עם בחירתו של יצחק רבין ביוני 1992 לראשות הממשלה, נראה היה כי גדלו הסיכויים להפוך את ההישגים הפוליטיים של הפלסטינים בעקבות האינתיפאדה לתהליך שלום רשמי. לי היה ברור כי אם יחל תהליך שלום עם הפלסטינים, הנושא העיקרי שיעסיק את ראש הממשלה יהיה סוגיית הביטחון.
הדאגה העיקרית בישראל הייתה שהקמת מדינה פלסטינית תקנה לפלסטינים זכות ריבונית להקים צבא. מאז קום המדינה, האתוס שלה היה שרק המדינה היהודית יכולה להגן על עצמה. אפשרות הימצאותו של צבא פלסטיני בין הים לבין הנהר עמדה בניגוד לאתוס הזה. לכן, הערכתי שרבין לא יאפשר נסיגה ישראלית משום שטח, אם האחריות על הביטחון תעבור מידיה של ישראל לגורם זר, פלסטיני או אחר. מאחר שהייתי משוכנע שענייני ביטחון יהיו מרכיב מרכזי בכל הסכם בין ישראל לבין הפלסטינים, חשבתי שחיוני ליזום שיח מקצועי דיסקרטי בין מומחי ביטחון משני הצדדים. סברתי גם כי בשל האופי הרגיש של השיחות האלה והחיוניות שבהשגת הקשב של מקבלי ההחלטות, היה הכרח שהמשתתפים יהיו אנשים בעלי רקע ביטחוני ועם קשרים קרובים למקבלי ההחלטות, בייחוד לראש הממשלה.
בצד הישראלי התחלתי בשיחה עם יוסי גינוסר, לשעבר המשנה לראש השב"כ. גינוסר היה מעורב בפרשת קו 300, ונאלץ להתפטר מהשירות בעקבות חשיפת ניסיונו לשבש ראיות בפרשה. עם זאת, גינוסר נשאר קרוב מאוד לראש הממשלה רבין ושימש כיועצו לעניינים פלסטיניים. נפגשנו בבית קפה תל אביבי פופולרי, שהיה מפורסם כמקום מפגש של כמה ממנהיגי ישראל הגדולים עם מאהבותיהם. הרעיון לארגן שיחות ביטחוניות עם גורמים פלסטיניים מצא חן בעיני גינוסר, והוא הסכים להשתתף בהן בעצמו ואף הציע שמות אחדים של משתתפים פוטנציאליים. הוא גם כמובן רצה לדעת מי יהיו המשתתפים הפלסטינים.
דיברתי גם עם ד"ר אחמד ח'אלדי בלונדון, פרופסור באוניברסיטת אוקספורד ויו"ר איפקרי-UK, שהקמתי כדי לסייע בארגון מפגשים בין ישראלים לבין אנשי אש"ף. ד"ר ח'אלדי כתב כמה מאמרים על האתגרים האסטרטגיים העומדים בפני הפלסטינים. הוא היה קשור קשר הדוק להנהגת אש"ף בתוניס, בייחוד לאבו מאזן ולכמה מבכירי מנגנוני הביטחון של אש"ף. הוא הציע שאזמין לשיחות הביטחוניות את פרופ' יזיד סייע', אקדמאי פלסטיני ממשפחה מוכרת ומכובדת, שכתב גם הוא על נושאים אסטרטגיים פלסטיניים. אחמד גם קישר ביני לבין חבר בוועדה העליונה לביטחון בפת"ח בתוניס בשם ניזאר עמאר, שלדעתו היה הפלסטיני המתאים ביותר להשתתף בדיון על תכנון ביטחוני וצבאי. לימים, עם הקמת הרשות הפלסטינית בשנת 1994 בעזה, הוצג הלה לישראלים כתא"ל ניזאר עמאר "מנהל אגף התכנון של מנגנון הביטחון הלאומי הפלסטיני".
שיחות לונדון
באוקטובר 1992, שנה לפני שנחתם הסכם אוסלו, פתחנו בלונדון בסדרת שיחות לא רשמיות בין מומחי ביטחון ישראלים ופלסטינים בסוגיות הביטחון שיעמדו בפני שני הצדדים אם וכאשר יחל תהליך שלום רשמי. בצוות הישראלי השתתפו שלושה נציגים: האלוף שלמה גזית, ראש אמ"ן לשעבר ומתאם פעולות הממשלה בשטחים הראשון; יוסי אלפר, אז ממלא מקום ראש "מרכז יפה ללימודים אסטרטגיים" ואיש מוסד בדימוס; ואלוף במיל' אריה שלו, שעבד גם כן במרכז יפה. יוסי גינוסר היה אמור להשתתף בשיחות אלו, אך נבצר ממנו לעשות זאת בגלל מחלת הסרטן שלאחר שנים גרמה למותו.
הצוות הישראלי לא רצה שהמשלחת הפלסטינית תורכב רק מפלסטינים מאש"ף חו"ל, כדי שהם לא ייתפסו כמנהלים שיחות ישירות עם אנשי הארגון, דבר שעדיין היה אז בניגוד לחוק הישראלי. לפיכך, פניתי לפייסל אל-חוסייני, האישיות הבכירה ביותר בפת"ח בשטחים הכבושים, בבקשה למנות נציג מהשטחים לצוות הפלסטיני. תחילה השיב פייסל שאין איש בשטחים המתמצא בנושאי ביטחון ושכל הסוגיות האלה מטופלות ישירות בידי אנשי אש"ף חו"ל. אבל אחרי שתיקה קצרה הוא נזכר במישהו שבדיוק חזר לשטחים מארצות הברית לאחר סיום הדוקטורט שלו באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, ד"ר ח'ליל שקאקי שמו, שלדבריו "למד משהו שקשור לנושאים אסטרטגיים", והציע לי לנסות ליצור עימו קשר. ואכן, התקשרתי לח'ליל שקאקי וביקשתי ממנו להצטרף לצוות הפלסטיני. ח'ליל הוא אחיו של פתחי שקאקי, ראש הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני שחי אז בגלות בסוריה (באוקטובר 1995, שלוש שנים מאוחר יותר, חיסלה ישראל את פתחי שקאקי במלטה). ח'ליל הסכים להשתתף בשיחות שלנו בתנאי שיקבל הבטחה בכתב מישראל כי יתאפשר לו לחזור לשטחים בעקבות המפגש בלונדון. לאחר בירור, הודיעו לי מצה"ל שהם אינם נותנים הבטחות כאלה בכתב. יידעתי את האלוף גזית בעניין, והוא הבטיח להתקשר לרבין. גזית סיפר לרבין על המפגש המתוכנן בלונדון והציג לו את בקשתו של שקאקי. בעקבות זאת הורה רבין למושל הצבאי של טול-כרם, מקום מגוריו של שקאקי, להוציא את המכתב המבוקש. רבין ביקש מגזית להעביר אליו דיווח בעקבות המפגש כדי שילמד מה יש לפלסטינים לומר בנושא הביטחון. במשלחת הישראלית הייתה שביעות רצון מהצלחתנו להרכיב בצד הפלסטיני משלחת משלושת רובדי הקהילה הפלסטינית: הנהגת אש"ף (ניזאר עמאר), הפזורה (אחמד ח'אלדי ויזיד סייע'), והשטחים (ח'ליל שקאקי). הדרך למפגש נפתחה בטלטלה כאשר בנמל התעופה בן גוריון נאמר לי מהביטחון הישראלי, כרגיל, כי אסור לי לצאת מהארץ. הייתי עם קבוצת אלופים ששמעו שאני מעוכב יציאה מהארץ מטעמי ביטחון – זה לא היה לי נעים, בלשון המעטה. לבסוף, שוב כרגיל, שוחררתי זמן קצר לפני יציאת הטיסה והוסעתי ברכב ביטחון למטוס רגע לפני ההמראה.
מכון השלום של ממשלת ארצות הברית, שהוקם זמן לא רב לפני כן, מימן את מפגש השיחות שלנו בלונדון בהשתתפות ארבעת אנשי הביטחון הפלסטינים ושלושת אנשי הביטחון הישראלים. המפגש נמשך ארבעה ימים מלאים, אינטנסיביים ומרתקים. דנו בכל הסוגיות הנוגעות לתיאום הביטחוני, וגיבשנו מספר מודלים אפשריים להתמודדות עם סוגיות אלו, כגון דרכי המאבק של השלטון הפלסטיני בטרור, גודל הכוח הפלסטיני הנחוץ לשליטה בשטחים, סוגי הנשק וכמותו אשר יאפשרו לכוח הפלסיני לתפקד כנדרש, וכן התנאים לשחרור אסירים מהכלא הישראלי. הייתה זו הפעם הראשונה שישראלים ופלסטינים נפגשו במטרה להתמודד עם סוגיות ביטחון בתקופת ביניים בתהליך השלום.
הצוות הפלסטיני דיווח על מהלך השיחות שלנו כל העת ישירות ללשכת ערפאת בתוניס. במשרדו של ערפאת ישב ממדוח נופל. בעברו היה נופל חבר בארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין", שהוקם בידי ג'ורג' חבש, ובהמשך הוא היה לאחד ממייסדי "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" יחד עם נאיף חוואתמה. בשנת 1991 לאחר שנפרד ממדוח נופל מהחזית הדמוקרטית, הוא הצטרף ליאסר עבד רבו, והם הקימו יחד את מפלגת האיחוד הדמוקרטי הפלסטיני – "פידא". שלא כחזית הדמוקרטית, תמכה פידא בתהליך שלום עם ישראל. בעברו הרחוק היה ממדוח גם חבר במועצה הצבאית העליונה של התנועה הלאומית הפלסטינית מאז הקמתה בשנת 1964 ושימש כמפקד בכוחות צבא פלסטין בלבנון בין השנים 1985 ל-1988. לימים היה ממדוח מעורב אישית ישירות במשא ומתן הרשמי בין ישראל לפלסטינים. בפגישה מאוחרת יותר בינינו הוא סיפר לי שבעת השיחות הלא רשמיות שלנו בלונדון הוא ישב בתוניס עם ערפאת, וקיבל דיווחים כמעט כל שעה מניזאר עמאר. גם הרמטכ"ל לשעבר, מוטה גור, שבימי שיחותינו בלונדון כיהן כסגן שר הביטחון תחת שר הביטחון וראש הממשלה יצחק רבין, סיפר לי כעבור שנים שתוכן ההסכמות שהושגו בשיחותינו בלונדון היה אחד הדברים המרכזיים ששכנע את רבין לתת אור ירוק לשיחות החשאיות באוסלו.
נושא פיקוח הנשק האזורי כבר עלה לדיון במסגרת השיחות הרב צדדיות, שהוקמו אחרי ועידת השלום במדריד ב-1991. לעומת זאת, הסוגיות הביטחוניות הדו-צדדיות, בין ישראל לפלסטינים, טרם טופלו במסגרת כלשהי. בשיחות שלנו בלונדון היה ברור שמבחינת ישראל והפלסטינים, הצורך לדון בסוגיות ביטחון היה לאו דווקא עניין אסטרטגי אלא יותר מבחן מעשי. מצד אחד, היה זה מבחן ליכולתם של הפלסטינים לקיים חוזה שלום עם ישראל, ואולי בעיקר מבחן לנכונותם להילחם נגד טרור של גורמים קיצוניים פלסטיניים המתנגדים לשלום עם ישראל. מצד שני, היה זה מבחן לנכונותה של ישראל להקנות תוחלת מעשית להצהרת נכונותה להסיג את כוחותיה הצבאיים מהשטחים ולהעברת השטחים המפונים לפלסטינים. הפלסטינים הציגו את תפיסת הביטחון שלהם כיכולת לנהל בעצמם את חייהם – בתנועה חופשית ללא חשש ממחסומים צבאיים ישראליים, וכן בלי חקירות שב"כ, מעצרים בישראל, הריסת בתים, גירושים, וכן הלאה. ואילו הישראלים הדגישו כי משמעות הביטחון עבורם היא בעיקר הקץ לטרור – סוף לעידן הסכינים, החטיפות, הפצצות וכדומה.
כפי שראינו זאת בשנת 1992, המטרה העיקרית של תקופת ביניים בהסכם עתידי בין ישראל לפלסטינים הייתה לאפשר לשני הצדדים להתנתק מעשרות שנים של סכסוך ולהתחיל לפתח את האמון ביניהם. בדיונים שלנו בלונדון באוקטובר אותה שנה אמרו הנציגים הישראלים כי אם הפלסטינים יצליחו להשתלט על ענייניהם ולהפחית את רמת האלימות, ניתן יהיה בשלב הבא לדון בהפרדה נוספת ואף בהגעה לשליטה פלסטינית מלאה בשטח שיפונה, היינו – מצב של ריבונות פלסטינית. אנשי הביטחון שלנו חזרו והצהירו כי המבחן האמיתי היחיד שחשוב לישראל הוא בתחום הביטחון. מידת היכולת של הפלסטינים לנהל את ענייניהם האזרחיים לא הייתה חשובה בעיניהם, או לפחות הייתה לה חשיבות פחותה. הם הבהירו שברגע שהפלסטינים יפגינו שליטה באוכלוסייה שלהם, ויצליחו למנוע פעולות עוינות נגד ישראל ונגד המשטר של עצמם, יהיה ברור שהפלסטינים מוכנים לעשות שלום עם ישראל.
באותה תקופה שבה ניהלנו את שיחות הביטחון שלנו בלונדון התנהל בוושינגטון משא ומתן רשמי דו-צדדי בין ישראל לצוות פלסטיני, שרשמית לא היה בראשות אש"ף (אם כי היה בהנחייתו). אולם, נושא הביטחון לא הונח במשא ומתן זה על השולחן. עמדתה של ישראל בשיחות אלו בוושינגטון הייתה כי במהלך כל תקופת הביניים תהיה בידי ישראל האחריות המלאה לכל היבטי הביטחון. אמנם, ישראל הסכימה לאפשר לפלסטינים להקים משטרה לשם שמירה על החוק והסדר, אך בלא כל אחריות ביטחונית או יכולת להגן על הרשות העצמאית הפלסטינית – מפני אויבים מבית ומחוץ. ישראל סברה כי לרשות הפלסטינית יהיו אויבים חיצוניים ואופוזיציה פנימית, שינסו לחבל במשטר הפלסטיני ובתהליך השלום, אבל דרשה כי המאבק באויבי השלום האלה יהיו באחריותה הבלעדית. במילים אחרות, על פי המשא ומתן בוושינגטון היה צפוי שחיילים ישראלים, שוטרי משמר הגבול ואנשי שב"כ ימשיכו לשמור על אותו פרופיל ביטחוני גבוה בשטחים גם אחרי הקמת רשות פלסטינית.
במפגש שלנו בלונדון אמר הצוות הישראלי כי האתגר הגדול של ישראל הוא שמירה על יותר מ-110 אלף מתנחלים בכ-150 התנחלויות, ולכן הסמכות הביטחונית המלאה חייבת להישאר בידיה. אנשי הביטחון הישראלים הודו בפני עמיתיהם הפלסטינים כי אילו לא היו ישראלים בגדה המערבית ובעזה, ישראל הייתה יכולה לסגת מהשטחים ביתר קלות ולומר לפלסטינים "לטבוע או לשחות". ישראל הייתה נתונה אפוא במעגל קסמים בלי מוצא – היא רצתה להתנתק מהאוכלוסייה הפלסטינית, להגביר את רמת הביטחון בשטחה ומעבר לקו הירוק, ולבדוק את יכולתם של הפלסטינים לנהל בעצמם את ענייניהם, אבל נבצר ממנה להפחית את נוכחותה הביטחונית בגלל הצורך להגן על המתנחלים. אנשי הצוות הפלסטיני טענו בצדק שאם ישראל תשמור על אותו פרופיל ביטחוני בשטחים במהלך תקופת הביניים, למעשה שום דבר לא ישתנה.
גם אנשי הביטחון הפלסטינים היו במצב קשה בלונדון. הם ידעו שיהיו חייבים להציג לבני עמם שינויים משמעותיים בשטח לאחר כל הסכם עם ישראל. מבחינתם, אוטונומיה ללא שליטה בנושאי ביטחון הייתה כוס ריקה למחצה. הם טענו שהמשך השליטה הישראלית בענייני ביטחון תניב שינוי מזערי, אם בכלל, בשטח. אבל הם גם הודו בקשיי ההתמודדות שהיו נאלצים לפגוש, אילו הייתה מונחת על כתפיהם מלוא האחריות הביטחונית. הם דיברו בכנות על המחלוקות הקשות בין זרמים בתוך החברה הפלסטינית, שחלקם לא ישתפו פעולה במאבק נגד טרור עם רשות שתוקם, ובכך הם יכולים לסכן את עצם קיומה. הם שאלו סדרת שאלות חריפות, כמו: האם יותר לרשות הפלסטינית להקים שב"כ פלסטיני? האם יותר לה לעבוד עם גורמים עוינים לשלום, כמו ארגון חמאס? האם היא תוכל ליצור סוג של מעצר מינהלי? האם היא תוכל לכלוא אסירים פוליטיים? השאלות שלהם די הדהימו את העמיתים הישראלים, שהבינו את עומק הרצינות שבה ראו העמיתים הפלסטינים את האתגרים הביטחוניים האמיתיים שאיתם תהיה הרשות הפלסטינית חייבת להתמודד.
שני הצוותים העריכו יחד כי לנוכח כובד המשימה יזדקקו הפלסטינים לכוחות ביטחון בסדר גודל של כ-18 אלף עד 20 אלף איש, והם הסכימו על הצורך במנגנון מודיעין פלסטיני יעיל ומאומן היטב ובמנגנון קישור בין הכוחות הפלסטינים לכוחות הישראלים. שניהם הגיעו להבנה שהדרך היחידה שישראל תוכל להסכים לקיומו של כוח ביטחוני פלסטיני גדול כזה, היא בתנאי שישראל תשמור על שליטה מלאה בביטחון המתנחלים וההתנחלויות ובביטחון כל הגבולות החיצוניים שלה, וכן בתנאי שיתקיימו תיאום ביטחוני ושיתוף פעולה מלאים בין הישראלים לפלסטינים. שני הצדדים הסכימו כי עם הזמן, כאשר הפלסטינים יפנימו את האמונה שביטחונם שלהם קשור ישירות לביטחון של ישראל והכוחות שלהם יוכיחו את יעילותם, ייתכן צמצום הדרגתי של הנוכחות הביטחונית הישראלית בשטחים. התקבלה מסקנה משותפת כי הבנה הדדית של הסוגיות הביטחוניות עשויה לסלול את הדרך להסכמה עתידית על נסיגות ישראליות רחבות יותר.
אנשי הביטחון הישראלים אמרו כי האינטרס של ישראל (וגם של הפלסטינים) הוא לראות העברה בהקדם האפשרי של היבטי ביטחון לידי הפלסטינים. במצב זה, כאשר הפלסטינים עצמם יצטרכו למנוע התקפות נגד ישראל ונגד ישראלים, ניתן יהיה לשפוט אם אכן השלום יכול להתקיים. הישראלים הציעו כי העברת האחריות הביטחונית לפלסטינים תהיה הדרגתית וכי התהליך יתחיל במקומות גיאוגרפיים מסוימים ולא בכל השטחים בבת אחת. הם העריכו שהקמת כוחות ביטחון פנים-פלסטיניים, הכשרתם ויצירת שרשרת פיקוד אפקטיבית תארך שלוש עד חמש שנים, ושבהדרגה תיתכן העברה של אזורים מוגבלים מסוימים לשליטת הביטחון הפלסטיני, כלומר לאחר הצלחה באזור אחד, ניתן יהיה להמשיך ולהוסיף אזור אחר. הישראלים הציעו להתחיל בעזה, ורק אחר כך להמשיך בערים המרכזיות בגדה המערבית.
אנשי הביטחון הפלסטינים טענו כי יש פער מהותי ניכר בסוגיות רבות בגישות של שני הצדדים. כך, למשל, הם טענו כי זו זכותם המלאה להחזיק באחריות ביטחונית מלאה בשטחיהם ואין לישראל זכות לשלול זכות זו. לדבריהם, הפלסטינים שואפים להשיג ביטחון עבור בני עמם, והיעדר הביטחון בשטחים באותה העת נובע מעצם קיום הכיבוש הישראלי. הם אמרו כי יש קשר הדוק בין הסכם על ביטחון לבין הסכמים פוליטיים אחרים. הם העלו את הרגישות הרבה שישנה בצד הפלסטיני בנוגע לשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל, אך בכל זאת הבינו והסכימו שיש מקום לשיתוף פעולה כזה. הנציגים הפלסטינים הדגישו כי הקמת כוח ביטחון פלסטיני יעיל הוא גם אינטרס של ישראל, היות ששמירת השליטה הביטחונית בידי ישראל תחליש את הפלסטינים ותעקר את כוחה של רשות פוליטית פלסטינית שתוקם. לדבריהם, העברת האחריות לביטחון לידי שלטון פלסטיני תקנה לו לגיטימציה בעיני העם הפלסטיני לכל הסכמה פוליטית שישיג, ולגיטימציה זו הכרחית לשמירה על היציבות. לחיזוק דבריהם הם הוסיפו שהעברת האחריות הביטחונית לידיהם תסייע גם ביצירת אמון הדדי וקיום משותף עם ישראל, ולפיכך תהדק את שיתוף הפעולה בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל ואת התיאום ביניהן.
הנציגים הפלסטינים קיבלו את רעיון השלבים של העברת הסמכויות ואת רעיון הקמתו של מנגנון לתיאום ביטחוני. הם הסבירו כי יש למצוא דרכים להתמודד עם פחדי הישראלים מכיוון שפחדים אלו גורמים לישראל להמשיך את שליטתה על הפלסטינים, וזו מונעת מהפלסטינים לתפקד ולהשיג עצמאות. הם הציעו כי בהתחלה הצדדים יגיעו להסכמה על העיקרון של העברת האחריות הביטחונית, ואחר כך יתקדמו לגיבוש לוח זמנים מוסכם לביצוע. הם הסכימו שישראל תהיה אחראית לביטחון בשטחים עד שהפלסטינים יסיימו לבנות את מנגנוני הביטחון שלהם, ואז יש להעביר אליהם את האחריות הביטחונית. לאחר מכן הם יהיו מוכנים לשיתוף פעולה מלא עם ישראל גם בתחום המודיעין. הם חזרו והדגישו כי עתידם הפוליטי יישען על יכולתם של הכוחות הפלסטיניים לשמור על השליטה הביטחונית בשטחים ועל בני עמם בהם.
הנציגים משני הצדדים הסכימו שהנושא המורכב ביותר והנתון במחלוקת הגדולה ביותר הוא ההתנחלויות. הישראלים הבהירו כי הורדת התנחלויות היא סוגיה פוליטית רגישה ביותר עבור ממשלת ישראל. הם חזרו שוב ושוב על עמדת ישראל שלא ניתן להוריד שום התנחלות בתקופת הביניים, והדגישו כי האחריות הביטחונית על המתנחלים וההתנחלויות חייבת להישאר בשליטתה. הם הסבירו שביטחון ההתנחלויות והמתנחלים יהיה בעייתי מכיוון שהמתנחלים ימשיכו לנוע בשטחים שהפלסטינים נמצאים בהם. לפיכך, הישראלים סברו שלא יהיה חכם מצד הפלסטינים לדרוש אחריות ביטחונית על המתנחלים וההתנחלויות, ואמרו שזה יהיה רק מקור לחיכוך מתמיד ושאירועים ביטחוניים בין מתנחלים לבין כוחות הביטחון הפלסטינים יכולים בקלות לצאת משליטה.
בשיחותינו הועלו גם תפקידים שגורמים שלישיים, כמו צבא ארצות הברית או כוח נאט"ו, יכולים למלא בתהליך השלום. הפלסטינים ראו ערך בנוכחות בינלאומית בשטחים וגם הביעו עניין שגורמים כאלה יהיו מעורבים בהכשרה הביטחונית שלהם. לעומתם, הישראלים התנגדו לכל סוג של נוכחות בינלאומית. בעניין זה הצדדים לא הגיעו לשום הסכמה.
לבסוף, המשתתפים עסקו גם בעניין שחרור אסירים פלסטינים מבתי הכלא בישראל. לדברי הנציגים הפלסטינים, שחרור האסירים היה צעד חיוני לבניית אמון בין הצדדים. מהלך זה, הם טענו, יספק לגיטימציה פוליטית רבה לרשות הפלסטינית, ויפחית מכוחם של אלמנטים אופוזיציוניים בחברה הפלסטינת. יתר על כן, הם סברו שרבים מהאסירים המשוחררים יתאימו להיות הצוערים הראשונים בכוחות הביטחון הפלסטיניים העתידים לקום. בעיני הפלסטינים הם כבר מוגדרים כחיילים, והם נאמנים למנהיג ערפאת ומבינים את שרשרת הפיקוד בתוך אש"ף. חלק זה של הדיון היה חדש למדי עבור הנציגים הישראלים, והיווה אתגר אמיתי בהרחבת מוּדעותם לרגישות הנושא בחברה הפלסטינית ובהבנתם את החשיבה הפלסטינית.
לאחר סיום המפגש שלנו בלונדון פנה האלוף שלמה גזית לראש הממשלה רבין וקבע להיפגש עימו. בפגישתם דיווח גזית לרבין כי נציגי הפלסטינים, על שלושת רובדיהם – ההנהגה, הפזורה והשטחים – הביעו נכונות לקבל על עצמם אחריות ביטחונית בשטחים ומחויבות למאבק נגד טרור הפלסטיני כלפי ישראל. גזית אמר לרבין כי הפלסטינים הביעו בשיחות נכונות להקים מנגנון לתיאום ביטחוני ולשיתוף פעולה עם ישראל בתחום הביטחון, וכי הם דנו בפירוט בכל הנושאים הביטחוניים, ובהם היקף הכוחות והציוד הדרושים לבניית מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. רבין התרשם מעומקן של השיחות, ומההבנה שגילו הנציגים הפלסטינים ביחס לאיומים על ישראל ולצרכים הביטחוניים שלה.
הייתה לי אז תחושה שאנחנו בתהליך ראשוני של הגעה להסכם שלום ישראלי-פלסטיני. הצלחנו לגשר על פערים בכמה מהמחלוקות המהותיות ביותר במערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים – שליטה, כיבוש, וביטחון דו צדדי ("ביטחוני הוא ביטחונך"). אפילו נושא שחרור האסירים טופל בצורה רציונלית ובלא רגשנות מיותרת. ישראל ראתה ברוב האסירים הביטחוניים טרוריסטים, ואילו בעיני פלסטינים האסירים היו גיבורים וחיילי שחרור פלסטיני, ושחרורם היה חשוב להם ביותר. דינמיקה זו של תפיסות הפוכות נפוצה במצבי סכסוך, בייחוד כשיש פערים עצומים בכוחם של הצדדים. אבל בתום הדיון בנושא זה, הבינו אנשי הביטחון משני הצדדים את החשיבות של לשחרור אסירים בשינוי הדינמיקה הפוליטית אצל הפלסטינים סביב הסכם ישראלי-פלסטיני.
ההישגים של שיחות לונדון
סיכומו של דבר פרויקט שיחות הביטחון שלנו היה ייחודי ומוצלח ביותר. באותו זמן, לפני תחילת השיחות באוסלו, לא ניתן היה לדמיין סוג כזה של דיונים. מי היה מאמין שאנשי ביטחון בכירים ישראלים ואנשי ביטחון בכירים פלסטינים יוכלו לדבר על תיאום ביטחוני בין הצדדים ועל מאבק משותף בטרור בשעה שהאינתיפאדה עדיין השתוללה בארץ? אנחנו עשינו את זה, ואף הופתענו שלמרות הפערים, שהיו בינינו אז ושחלקים מהם נותר עד היום, הייתה גם הסכמה על דברים רבים.
דבר ייחודי נוסף בפרויקט שלנו היה שהפלסטינים לא דיברו בו על הסבל שלהם. תחושת הקורבן לא הייתה חלק מהדיון. הפלסטינים התמקדו בנושאים מעשיים ובמציאת פתרונות בדרכים שיענו על צורכיהם ועל האינטרסים שלהם ובגישה ש-"אם אפשר בנוסף לשרת גם את הצרכים ואת האינטרסים של ישראל, מה טוב". הם לא פעלו מתוך רצון "לצבור נקודות", וגם הישראלים הפגינו גישה עניינית. אף שבארבעת ימי הדיונים האינטנסיביים של המפגש לא הושגה הסכמה מלאה בכל הפרטים כולם, נשברו בו מחסומים רבים.
גרשון בסקין הוא יזם חברתי ופוליטי, מנהל קרן השקעות למען שילוב של פיתוח כלכלי עם יישוב הסכסוך. המאמר מבוסס על פרק בספרו "במרדף אחר השלום בישראל ופלסטין"
Report