מה קרה לחממות ברצועת עזה אחרי ההתנתקות?

בתמונה חממת פרחים ביישוב גני טל, 12 במאי 2005

בנאום שנשא באו"ם בשבוע שעבר, חזר ראש הממשלה יאיר לפיד על מוטיב מוכר בשיח הישראלי אודות רצועת עזה לאחר ההתנתקות – איך ישראל השאירה לפלסטינים חממות משגשגות, ואילו הפלסטינים, במקום לכתת חרבותיהם לאתים, כיתתו חממות לאתרי שיגור רקטות.

"תסתכלו על עזה. ישראל עשתה בעזה את כל מה שהעולם ביקש מאתנו, כולל מעל בימה זו. עזבנו. כבר לפני 17 שנה פירקנו את ההתנחלויות, פירקנו את בסיסי הצבא. אין בעזה אפילו חייל ישראלי אחד. השארנו להם אפילו 3,000 חממות כדי שיוכלו להתחיל לבנות לעצמם כלכלה מה הם עשו בתגובה? תוך פחות משנה, חמאס, ארגון טרור רצחני – עלה לשלטון. הם הרסו את החממות ובנו במקומן בסיסי טרור ואתרי שיגור רקטות. מאז שעזבנו את עזה נורו משם לתוך שטח ישראל יותר מ-20 אלף טילים ורקטות. כולם לעבר אוכלוסיה אזרחית. כולם לעבר הילדים שלנו".

אולם, הסיפור האמיתי על החממות מורכב יותר. סיפר אותו ג'יימס וולפנזון שהלך לעולמו לפני כשנתיים. וולפנזון היה עורך דין, בנקאי וכלכלן אוסטרלי-אמריקני (ויהודי מצד אביו). בצעירותו הוא היה סייף, ואף התחרה במסגרת הנבחרת האוסטרלית באולימפיאדת הקיץ במלבורן. לאחר קריירה עסקית ומשפטית ארוכה מונה וולפנזון לנשיא הבנק העולמי, וכיהן בתפקיד בין 1995 ל-2005.

ג'יימס וולפנזון, 2003

במאי 2005 מונה וולפנזון לנציג הקוורטט – ארצות הברית, האו"ם, האיחוד האירופי ורוסיה (זכר לתקופה בינלאומית עם פחות מתח בין מעצמתי) – לתיאום נסיגת ישראל מרצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות ולפיתוח כלכלי של הרצועה שעברה להיות באחריות פלסטינית. באוטוביוגרפיה שלו, הוא מספר על הניסיון לשמר את החממות בהן גידלו תושבי גוש קטיף גידולים שהיו מכוונים לייצוא (ב-2004 היו בגוש קטיף 4,400 דונם של חממות). וולפנזון רצה להשתמש בתשתית החקלאית הזו בשביל הפיתוח הכלכלי של רצועת עזה לתקופה שאחרי ההתנתקות.

על מנת להשיג מטרה זו היה צריך לרכוש את החממות מהבעלים שלהם – המתנחלים היהודים ברצועת עזה. הפלסטינים הכירו בפוטנציאל הכלכלי של החממות אבל לא רצו להשתמש בכסף "רשמי" שנתרם על ידי ארגוני סיוע בינלאומי משום שזו הייתה הכרה בלגיטימיות של מיזם כלכלי שנבנה בשטח הכבוש ומעין פיצוי למתנחלים.

כדי לפתור את הבעיה שנוצרה, גייס וולפנזון כ-15 מיליון דולר מתורמים פרטיים (התרומה הגדולה ביותר, על סך 10 מיליון דולר, התקבלה מהקרן של ביל ומלינדה גייטס). בעזרת תרומות אלו הצליחו הפלסטינים לתפעל את החממות במשך חצי שנה לאחר ההתנתקות. אמנם, במהלך הפרות הסדר שליוו את ההתנתקות, נגרם נזק קל לחלק מהחממות, אך רובן נותרו פעילות, וכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית השגיחו שלא יפגעו בהן.

וכך, בשלהי דצמבר 2005, כשלושה וחצי חודשים אחרי השלמת ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה, הניבו החממות את היבול הראשון שלהם תחת שליטה פלסטינית: "תותים, עגבניות שרי, מלפפונים, פלפלים מתוקים ופרחים".

אולם, למרות שהחממות הניבו פרי, נוצרה בעיה במעברי הגבול. ההגבלות על מעבר קרני, דרכו הועברה הסחורה לישראל ומשם נשלחה לחו"ל, מנעו ייצוא רציף של הסחורה. "לעיתים קרובות כעשרה אחוז מהתוצרת החקלאית נבלה עוד בעזה, בין אם במעבר, במשאית או עדיין בשדה". וולפנזון מספר ששולם שוחד כדי להוציא משאיות עמוסות סחורה מרצועת עזה לישראל (הוא קרא לשוחד "הדוגמא הטובה ביותר לשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני ברמה הרשמית"). ברם, ההגבלות על הייצוא דרך מעבר קרני הלכו והתגברו בהדרגה, מה שהפך את הגידול בחממות למשתלם פחות.

בינואר 2006 ניצח חמאס בבחירות ברשות הפלסטינית. לצד החיכוך הגובר בין חמאס לפת"ח ברצועת עזה בשנה וחצי שלאחר מכן – כזכור, ביוני 2007 השתלט חמאס על הצרועה – חלה הסלמה בין חמאס לישראל (בהשוואה ל-2005, גדל מספר הרקטות שנורו על ישראל במהלך 2006 פי ארבעה). כתוצאה מכך, הופסק הייצוא החקלאי מרצועת עזה לחו"ל כמעט לחלוטין והפעילות החקלאית בחממות שכבר לא הייתה משתלמת, הופסקה. הפוליטיקה שוב ניצחה את הכלכלה.