חצי בעד ישראל, וחצי לא כל כך – יחסו של ביידן לישראל לאחר השבעה באוקטובר

אני חייב להודות, ביקורו של הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן בישראל לאחר השבעה באוקטובר ריגש אותי ואפילו העלה לחלוחית בעיניי. ואיך לא? ביידן נראה כמו הדוד הטוב שבא לעזור לבני משפחה במצוקה ועוד עם שתי נושאות מטוסים לצידו ורכבת אווירית של נשק ותחמושת בעקבותיו.

הנאומים שנשא ביידן בעקבות השבעה באוקטובר נשמעו כאילו יצאו מפיו לא של נשיא ארצות הברית אלא של נשיא ישראל. וכשחיבק את בני משפחות החטופים חשתי שהוא אוהב אותנו. באמת.

"ילדים נטבחו, תינוקות נטבחו, משפחות שלמות נטבחו. אונס, עריפות ראשים, בני אדם נשרפו חיים. חמאס ביצע מעשי זוועה שמזכירים את הזוועות האיומות ביותר של דאע"ש, ושחרר רוע טהור על העולם. אין שום רציונליזציה לכך, אין שום תירוצים לכך. נקודה". אלו היו הדברים שאמר ביידן ב-18 באוקטובר, במהלך ביקורו בישראל. כשקולו קצת רועד, הוא גינה את המתקפה של החמאס במילים קשות, בלי שום היסוס, והיה ברור לכל מי הצד הצודק ומי ייזכר לדיראון עולם.

אבל "הנקודה" בדבריו לא באמת הייתה נקודה, ותוך זמן קצר חל שינוי בדעת הקהל הבינלאומית – וגם בגישתו של ביידן. הקהילה הבינלאומית תמיד מצטערת על יהודים מתים, אבל מתקשה להתמודד עם יהודים שמגנים על עצמם. וכשהסנטימנט הזה זלג לתוככי המפלגה הדמוקרטית, ועורר מרד של הפרוגרסיבים נגד תמיכתו של הנשיא בישראל, ביידן המדינאי שאוהב את ישראל, הפך לפוליטיקאי פרגמטי ואולי בעצם לפוליטיקאי ציני.

כשביידן הורה לנציג ארצות הברית באו"ם להימנע בהצבעה במועצת הבטחון שקראה להפסקת אש מיידית הוא אימץ את עמדת הפרוגרסיבים במפלגה הדמוקרטית. כשהנשיא האמריקאי חזר על הקריאה להפסקת אש מיידית בשיחת טלפון נרגזת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, וחיסול שלטון החמאס הרצחני הפך לנושא משני מבחינתו, הוא הראה שאהבת ישראל שלו היא בעירבון מוגבל. ואחרי שאיראן שיגרה מתקפה של טילים וכטב"מים כנגד ישראל, ביידן דיבר בפומבי על "מחויבות ברזל" להגן על ישראל, אבל בשיחת הטלפון עם נתניהו הוא אמר לו שארצות הברית לא תתמוך בתקיפה ישראלית באיראן והוסיף "השגת ניצחון היום. תסתפק בניצחון הזה" ("הניצחון" הוא יירוט הכטב"מים ורוב הטילים). ביידן דואג לסייע לישראל, אבל בה בעת הוא מוודא שישראל לא תנצח "יותר מדי".

אין מה להיות מופתעים. ביידן תמיד פעל באופן הזה, עוד כשהיה סנאטור מטעם מדינת דלאוור במשך 36 שנים. המודוס אופרנדי של ביידן הפוליטיקאי הוא ליישר קו עם אלו שהוא זקוק לתמיכתם הפוליטית ברגע נתון. במשך עשורים הוא היה דמוקרט שמרן למדי בכל הנוגע לחוק וסדר, נץ בנושאי חוץ וביטחון, ותומך ישראל נלהב, אבל לאחר שנבחר לסגנו של הנשיא ברק אובמה, הוא החל לנוע בהדרגה לכיוון השמאלי. ביידן כבר לא תומך בחוק וסדר כפי שתמך בעבר, כי זה מרגיז בוחרים שחורים, ומנץ הוא הפך ליונה צחורה. כשרץ לנשיאות ב-2020, הוא הבין לאיפה נושבת הרוח במפלגה הדמוקרטית, והטרנספורמציה שעבר מדמוקרט שמרן לפרוגרסיבי נלהב, הושלמה. ועכשיו, לקראת הבחירות המתקרבות, כאשר הסיכויים שלו לזכות בכהונה שנייה אינם מזהירים במיוחד, הוא חייב שכל המפלגה הדמוקרטית תתייצב מאחוריו, כולל האגף הפרוגרסיבי, ואם צריך "לרסן" את ישראל כדי להבטיח את תמיכת הפרוגרסיבים (ואולי גם את תמיכת המצביעים המוסלמים במישיגן), אז הוא יעשה בדיוק את זה.

לראש הממשלה לוי אשכול מיוחסת האימרה "חצי קפה, חצי תה". אימרה זו מתארת היטב את יחסו של הנשיא האמריקאי לישראל בעת הנוכחית. ביידן לא הפך לפתע לאנטי ישראלי, הוא פשוט חצי בעד ישראל – וחצי לא כל כך.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון, לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך בנשיונל אינטרסט מגזין