יארצייט – ג'ירולמו סבונרולה

"הוצאתו להורג של ג'ירולמו סבונרולה" מאת פיליפו דולצ'יאטי

היום חל היארצייט ה-526 לג'ירולָמו סָבוֹנָרוֹלָה, נזיר דומיניקני סורר ומטיף בחסד עליון, שלמשך קצת פחות מארבע שנים הצליח להפוך את העיר פירנצה מבירת הנהנתנות הרנסאנסית למה שמתחשק לתאר כמעוז של פרוטו-קומוניזם דתי.

סבונרולה ופועלו הם דוגמה מצוינת למורכבותה של ההיסטוריה, שכן כל כמה שמתחשק לאדם מודרני להוקיע את התיאוקרטיה הסגפנית שהנהיג האייתוללה הדומיניקני הזה, ההגינות מחייבת להכיר בכך שהאיש שלא היה רשע קריקטורי ושלא רדף אחרי טובות הנאה אישיות, סייע לפירנצה מבחינות רבות ובסופו של דבר מת בגבורה עבור מה שתפס כאמת וכקידוש השם. וזה עוד מבלי להזכיר את השפעתו העצומה על אנשי הרפורמציה והקונטר-רפורמציה כאחד.

סבונרולה נולד בשנת 1452 למשפחת סוחרים מיוחסת למדי בפרארה, וסבו מיקלה, שהיה רופא החצר של המרקיז ניקולו השלישי ד'אסטה ומלומד מכובד בזכות עצמו, פיקח מקרוב על חינוכו של הנער המהורהר והנוטה לסגפנות. ג'ירולמו הצעיר קיבל חינוך הומניסטי מצוין, כולל תואר באוניברסיטה המקומית, אבל מרד כנגד אורח החיים החילוני ובגיל 23 ברח למנזר דומיניקני בבולוניה. שם הוא למד בשקדנות את כתבי אבות הכנסייה, הוסמך לכמורה וקיבל הכשרה כמטיף. יש להניח שכבר אז אופיו הבלתי-מתפשר והטהרני נתן את אותותיו, שכן בכירי המנזר הזדרזו לשגר אותו לשורה ארוכה של שליחויות ברחבי צפון-איטליה. בין היתר, הוא הטיף גם בכנסיית סן-מארקו בפירנצה, אבל המבטא הזר והדרשות חמורות הסבר שלו לא הצליחו לכבוש את ליבותיהם של הפלורנטינים בשלב ההוא. אבל אי-שם בסוף שנות השמונים של המאה ה-15, דברים שנשא באחד הפולמוסים התיאולוגיים שהשתתף בהם הרשימו מאוד את פילוסוף הבית של לורנצו דה מדיצ'י, ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, והלה נדנד לפטרונו להביא את המטיף המרשים לעירו. בקיץ 1490, נכנס סבונרולה בשערי פירנצה, ופנה לשנות את ההיסטוריה.

הדרשות חוצבות הלהבות של סבונרולה, שביקרו בחריפות את ניוונה של הכנסייה, את הנהנתנות החילונית ואת הפערים החברתיים העזים בין העשירים והעניים, מצאו אוזניים קשובות רבות בקרב תושבי העיר. עד מהרה, המוני פלורנטינים החלו לפקוד את מנזר סן-מרקו כדי להאזין לדרשותיו של מטיף הכריזמטי ואף לציית לדרישותיו – כמו ביגוד פשוט וצנוע לבאי הכנסייה.

ב-1491, בחרו נזירי סן-מרקו בסבונרולה לאב המנזר (הוא היה הראשון מבין אבות המנזרים בעיר ללכת ולהשתחוות ללורנצו לרגל בחירתו). בתור אב-המנזר הוא הגביר את הפופולריות הציבורית שלו על-ידי הנהגת אורח חיים סגפני במנזר, בעוד שאת הכסף שאסף ממכירת "אוצרות מיותרים" – חילק לעניים.

עם הזמן, חלקים מדרשותיו ומכתביו של סבונרולה החלו להישמע למאמינים כנבואות של ממש. בסביבות שנת 1493 הוא דיבר על "כורש חדש" שעתיד "לחצות את ההרים" ולטהר את האפיפיורות החוטאת ברומא. פלישתו של מלך צרפת שארל השמיני לאיטליה, שהתרחשה בשנה העוקבת, הדהימה את האיטלקים בכלל ואת הפלורנטינים בפרט שראו בכך ראיה חותכת לחוש הנבואי של סבונרולה. הוא, בתורו, התרשם מעצמו עד כדי כך שהתחיל לספר על עוד ועוד "נבואות" שלו שהתגשמו, כמו למשל מותו של האפיפיור אינוקנטיוס השמיני שנתיים קודם לכן.

פיירו דה-מדיצ'י "ביש המזל", יורשו של לורנצו "המפואר", לא השכיל להצטרף לצרפתים בזמן וכתוצאה מכך נאלץ לוותר על נכסים פלורנטיניים משמעותיים ברגע שאלה קרבו לעיר. על רקע הפלישה הצרפתית והתוהו המלחמתי, סבונרולה שסחף את קהל שומעיו החרדים בדרשות, חזיונות ונבואות, הצליח לפייס את מלך צרפת ובה-בעת להקים סיעה פוליטית שגירשה את משפחת מדיצ'י מפירנצה וייסדה מחדש את הרפובליקה.

סבונרולה השליט בפירנצה משטר פוריטני למהדרין, שכלל איסור על לבישת בגדי פאר, הנהיג מס הכנסה מאופק במקום מיסוי האדמות הכבד, הוביל סנקציות נגד המלווים בריבית נשך (והביא להקמת בנק שהעניק הלוואות בריבית צנועה באמת), ופתח בציד הומוסקסואלים. פלוגות של ילדים ונערים פטרלו בעיר, פלשו לתוך בתים והחרימו חפצי נוי ומותרות. ספרים חילוניים, יצירות אמנות, מראות, תכשיטים ושאר סממני הפאר נזרקו אל "מדורת ההבלים" (איטלקית: Falò delle vanità) שארגן סבונרולה כדי להיפטר מסממני העושר והנהנתנות הפלורנטיניים. הצייר הגאון סנדרו בוטיצ'לי הפך גם הוא לחסיד של סבונרולה, ונטען כי השליך למדורה כמה מן היצירות המופלאות שלו.

מה שהכי מפתיע בסיפור הוא עד כמה אנשי העיר שיתפו פעולה עם השינוי הטוטאלי שהנהיג סבונרולה בסדרי עולמם. ראוי לציין שחרף הרטוריקה האכזרית, בדרך כלל לא הוטלו עונשים דרקוניים על החוטאים וברוב מוחלט של המקרים, העוונות כופרו בקנסות כספיים (כך, למשל, "איש הסדום" היחיד שאכן הועלה על מוקד – נשלח לשם פחות בשל נטייתו המינית ויותר בגלל היותו שודד מפורסם). סבונרולה נהנה מפופולריות אדירה ואלמלא הסתכסך עם האפיפיור על רקע טהרנותו הדתית, מי יודע עד מתי היה נמשך שלטונו. אבל סבונרולה כן הסתכסך עם האפיפיור ועוד עם האפיפיור הלא-נכון להסתכסך עמו – אלכסנדר השישי, המוכר גם כרודריגו לבית בורג'ה.

האפיפיור, יש להודות, עשה מאמצים לגייס את המטיף המפורסם לצידו והציע לו לא רק ארכיבישופות של פירנצה, אלא חשמנות שלמה – ולא פעם, אלא פעמיים. אבל סבונרולה, כמו שאומרים הצרפתים, כבר השליך את השביס שלו מעל טחנת הרוח וסירב מכל וכל למתן את הביקורת הארסית שלו נגד ההתנוונות של הכנסייה בכלל ונגד האפיפיורות בפרט. ב-12 במאי 1497 נידה האפיפיור את סבונרולה

בסופו של דבר, הלחץ מרומא הביא את פרנסי פירנצה למשוך את תמיכתם מן המטיף הקנאי – מה עוד שבמהלך שליטתו הרוחנית בעיר קמו לו מתנגדים רבים. מה שחתם את גורלו של סבונרולה הייתה הסכמתו להשתתף ב-"מבחן האש" העתיק והנשכח, נגד מוקיעו הפרנציסקני, פרנסיסקו די פוליה, המטיף של כנסיית סנטה-קרוצ'ה (סבונרולה עצמו לא התעתד לצעוד דרך האש, שכן אחד מחסידיו קיבל את ההזמנה למבחן האש בשמו בלי להתייעץ עימו). האתגר עורר התלהבות רבה בקרב הציבור הפלורנטיני, וכאשר לפני תחילת האירוע פרץ גשם עז שהרטיב את העצים והביא את השלטונות לבטלו – האספסוף פירש את הביטול המאכזב לרעתו של מי שעד לא מכבר היה אלילם. למחרת, המון זועם הקיף את מנזר סן-מרקו אליו נסוגו סבונרולה וכמה מעוזריו הקרובים, ובסופו של דבר הוא נגרר משם ונזרק לכלא. הוועדה שמינה האפיפיור מקרב מתנגדיו הפלורנטיניים "חקרה" אותו במשך יותר מחודש, ואחרי שעונה עינויים רבים הודה סבונרולה שבדה מליבו את נבואותיו וחיזויו. ב-23 במאי 1498 הוא ושני עוזריו הקרובים נתלו בכיכר הסניוריה ומיד לאחר מכן נשרפו גופותיהם ואפרם פוזר אל תוך מימי נהר הארנו.

ניקולו מקיאוולי, שנעוריו עברו עליו בעיר השמיימית שהקים סבונרולה, רחש כבוד רב לעוצמת ההשפעה שלו, אבל הדגיש את חולשתה של תנועה חברתית וולונטרית וחסרת היכולת להגן על עצמה. בפרק השישי של "הנסיך", הוא סיכם את תופעת סבונרולה:

"יש לבדוק אם המחדשים הללו עומדים ברשות עצמם או שהם תלויים באחרים: כלומר, האם כדי להוציא אל הפועל את מלאכתם עליהם להתחנן או שהם יכולים למעשה לכפות את רצונם. במקרה הראשון, הם תמיד מסיימים בכי רע ואינם מגשימים ולא כלום; אבל כשהם תלויים בעצמם ויכולים לכפות את רצונם, אזי רק לעתים נדירות הם אובדים. כתוצאה מכך, כל הנביאים החמושים ניצחו והלא-חמושים נהרסו... משה, כורש, תזאוס ורומולוס לא היו יכולים להביא לידי כך שחוקותיהם יישמרו לאורך זמן, אלמלא היו חמושים; כמו שקרה בימינו לאח ג'ירולאמו סבונרולה, שהתמוטט עם הסדריו החדשים, כשההמון התחיל לא להאמין בהם".

האפיפיורות אולי עלזה אז על חיסולו של מבקרה המר, אבל פחות משני עשורים לאחר מכן, מעריץ מושבע של סבונרולה, הנזיר האוגוסטיני הגרמני מרטין לותר, ימסמר את "95 התיזות" שלו אל דלתות הכנסייה של טירת ויטנברג, וייצור איום גדול הרבה יותר על הכנסייה הקתולית, מזה שיצר סבונרולה בפירנצה. אגב, הכנסייה הקתולית עצמה הכתה על חטא לגביו כאשר ב-1740 זיכה האפיפיור בנדיקטוס ה-18 את סבונרולה באופן מוחלט, והוא נותר מושא להערצתם של הדומיניקנים עד עצם היום הזה.

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, חוקר תולדות של רעיונות פוליטיים, העורך הראשי של הוצאת המרכז האקדמי שלם, והמתרגם של סדרת ספרי "תיבת פנדורין"