הדימוי של נתניהו בעיני כתבי החוץ האמריקאים בוושינגטון

;כעיתונאי ופרשן לעניינים בינלאומיים בוושינגטון יוצא לי להתראיין די הרבה לכלי תקשורת אמריקאיים על המלחמה ברצועת עזה. והשאלה הראשונה שאני נשאל בדרך כלל, נוגעת דווקא לראש הממשלה בנימין נתניהו. ההנחה של המראיין היא כמעט תמיד זהה: אז מה הסיכויים שביבי (הם אוהבים לקרוא לו "ביבי") יודח מהשלטון, ואז (כמובן) יחודש הרומן בין ישראל לארצות הברית וסוף סוף נשיב לתחייה את "פתרון שתי המדינות", ותקום מדינה פלסטינית, ויבוא שלום אמת למזרח התיכון and we will all live happily ever after.

אחת הבעיות עם כתבי החוץ הצעירים בוושינגטון, היא שרובם לא למדו היסטוריה. כפועל יוצא, אותם עיתונאים סבורים שההיסטוריה התחילה אתמול, שמעולם לא היו משברים ביחסים בין ארצות הברית לישראל, ושהממשל האמריקאי לא איים אף פעם להפסיק את הסיוע הצבאי והכלכלי לישראל ולא הצטרף אף פעם להחלטות מועצת הבטחון של האו"ם שגינו את ישראל.

על בסיס הנחות אלו, המשבר הנוכחי ביחסים בין וושינגטון וירושלים נראה כמו התפתחות היסטורית דרמטית, ברמה של גירושין בין שתי המדינות או לפחות סופה של פרשת אהבים סוערת. וכל זה לא היה קורה כמובן אם "ביבי" ו-"הממשלה הכי ימנית בתולדות ישראל" לא היו בשלטון, כך מסביר לי המיליניאל החביב שבהזדמנות זאת גם זורק את שמו של בני גנץ שלהערכתו היה מחזיר את יחסי ישראל וארצות הברית לקדמותם.

בנקודה זאת אני לרוב מזכיר לעיתונאי הצעיר כמה מהמשברים שאירעו בעבר בין ישראל לארצות הברית: ב-1956 כפה הנשיא דווייט אייזנהאואר על ממשלתו הלא-כל-כך ימנית של דוד בן גוריון לסגת מחצי האי סיני; בתקופת נשיאותו של ג'רלד פורד איים מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר על ראש הממשלה יצחק רבין ב-"הערכה מחדש" של היחסים בין שתי המדינות אם ישראל לא תסכים לקבל את התכתיב האמריקאי (רבין לא נכנע לאיום זה); במהלך ההתגוששות המדינית בין הנשיא ג'ימי קרטר לבין ראש הממשלה מנחם בגין, זימן האחרון את שגריר האמריקאי כדי לומר לו בחריפות "איננו וסאלים שלכם, איננו רפובליקת בננות"; ארצות הברית תמכה בהחלטת מועצת הבטחון שגינתה את ישראל על ההתקפה על הכור הגרעיני העיראקי; הנשיא ג'ורג' בוש האב איים לבטל את הערבויות האמריקאיות שישראל הייתה צריכה כדי לממן את קליטת העלייה מברית המועצות (בסוף בוש לא מימש את האיום). ויש דוגמאות רבות נוספות.

בסופו של דבר, המשבר הנוכחי ביחסים בין הנשיא ג'ו ביידן לבין ראש הממשלה נתניהו הוא לא סוף העולם כמו שאנחנו מכירים אותו. ולמרות כל הרעש וההמולה, ארצות הברית עומדת מאחורי ישראל במלחמתה ברצועת עזה, וממשיכה לשלוח לה כמויות גדולות של תחמושת. האמת היא שאם בן-גוריון, רבין ובגין היו מבקרים אותנו במכונת זמן הם היו נדהמים לנוכח רמת הסיוע הצבאי והדיפלומטי שישראל מקבלת כיום מארצות הברית. וסביר להניח שגם הם היו ממליצים לממשלה הנוכחית שלא להיכנע לתכתיבים של הממשל האמריקאי.

ואז אני מסביר לעיתונאי האמריקאי הצעיר שרוב הציבור הישראלי – כולל הלא-ימניים – מתנגד להקמת מדינה פלסטינית, אפילו אם זו תהיה מפורזת. מדובר בקונצנזוס שלא רק נתניהו שותף לו, אלא גם רוב השחקנים האחרים במערכת הפוליטית.

ישנן הרבה סיבות מדוע נתניהו צריך לצאת למדבר הפוליטי, אני מוסיף, ומציג רשימה ארוכה של כשלים ובראשם המחדל של השבעה לאוקטובר. אם היו נערכים בחירות לכנסת היום, אני מוסיף ומסביר, הליכוד בראשות נתניהו היה מובס קשות, אבל אם נתניהו והליכוד היו תומכים עתה בפתרון שתי המדינות, הם היו הופכים לגווייה פוליטית כפי שקרה למפלגת העבודה בעקבות כישלון תהליך אוסלו.

אבל לך תספר למילניאל שלגביו ווטרגייט התרחשה בתקופת הפליאוליתית ושהמילטון בשבילו זה רק שם של מחזמר, על היסטוריה לא-אמריקאית כמו תהליך אוסלו, מהלך ההתנתקות ושקיעתו הארוכה של השמאל הישראלי. בקרב רוב עיתונאי וושינגטון הצעירים נתניהו הוא הבוגימן של אביב 2024, ובעולם של נרטיבים שטחיים למי כבר אכפת מעובדות.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי ופרשן לעניינים גלובליים, ובעבר מרצה למדע המדינה באמריקן יוניברסיטי ועמית מחקר במכון קאטו