כששר החוץ שמעון פרס חזר מטקס החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, הוא הכריז בחגיגיות: "תמו מאה שנות טרור". בכך, סימן פרס מהו ההישג הגדול שעל פיו יבחן ההסכם. סגנו, אדריכל אוסלו, יוסי ביילין, אמר את הדברים במפורש. בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב", ב-26 בנובמבר 1993, הוא הגדיר מה המבחן של אוסלו.
ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".
תירוש: "כלומר?"
ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".
תירוש: "ואז מה?"
ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".
הכישלון החרוץ
לנוכח דבריהם של פרס וביילין להלן תוצאות מבחן הדם: מפרוץ האינתיפאדה הראשונה ועד להסכמי אוסלו נרצחו כ-170 ישראלים. בין הסכם אוסלו ב-1993 לבין תום האינתיפאדה השנייה בתחילת 2005 נרצחו למעלה מ-1,400 ישראלים.
זה לא קרה בגלל המחבלים הרוצחים הנתעבים ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. זה גם לא קרה בגלל החמאס שהתנגד לתהליך אוסלו. מחיר הדמים הכבד הזה היה תוצאה מובנית של הסכם אוסלו, כי מלכתחילה מדובר היה במהלך הונאה של יאסר ערפאת. הונאה זו נועדה להביא את כוחותיו הצבאיים ואותו אל לב ארץ ישראל, על מנת לשפר עמדות במסגרת המאבק המזוין והטרור שנקט כנגד מדינת ישראל. היה זה חלק מתוכנית השלבים שעל פיה ייקחו הפלסטינים כל שטח שישראל תעביר להם, ושטחים אלו ישמשו קרש קפיצה למימוש המהלך הגדול של השמדת ישראל.
ערפאת עצמו לא הסתיר את כוונותיו. הוא אמר זאת בפירוש בנאום בערבית לבני עמו – נאום ששודר בטלוויזיה הירדנית שעה קלה לאחר טקס החתימה בבית הלבן. הוא הבהיר שהצהרת העקרונות אינה אלא חלק מיישום אסטרטגיית השלבים. כל מי שצפה בנאום ידע היטב מהי תוכניתו, בדיוק כפי שכל מי שהאזין לנאומו בפני סטודנטים מוסלמים ביוהנסבורג, זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, הבין למה הוא התכוון כשהשווה את הסכם אוסלו להסכם חודיבייה (הסכם שביתת נשק שחתם מוחמד עם שליטי מכה לתקופה של עשר שנים, אבל לאחר שנתיים, אחרי שצבאו גדל והתעצם, הוא את העיר מכה וכבש אותה): "הסכם זה, איני מחשיב אותו ליותר מההסכם שנחתם בין הנביא שלנו מוחמד לשבט קורייש, ואתם זוכרים שהח'ליפה עומר [בן אלח'טאבּ] סירב להסכם הזה, והחשיב אותו ל'סולחה דנייה' [הסכם עם השפלה]. אך מוחמד קיבל אותו, ואנו מקבלים עתה את הסכם השלום הזה [של אוסלו]" (מוריס הירש, "'מדינת פלסטין' היא רק צעד בדרך להשמדת מדינת ישראל").
קברניטי המדינה ידעו על האמירות הללו וכעסו עליהם, אך האמינו שמה שחשוב אינו מה ערפאת אומר בערבית ל-"בייס" שלו, אלא התחייבותו בהסכם בינלאומי לעיני נשיא ארצות הברית. הייתה זו הונאה עצמית מתוך דבקות עיוורת בקונספציה, שעד מהרה פשטה את הרגל.
מה הייתה מהות הסכם אוסלו? תמורת הכרה ישראלית באש"ף, הסגת הכוחות הישראלים מעזה ויריחו, והבאת ערפאת וצבאו לאזורים שישראל נסוגה מהם, התחייב אש"ף לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. ישראל מילאה את חלקה עד תום, אולם ערפאת הבריח במסוקו נשק ומחבל מבוקש כבר עם הגעתו לרמאללה, והוא לא קיים את ההסכם אפילו יום אחד. אף על פי כן, ישראל שבה וחתמה אתו גם על הסכם אוסלו ב', שבו העבירה לרשות הפלסטינית שטחים רחבים נוספים ביהודה ושומרון תמורת חזרה על אותה התחייבות להפסיק את הטרור. ישראל מילאה את חלקה ללא כחל ושרק, אך אש"ף הפר את ההסכם מיומו הראשון.
רבין אמנם שגה כשנפל בפח שערפאת טמן לו, אבל לזכותו ייאמר שלקראת המשא ומתן על הסדר הקבע הוא הציב קווים אדומים חד משמעיים, שמהם ישראל לא תזוז בהסדר הקבע. כחודש לפני הירצחו, בדיון על הסכם אוסלו ב', הציג רבין את הקווים האדומים שלו בדיון בכנסת, בנאום שהוא מורשתו המדינית:
"חברי הכנסת, אנו חותרים לפתרון קבע לסכסוך הדמים הבלתי-פוסק שבינינו לבין הפלשתינים ומדינות ערב. במסגרת פתרון הקבע אנו שואפים להגיע בראש ובראשונה לכינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שלפחות 80% מאזרחיה יהיו והם יהודים... את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל שיכלול את מרבית שטחה של ארץ-ישראל... ולצדה ישות פלשתינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינים החיים ברצועת-עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים. לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל, תוך שמירת זכויותיהם של בני הדתות האחרות, הנצרות והאסלאם, לחופש גישה ופולחן במקומות הקדושים להם, על-פי נוהגי דתם. גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש-עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש-קטיף, גם ביהודה ושומרון... היה עלינו לבחור בין ארץ-ישראל השלמה שמשמעותה בין ארץ-ישראל השלמה, שמשמעותה מדינה דו-לאומית והרכב האוכלוסייה שלה נכון להיום יהיה 5.4 מיליוני יהודים ויותר מ-3 מיליוני פלשתינים... שהם ישות נפרדת, דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטחה, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו, מרצוננו, להיות במדינה יהודית. בחרנו במדינה יהודית".
כבר במשא ומתן על אוסלו ב', פעל רבין על פי עקרונות המצוינים לעיל כאשר חילק את יהודה ושומרון לשטחי A, B ו-C. כיוון שלאחר ההסכם גבר גל הטרור, הקפיא רבין הקפיא את הנסיגה, ואמר ש-"אין תאריכים קדושים", כלומר הנסיגה לא תהיה במועדה, אלא רק לאחר שהפלסטינים ימלאו את חלקם. אולם, לאחר שרבין נרצח, שמעון פרס שהחליף אותו בראשות הממשלה, נסוג במהירות מכל אותם השטחים, וקיבלנו – באופן מיידי – את גל הטרור הקשה ביותר שספגנו עד אז. רק את הנסיגה מחברון עיכב פרס, וזו הושלמה תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו.
כשאהוד ברק הבין שאין תוחלת להסדרי הביניים, הוא החליט לגשת מיד להסכם הקבע. ברק מחק באחת את כל הקווים האדומים של רבין והציע לערפאת הצעה שאי אפשר לסרב לה – מדינה פלסטינית כמעט על כל השטח של יהודה ושומרון – כולל בקעת הירדן, מזרח ירושלים, העיר העתיקה (זולת הרובע היהודי) ואפילו הר הבית. כ-"פיצוי" על הישארות גושי היישובים הגדולים בידינו – הציע ברק שישראל תמסור לפלסטינים שטחים בנגב. ערפאת דחה את ההצעה בדם ואש ותמרות עשן, במתקפת הטרור הקשה ביותר בכל תולדות הסכסוך. במקום להודיע שההצעה שהציע בשם ישראל, בטלה ומבוטלת, חזר ברק עד זרא על המנטרה שזו התכנית ואין בלתה. ערב הבחירות, כאשר ישראל מצויה תחת אש הטרור, זחל ברק אל ערפאת לטאבה עם הצעה מרחיקת לכת (ומטורפת) עוד יותר. כאשר היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיים כתב לו שהצעה כזו ערב בחירות אינה חוקית – ברק צפצף עליו ואיים לפטרו (רובינשטיין אישר את הדברים באוזניי).
כשראש הממשלה אריק שרון הבין שאין לנו פרטנר לא להסדר ביניים ולא להסדר קבע, הוא ניסה מהלך של נסיגה חד-צדדית מלאה מרצועת עזה (כזכור, ישראל עזבה את הערים הפלסטיניות ברצועת עזה כבר בהסכם אוסלו א'). שרון עקר את כל יישובי גוש קטיף ונסוג מרצועת עזה לקווי 67'. אולם, בניגוד לתקוות שנתלו במהלך "ההתנתקות", הפלסטינים סירבו להתנתק מהלוחמה בישראל ורצועת משמשת מאז ועד היום – לפני ואחרי השתלטות חמאס – בסיס לתוקפנות וירי רקטות לעבר ישראל.
ראש הממשלה אהוד אולמרט שב לרעיון הסדר הקבע והציע הצעה מרחיקת לכת אפילו יותר משל ברק. למרות שאת ערפאת החליף אבו מאזן "הפרגמטיסט", הוא דחה את ההצעה על הסף בשל סירובו לוותר על תביעת "זכות" השיבה למדינת ישראל, כלומר הטבעת מה שיישאר מהמדינה היהודית במיליוני פלסטינים שיציפו אותה.
ההישג החלקי
אם הסכם אוסלו היה כל כך רע, למה נתניהו, שרון ואפילו נפתלי בנט לא ביטלו אותו? השאלה הזאת היא הקלף המרכזי של תומכי ההסכם – הנה, העובדה שמתנגדיו החריפים ביותר של הסכם אוסלו לא ביטלו אותו, היא ההוכחה שההסכם טוב. יש המסבירים את התנהגותם של מנהיגי הימין ברפיסות. איני מקבל את ההסבר הזה. לדעתי, נתניהו, שרון ובנט צדקו בכך שלא ביטלו את ההסכם. בפועל, הסכם אוסלו כבר מת בפועל ואין שום סיבה שישראל תגרום לעצמה נזק מדיני בהכרזה על ביטול ההסכם. אבל זו אינה הסיבה היחידה וגם לא העיקרית. הסיבה היא, שאם כבר חתמנו על הסכם אוסלו ושילמנו על כך מחיר דמים כה כבד, לפחות נהנה מהיתרונות שהוא מנחיל לישראל.
ההישג הישראלי העיקרי מהסכם אוסלו הוא ההשתחררות מעולם של מיליוני הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה. אמנם, אין מדינה פלסטינית עצמאית, אבל הרשות הפלסטינית היא מדינה מינוס. יש לרשות הפלסטינית נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, שירותי ביטחון, משטרה, בתי משפט, בתי כלא, שלטון מקומי, שגרירויות במדינות רבות ועוד מרכיבים של מדינה. אין שום סיבה שישראל תוותר על ההישג הזה. נכון, מטרת אוסלו, להביא לשלום, כשלה, כי זו הייתה מטרה של הצד שלנו בלבד. אבל על הדרך, חיזקנו את מדינת ישראל מבחינה דמוגרפית, כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות.
נקודת המפנה שהפכה את אוסלו מנטל לנכס, הייתה מבצע "חומת מגן" (במובן הרחב של הפעילות במבצע עצמו ובעקבות המבצע במשך כשנתיים). בין הסכם אוסלו למבצע "חומת מגן", שנערך ב-2002, נמנע צה"ל מכל פעולה בשטחים בהם שלטה הרשות הפלסטינית. גם כאשר ההנהגה הפלסטינית שלחה מחבלים מתאבדים לפיגועי תופת המוניים, התייחסנו אליה כאל שותף לשלום. רק לאחר חודש מרץ 2002, שבו מרחץ הדמים שבר את כל השיאים, יצאה ישראל לפעולה מקיפה, שבה השמידה את תשתיות הטרור, וחשוב עוד יותר, החזירה את חופש הפעולה לשב"כ ולצה"ל בשטחי הרשות הפלסטינית. מאז, המשיכו כוחותינו לפעול בשטחי הרשות הפלסטינית במשימות לסיכול פעולות טרור. מדי שנה כוחות הביטחון מסכלים מאות פיגועים כבר בשטחי הרשות הפלסטינית, ומצילים בכך את חייהם של אלפי ישראלים. המצב הנוכחי, שבו הרשות הפלסטינית קיימת – וכך איננו צריכים לשלוט במיליוני פלסטינים ואין עלינו איום דמוגרפי מצידם – אך כוחות הביטחון הישראלים ממשיכים להבטיח את ביטחוננו, הוא מצב טוב מבחינתנו.
אני מקווה שבעתיד נוכל להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים ברוח מורשת רבין, כפי שהיא מוצגת בנאומו האחרון בכנסת. נכון, כיום אין פרטנר פלסטיני להסכם קבע, אך גם אין הרבה ישראלים שעדיין תומכים ברעיונות כגון מדינה פלסטינית מלאה, נסיגה מוחלטת לקווי 67', והסכמה ל-"זכות" שיבה המונית.
כל עוד אין אפשרות להגיע להסדר קבע, יש לנהל בתבונה את הסכסוך מול הפלסטינים, בתנאים הנוכחיים, שהם הטובים ביותר האפשריים כעת.
אורי הייטנר הוא איש חינוך ופובליציסט
מערכת "דיומא" רוצה להודות לאורי הייטנר על הסכמתו לפרסום עיבוד למאמר שפורסם באתר "בין חברים"
Report