ביום שאחרי המחר, כאשר מלחמת "חרבות ברזל" תסתיים ורצועת עזה תשוב להיות תחת כיבוש ישראלי, חייב להיות ברור לכול כי אין לישראל כוונה להישאר שם. לעת עתה חייבים לעצור את קריאת הקיצונים לחזור ולהתיישב ברצועת עזה. גם את קולות הפנאטים הקוראים לטרנספר של פלסטינים מרצועת עזה חובה לעצור, אף בכלים של אכיפה, היות שגירוש המוני של אוכלוסייה אזרחית הוא פשע מלחמה בעליל.
מצרים וירדן לא יסכימו לקבל פליטים פלסטינים, וניסיון ישראלי לגרש את תושבי רצועת עזה למדינות אלו יביא לביטול הסכמי השלום שלהן עם ישראל ולסיכון יציבות האזור.
במקום פנטזיות מסוכנות על ישראל לתכנן תוכנית מדינית רצינית ליום שאחרי המחר, ולהתחיל בכך כבר עתה. צריך להקדים ולציין כי ביסוד תוכנית זו עומדת ההנחה שארגון חמאס יפסיק להתקיים ככוח צבאי וככוח שלטוני, גם אם תנועת החמאס והתמיכה הציבורית בה לא ייעלמו בדרך צבאית. המלחמה נגד אידיאולוגיה נפסדת יכולה להיות רק באמצעות העמדת אידיאולוגיה שובה יותר, והתוכנית המפורטת להלן באה להחליף את האידיאולוגיה של קדושת המוות למען פלסטין באפשרות של חיים למען פלסטין ולהציע לפלסטינים תקווה לעתיד של חירות וחיים בכבוד.
בתוכנית מדינית לרצועת עזה לאחר כיבושה על ידי ישראל צריכים להיות חמישה מרכיבים חיוניים:
1. הפלסטינים עצמם צריכים להוביל מהלכי ייצוב ברצועת עזה, במקביל לביצוע רפורמות עומק ברשות הפלסטינית.
2. הצבת כוח ערבי רב-לאומי בהובלה פלסטינית ברצועת עזה. כוח זה יקבל מנדט מוגבל מטעם מועצת הביטחון של האו''ם עד הקמת שלטון פלסטיני יציב ברצועה.
3. מחויבות בינלאומית לחידוש התהליך המדיני, שפתרון שתי המדינות יהיה היעד הסופי שלו, והקמת מסגרת אזורית לקידום מטרה זו.
4. התגייסות בינלאומית לבנייה מחדש של רצועת עזה ופיתוח כלכלי מואץ של המדינה הפלסטינית.
5. בחירת מנהיגות חדשה בישראל וברשות הפלסטינית. ברשות ייערכו בחירות דמוקרטיות לפרלמנט ולאחר מכן תוקם ממשלה שתזכה לאמונו.
שלטון פלסטיני ברצועת עזה בתמיכת כוח ערבי רב-לאומי
כוח צבאי ערבי רב-לאומי יישלח לרצועה, על פי הזמנה מטעם הרשות הפלסטינית. כוח זה יקבל מנדט מטעם מועצת הביטחון לפרק זמן מוגבל. הפלסטינים עצמם יעמדו בראש הכוח הזה, שתפקידו יהיה לייצב את השטח ולשמור על הסדר הציבורי בשעה שהרשות הפלסטינית תיקח על עצמה בהדרגה את האחריות השלטונית ברצועה. במקביל, תעבור הרשות הפלסטינית מהלך של רפורמות עומק ובראשן בחירות דמוקרטיות.
חידוש תהליך המדיני והתקדמות לעבר פתרון שתי המדינות
הקהילה הבינלאומית חייבת להתגייס לחידוש התהליך המדיני ולקידום פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. פתרון זה חייב להתבסס על חזון שתי המדינות וצריך לכלול את המרכיבים הבאים: סיום הכיבוש הישראלי; חיבור מדיני-פוליטי בין הגדה המערבית לבין רצועת עזה; הכרה במדינה פלסטינית וקבלתה כחברה מלאה באו"ם.
מיד לאחר קיום בחירות ברשות הפלסטינית והקמת ממשלה חדשה שתזכה באמון הפרלמנט, יכירו ארצות הברית ומדינות ה-OECD במדינת פלסטין ויאפשרו לה להתקבל כמדינה חברה באומות המאוחדות. אין טעם להמשיך בהצהרות תמיכה בפתרון שתי המדינה שלא נלווים להן צעדים מדיניים של ממש. כל מדינה שמצהירה על תמיכתה בפתרון שתי המדינות חייבת להכיר במדינת פלסטין וזאת כדי לאפשר את קיומו של משא ומתן ברמה מדינתית על עניינים כמו גבולות, ירושלים, פליטים ועוד.
שני מרכיבים חדשים חייבים להיות בתשתית של התהליך המדיני. האחד – הצהרה ברורה ומפורשת שמטרתו הסופית של התהליך היא "שתי מדינות לשני עמים" וזאת בניגוד להסכם אוסלו שבו לא הוגדרה מטרה סופית מוסכמת. השני – מיסוד מנגנון מוסכם שיקבע אבני דרך להתקדמות במימוש ההסכמים ושיוודא ששני הצדדים מקיימים את התחייבויותיהם. החיסרון של רכיב זה מהסכם אוסלו תרם רבות לכישלונו.
כדי לקדם את הפתרון המדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני תכונס ועידת שלום בינלאומית ובה יוחלט על הקמת מסלול למשא ומתן בֿמסגרת אזורית, במקום המסלול הישראלי-פלסטיני הבילטרלי שכשל. המסגרת האזורית תכלול נציגים של מדינות מהאזור: מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, סעודיה, מרוקו ועוד. הפורום האזורי יעזור לישראל ולפלסטין ליישב את סוגיות המחלוקת ביניהן ולדון בסוגיות אזוריות כגון פיתוח כלכלי, אנרגיה, מים ועוד. המסגרת האזורית תתמסד כמוסד קבע, שמשימתו הראשונה תהיה כינון שלום ישראלי-פלסטיני וביסוסו לאורך שנים.
שיקום רצועת עזה ופיתוח כלכלי
ארצות הברית תוביל מהלך של גיוס משאבים בינלאומי למען בנייה ושיקום של רצועת עזה ופיתוח כלכלי מואץ של מדינת פלסטין. לצורך כך, יש לשאוף לגיוס משאבים מזורז מכל מדינות העולם שהן בעלות עניין בייצוב המזרח התיכון. מלבד ארצות הברית ומדינות ה-OECD יש לפנות גם לסין שמעוניינת ביציבות אזורית. השתתפותה של סין בשיקום הרצועה חשובה גם משום שמדינה זו הוכיח את יכולותיה המרשימות בבניית תשתיות.
בחירת מנהיגות חדשה במדינת ישראל ובמדינת פלסטין
העם הפלסטיני והעם הישראלי חייבים לבחור מנהיגים חדשים שכן מי שהביא אותם עד הלום הוכיח שאינו ראוי להמשיך ולהנהיגם.
הרשות הפלסטינית תקיים בחירות דמוקרטיות לפרלמנט הפלסטיני. בחירות אלו ייערכו הן בגדה המערבית והן ברצועת עזה. דרישת סף להתמודדות בבחירות תהיה הצהרה ברורה של המפלגות המשתתפות בהן על מחויבות לפתרון "שתי מדינות לשני עמים" ועל שלילת המאבק המזוין (כידוע, מדינות דמוקרטיות נוהגות להציב מגבלות על מי שרשאי להתמודד בבחירות כך שמגבלה כגון זו היא לגיטימית ודמוקרטית). הכוח השלטוני בשיטת המשטר הפלסטינית יעבור מהנשיאות לפרלמנט הנבחר, וזה יקים ממשלה חדשה שתזכה באמונו. מחמוד עבאס יוכל להמשיך לכהן כנשיא הרשות הפלסטינית, אם הפלסטינים ירצו בזה, אבל ייוותרו בידיו סמכויות ייצוגיות בלבד.
חשוב שלפלסטינים תהיה אפשרות לבחור במנהיגים חדשים שיזכו באמון העם, ולכן על ישראל לשקול את שחרורו של מרואן ברגותי מהכלא כדי לאפשר לו להתמודד בבחירות. ברגותי, שדוגל בפתרון שתי המדינות, זוכה לתמיכה רחבה בכל סקרי דעת הקהל שנערכו בציבור הפלסטיני בעשרים השנה האחרונות. בנוסף, יש מנהיגים פלסטינים שחיים כיום בגלות וששאולי ירצו לחזור וליטול חלק במאמצי הבנייה של מדינת פלסטין העצמאית.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הוביל, במהלך שנות שלטונו, אסטרטגיה של בידול בין הגדה המערבית לבין רצועת עזה, ובין הרשות הפלסטינית לבין שלטון החמאס, תוך שהוא משכנע את הציבור הישראלי שאין פרטנר לשלום בקרב הפלסטינים (הוא אף הצליח למחוק את הסוגייה הפלסטינית מהאג'נדה הגלובלית). בשנים האחרונות, תהליך השלום עם הפלסטינים וסיום הכיבוש נעדרו כמעט לחלוטין מהשיח הפוליטי. יתרה מכך, בכל סבבי הבחירות האחרונים בישראל, הסוגייה הקיומית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני כלל לא עמדה לדיון ציבורי. ממשלת נתניהו כבר איבדה את אמון הציבור ולא ירחק היום בו תיאלץ להקדים את הבחירות. בבחירות אלו יש לבחור מפלגות שקידום פתרון מדיני, יוצג כמטרה מוצהרת שלהן.
אחרי השבעה באוקטובר החברה הישראלית לא יכולה להמשיך להשלות את עצמה שאפשר לשלוט על עם אחר ולמנוע ממנו את חירותו. הטבח הנורא שעברנו חייב להוביל אותנו למה שאני מכנה "הרגע הבלפסטי" – נקודת הזמן בה על שני הצדדים לקום ולומר "די. לא עוד!".
לעצור את מעגל הדמים
הציבור הישראלי חושד, ובצדק, ברעיון של מדינה פלסטינית המתקיימת בשלום לצידה של מדינת ישראל. אולם חשוב לדעת כי כל תהליך שלום מתחיל מתוך חוסר אמון בין הצדדים. הסכמים מדיניים בין אויבים מושבעים חייבים להיות בנויים על ההנחה ששני הצדדים ינסו להפר את התחייבויותיהם, כפי שאכן קרה בתהליך אוסלו. לפיכך, אסור לנו לחזור על אותן טעויות שעשינו בעבר, וההסכמים המדיניים הבאים בין ישראל לבין הפלסטינים חייבים להיות מקיפים יותר, חכמים יותר וחשדניים יותר.
אם אחרי האסון של שבעה באוקטובר ישראל והפלסטינים לא ישנו כיוון, ויתחילו לחתור לסיום הסכסוך ביניהם, ההרג וההרס שאנו חווים עתה יהיו לא יותר מאשר סבב נוסף במלחמה הבלתי נגמרת בין שני העמים. את מעגל הדמים הזה חובה לעצור, למעננו ולמען הדורות הבאים.
גרשון בסקין הוא יזם חברתי ופוליטי, מנהל קרן השקעות למען שילוב של פיתוח כלכלי עם יישוב הסכסוך. המאמר מבוסס על פרק בספרו "במרדף אחר השלום בישראל ופלסטין"
Report