לא מלחמה חמה אבל גם לא שלום קר – על היחסים בין ישראל למצרים

בתמונה נשיא מצרים חוסני מובארכ

בתקופת המשא ומתן המדיני עם סוריה בשנות התשעים, טבע ראש הממשלה יצחק רבין את האמרה: "עומק הנסיגה כעומק השלום". רבין התכוון שעומק הנכונות לנסיגה מותנית במהות של השלום המוצע, שהנסיגה היא התמורה שישראל תשלם עבורו.

מימרה זו ייצגה נאמנה גם את תפיסתו של ראש הממשלה מנחם בגין בהסכם השלום עם מצרים. בהסכם, שנחתם ב-26 במרץ 1979, השבוע לפני 45 שנה, ישראל נסוגה מכל סיני, עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל היישובים והתושבים הישראליים מחצי האי, וויתרה על אינטרסים ביטחוניים ועל שדות נפט. אפשר להתווכח אם יש שלום המצדיק מחיר כזה (אני, למשל, סבור שבשום פנים ואופן אסור היה להסכים לעקירת יישובים). אבל מה הייתה מהותו של השלום עבורו הסכים בגין לנסיגה המלאה?

הסכסוך בין ישראל למצרים לא היה סכסוך טריטוריאלי על סיני. ביסודו, נבע הסכסוך מהתנגדותה של מצרים לעצם קיומה של מדינת ישראל. הרי הסכסוך החל בפלישה המצרית, לצד שאר מדינות ערב, למדינת ישראל הצעירה, כדי להשמידה. לבגין היה חשוב אפוא שהשלום יפגין את השינוי המהותי בעמדתה של מצרים וזאת באמצעות נורמליזציה בין המדינות.

בגין פנטז על יחסי שכנות ידידותיים כמו אלו המתקיימים בין ארצות הברית לקנדה, למשל. נשיא מצרים אנואר סאדאת היה פחות להוט מבגין לנורמליזציה מלאה, אך הוא הסכים לדרישותיו של ראש הממשלה הישראלי. ואכן, לצד הסכם השלום בין המדינות נחתמו הסכמי נורמליזציה רבים, בהם נקבעו מסגרות לשיתופי פעולה בתחומי החקלאות, החינוך, התרבות, המסחר, התיירות, התחבורה ועוד. ביטוי סמלי למהות השלום באותה תקופה מצוי בעובדה שבקרוב לארבע השנים שעברו בין ביקורו בירושלים לבין ההתנקשות בחייו, ביקר סאדאת פעמיים נוספות בישראל, פעם בבאר שבע ופעם בחיפה.

ב-6 באוקטובר 1981, במצעד השנתי לציון חציית הצבא המצרי את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, נרצח סאדאת בידי חיילים מצריים שהשתייכו לארגון הג'יהאד האסלאמי המצרי, פלג טרוריסטי של האחים המוסלמים, מפלגת האם של חמאס, לאחר פתווה (פסק הלכה) שאישרה את ההתנקשות בנשיא המצרי. בדיעבד היה זה רצח כפול. הג'יהאד האסלאמי רצח את סאדאת, ויורשו, חוסני מובארכ, רצח את הסכם השלום.
כשמובארכ נכנס לתפקידו, טרם הושלמה הנסיגה מסיני, ולכן הוא התאפק שבעה חודשים, ולא נקט בצעדים פומביים שהיו עלולים לסכן את הנסיגה. אבל יום כניסתו לתפקיד היה היום האחרון של השלום עם מצרים. מובארכ הפך את השלום החם למלחמה קרה.

כל הסכמי הנורמליזציה שנחתמו בין ישראל למצרים, הופרו והפכו לאות מתה. כך, למשל, התקשורת המודרכת ומערכת החינוך חזרו להיות מוקד של הסתה חמורה נגד ישראל ונגד היהודים. הממשל, לאורך כל שנות שלטונו של מובארכ, היה מקור לשנאת ישראל.

היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, אף הם היו בני ערובה בידי מובארכ. מרגע שישראל השלימה את הנסיגה מסיני, חיכה מובארק להזדמנות לפגום ביחסים הדיפלומטיים בין המדינות. בהזדמנות הראשונה, קצת יותר מחודש אחרי השלמת הנסיגה, ניצל מובארק את פרוץ מלחמת לבנון הראשונה כתירוץ להחזרת השגריר המצרי מישראל. הוא השאיר את השגרירות בתל אביב תחת מיופה כוח עד 1986 והחזיר את השגריר רק בעקבות הסכמתה של ישראל לגשת לבוררות בינלאומית בנוגע למעמדה של טאבה. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה שוב החזיר מובארכ את השגריר למצרים והשיב אותו לישראל רק לאחר שהתקבלה תוכנית ההתנתקות. מובארכ סירב לאורך כל שנות כהונתו לבקר בישראל אפילו פעם אחת, זולת גיחה לשעות ספורות להלוויית רבין.

על אספקט אחד של ההסכמים עם ישראל שמר מובארכ בקפידה – הוא כיבד את הנספח הביטחוני של ההסכם ולא הפר את פירוז סיני. לאורך השנים לא הייתה מלחמה חמה בין המדינות, ואין לזלזל בכך. אבל שלום? רחוק מזה.

אחרי "האביב הערבי" עלו "האחים המוסלמים" בהנהגת מוחמד מורסי לשלטון. בהתאם לשיטה שפיתח רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה, גם מורסי העדיף להתבסס בשלטון לפני שיעשה צעדים דרסטיים כמו ביטול הסכם השלום, אך הנתק בין המדינות היה מוחלט. סביר להניח שמורסי רק חיכה לעיתוי הנכון כדי לבטל את הסכם השלום ולכן התקבלה ההפיכה הצבאית שביצע הגנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי, באנחת רווחה בישראל. למרבה הצער, אל-סיסי לא בחר בדרכו של סאדאת – שלום חם – אלא בדרכו של מובארכ – מלחמה קרה – גם אם בגרסה מתונה יותר.

ב-18 השנים שחלפו מאז ההתנתקות, שבנוסף לעקירת גוש קטיף כללה גם נסיגה מציר פילדלפי – הציר החוצץ בין מצרים לרצועת עזה – הפך ציר זה לאוטוסטרדת הברחות של אמצעי לחימה לחמאס, תוך העלמת עין, במקרה הטוב, של שלטונות מצרים מהנעשה. ההברחות דרך ציר פילדלפי אפשרו לחמאס להפוך לצבא הטרור המפלצתי שתקף אותנו בשבעה באוקטובר. בהיבט זה, יש למצרים אחריות לא מבוטלת לטבח הנורא.

זה לא הפריע למצרים לאיים על ישראל שאם תכבוש את ציר פילדלפי היא תסכן את הסכם השלום. ברם, בזמן החתימה על הסכם השלום, שלטה ישראל על ציר פילדלפי ואין כל הפרה של ההסכם בחזרה ישראלית לשם. מי שאפשרו לחמאס להתחמש, מעזים לאיים עתה על ישראל פן תפעל להשתלט על ציר פילדלפי כדי להגן על אזרחיה מפני מעשי טבח נוספים.

מצרים גם מסרבת לקלוט פליטים מרצועת עזה, כפי שירדן, עירק ולבנון קלטו, כמובן מאליו, פליטים סורים ממלחמת האזרחים בסוריה וכפי שפולין, רומניה והונגריה קלטו, כמובן מאליו, פליטים מאוקראינה בשל המלחמה מול רוסיה. מצרים רוצה שהפליטים העזתים יישארו ברצועת עזה, כדי להקשות על ישראל במלחמת המגן שלה. זאת למרות שכאשר מצרים הייתה במצוקה ביטחונית בחצי האי סיני, ישראל אפשרה לה להזרים כוחות לשם, בניגוד לנספח הביטחוני בהסכם השלום.

כאלה הם פני השלום בין ישראל למצרים. לא שלום, ואפילו לא שלום קר. זו מלחמה קרה. ולמרבה הצער, זו התמונה גם בירדן. המלך חוסיין הלך בדרכו של סאדאת, ואילו המלך עבדאללה הולך בדרכו של מובארכ. אף על פי כן, אל לנו לוותר על חלום השלום בינינו לבין שכנותינו, ונקווה שיבוא יום שבו יהיה לנו שלום אמת גם עם מצרים וירדן.

אורי הייטנר הוא איש חינוך, חקלאי ופובליציסט