לדעתנו, העובדה כי הוא תמך במסלול הפיוס מובילה למסקנה שהתעקשותו על עסקת אסירים דמיונית נועדה להכשיל את ההסדרה, ולהחזיר לשולחן את האופציה המועדפת עליו.

גם ברש"פ הפעילו מאמצים להכשלת המגעים, תחילה על ידי ביקורת על החמאס. תנועת המלקחיים של סינוואר ואבו מאזן לא רק פגעה במגעים, אלא גם החזירה את הפיוס אל השולחן, אם לשפוט לפי המסע התקשורתי האגרסיבי בו פתח מחנה נתניהו נגד המהלך. ב-14 לאוגוסט נמרחה על שער "ישראל היום" הכותרת "אם אבו מאזן יחזור לעזה – ישראל תיפגע", אותה סיפק בכיר הליכוד ישראל כץ. חבר קבינט אחר מהליכוד צוטט אומר ש"חמאס לעולם לא יוותר על השליטה ברצועת עזה", ובכך הוכיח שבדיוק מזה הוא חושש, שהרי אם היה מאמין לעצמו, לא היה טורח לשכנע בכך את הישראלים. הגדיל מכולם לעשות ראש המל"ל לשעבר גיורא איילנד, שאמר לרינה מצליח דברים שכדאי להביא במלואם:

"עזה היא מדינה עצמאית דה פקטו... אם אנחנו נתעלם, וצריכים להתעלם, מהרשות הפלסטינית, שהיא זאת שגוררת אותנו אל הבעיות, היא זאת שהביאה אותנו לצוק איתן לפני ארבע שנים וגם עכשיו מנסה להכניס אותנו לעניין הזה – ונסתכל מול החמאס בלבד, אני טוען שניתן להגיע להסדרה אמיתית ויציבה לאורך זמן, ובתנאי שכל הסיוע הכלכלי שעליו מדובר לא ייעשה מאחורי גבה של הרשות הפלסטינית, ולא שהכסף ילך לרמאללה וכשטוב להם ייתנו, אלא ייעשה על השולחן מול הממשלה הקיימת בפועל בעזה".

אין ספק שבמחנה נתניהו זיהו נכונה כי אבו מאזן נחוש להכשיל את ההסדרה עליה הם עובדים. תחילה הביע אבו מאזן תרעומת על דחיקתו בשיחת טלפון עם ראש המודיעין המצרי עבאס כאמל, תוך שהוא מסרב להיפגש איתו, מסרב לשלוח משלחת לשיחות בקהיר ומכנה את נכונות מצרים לתווך בין ישראל לחמאס כ-"בגידה". בהמשך, בכינוס המועצה המרכזית של אש"פ, הדגיש אבו מאזן את התנגדותו להסדר נפרד של ישראל מול רצועת עזה, באמרו: "הפיוס משמעותו שתחזור האחדות כפי שהייתה. לא נסכים למדינה (נפרדת) בעזה ולשלטון עצמי בגדה". אלה לא היו דיבורים בעלמא. הרש"פ בהובלתו התבטאה בחריפות נגד המגעים ואיימה להפסיק את העברת 100 מיליון הדולרים שהיא נוהגת להעביר לרצועת עזה במידה ותחתם הסדרה בלעדיה.

בסוף אוגוסט התרחשה התפתחות מפתיעה. סינוואר, שעד כה התנגד להסדרה, הצהיר שניתן להגיע לרגיעה גם ללא פיוס פנים פלסטיני. ייתכן שהתבטאות זו נועדה להפעיל לחץ על הפת"ח שלדעת סינוואר ביצע תיקונים מוגזמים למסמך הפיוס. אפשרות אחרת היא שנכפה לכך על ידי יריביו בצמרת החמאס.

לאורך חודש ספטמבר המשיכו המאמצים המקבילים לקדם את שני האפיקים המנוגדים. ב-21 בספטמבר נפגש ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט עם אבו מאזן בפריז והביע תמיכה במאבקו לרלוונטיות בשיחות עם ישראל, בטענה שרק הוא מסוגל לממש את פתרון שתי המדינות.

למחרת נכנסה משלחת בכירי המודיעין המצרי לרצועת עזה לפגישה עם הנייה. לפי מקורות פלסטיניים בעזה, לחץ הרש"פ עשה את שלו והמצרים העדיפו להתקדם לפיוס פנים פלסטיני ובמסגרתו להגיע להבנות עם ישראל בנוגע לרצועת עזה, בעוד החמאס היה מעוניין להגיע קודם כל להסדרה מול ישראל, "שתביא לו הישגים".

אם מקורות אלה אכן היו אמינים בנוגע לעמדת החמאס, משמעות הדבר הוא שבשלב זה הצליח אל-עארורי לגבור על סינוואר ולהכתיב את עמדתו בתוך החמאס. הערכה זו מתחזקת מבחינת ריאיון שניפק סינוואר לעיתונאית פרנ'צסקה בורי בראשית אוקטובר בו חזר על הצורך ברגיעה מבלי להתייחס לפיוס.

למחרת אמר בכיר החמאס סאמי אבו זוהרי שהשיחות להפסקת אש מול ישראל נבלמו והאשים את אבו מאזן שהטיל וטו מול המצרים ושאיים בהפסקת הסיוע הכספי לרצועה. בימים שלאחר מכן התגברה המתיחות בין הצדדים. חמאס פתחה בקמפיין שלילי נגד אבו מאזן ועצרה פעילי פת"ח והרש"פ הגיבה במעצר פעילי חמאס בגדה המערבית.

בימים האחרונים של ספטמבר הוגבר הלחץ להתקדמות באפיק ההסדרה. בעוד גורמים במערכת הביטחון בישראל העריכו שאבו מאזן דוחף את החמאס לעימות מול ישראל כדי למנוע הסדרה עוקפת פיוס, נפגש נתניהו עם נשיא מצרים וביקש ממנו ללחוץ על אבו מאזן להסיר את הסנקציות שהטיל על רצועת עזה.

אפשר שפריצת דרך מבחינתם של תומכי ההסדרה הישירה הושגה כאשר הרש"פ הסכימה לא להטיל סנקציות על רצועת עזה אם תושג הסכמה על חבילת סיוע עבורה. משלחת חמאס בראשות אל-עארורי יצאה מעזה למצרים לנסות לשכנע את המצרים לקדם הסכם רגיעה ללא קשר לפיוס, למרות עמדתה ההפוכה. ב-3 באוקטובר הסתיימו השיחות במצרים במבוי סתום בנוגע לפיוס, כשבמוקד המחלוקת עמד עתידה של הזרוע הצבאית של החמאס. נראה שמבוי סתום זה פתח את הדרך לקידום מעשי של אפיק ההסדרה בין ישראל לחמאס, והוביל את תומכי הפיוס לתמוך באופציה של מאבק צבאי בין ישראל לחמאס כאמצעי אחרון לבלימתה.

• פיוס, הסדרה או מלחמה, חלק א' – ניסיון פיוס וכישלונו

• פיוס, הסדרה או מלחמה, חלק ב' – ניסיון פיוס שני וצעדת השיבה הגדולה

• פיוס, הסדרה או מלחמה, חלק ג' – הופעת המסלול המקביל

• פיוס, הסדרה או מלחמה, חלק ה' – הסדרה או מלחמה

• פיוס, הסדרה או מלחמה, חלק ו' – מאזן הכוח שנוצר

אבשלום בן צבי מלמד היסטוריה ותרבות יהודית-ציונית וכותב את יומן הרשת עמדת תצפית

יותם גבעולי חי בלייפציג, לומד גרמנית ועוסק בהיסטוריה פוליטית