"איחוד הזירות" – על האסטרטגיה שאימץ חמאס מול ישראל

בתמונה סאלח אל-ערורי

סאלח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, ממלא תפקיד מרכזי בגל ההסלמה האחרון בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. אל-עארורי המשמש בפועל כאסטרטג הראשי של החמאס, לא מנהל את הדברים לבדו ומושפע, כמו כל מנהיג, מאירועים שמתרחשים בשטח ומתהליכים ארוכי טווח, אבל אף על פי כן, מדובר באויב מתוחכם ביותר. ובעיקר, אל-עארורי הוא אחד היחידים שמוכשר מספיק כדי להניע את האירועים ולא רק להיות מונע על ידיהם, או במילים אחרות, מיומן די הצורך בכדי לרקום אסטרטגיה ארוכת טווח לצורך המאבק של החמאס נגד ישראל.

מבין ההגדרות הרבות של המעשה האסטרטגי, אני מחבב במיוחד את זו של ההיסטוריון הצבאי ג'ון לואיס גאדיס: אסטרטגיה היא גשר בין מטרות לא מוגבלות לבין אמצעים מוגבלים. לפיכך, על האסטרטג לקבוע סדר עדיפויות למטרות הרצויות, ולבדוק כיצד הוא יכול להשיג את החשובות שבהן באמצעות המשאבים העומדים לרשותו.

אם אנו בדרך להסלמה רבתי, וגם אם לא, חשוב להבין את האסטרטגיה של חמאס כדי שנדע להתמודד מולה. הניתוח להלן מבוסס על התבטאויות חוזרות ונשנות של דוברי חמאס עצמם, על ניתוחים של פרשנים ועל היקשים הגיוניים המחברים פעולות שנראות נפרדות כביכול לכדי אסטרטגיה צבאית קוהרנטית.

האסטרטגיה של החמאס

המטרה של חמאס היא, אליבא דכולי עלמא, להשמיד את מדינת ישראל, ודובריו אינם מנסים להסתיר זאת לרגע. אף על פי כן, ברור למנהיגי חמאס כי עם האמצעים העומדים לרשותם מטרה זו אינה ניתנת להשגה בזמן הנוכחי. לפיכך, חמאס מעוניין להתקדם למטרה הסופית בשלבים באמצעות יצירת מלכודות אסטרטגיות ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים ובישראל עצמה. מלכודות אלו אמורות לפגוע בישראל, להתישה ואולי גם להביא לשינוי לרעה במעמדה הבינלאומי או להוביל אותה לעימות כולל מול האיראנים.

אורית פרלוב, מומחית לרשתות החברתיות בעולם הערבי, טוענת שהאסטרטגיה של אל-עארורי וחבריו מבוססת על עיקרון איחוד הזירות. לאחר מבצע "שומר החומות" בשנה שעברה, חגגו מנהיגי חמאס את ניפוץ ההפרדה בין רצועת עזה, ליהודה ושומרון, למזרח ירושלים ולישראל גופא, ואמרו שפעולות הצעירים הפלסטינים ביפו, בלוד ובמקומות אחרים שברו את חלום הדו קיום בין יהודים וערבים. בעוד ישראל מעוניינת לפצל בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית – ונוקטת לשם כך באסטרטגיית בידול – חמאס מעוניין ליצור קשר הדוק ככל האפשר בין הזירות השונות ובעיקר להשיג שליטה על מתגי ההסלמה בזירות אלו. החמאס רוצה שתהיה לו האפשרות להפעיל את הזירות השונות בנפרד או ביחד בהתאם למצב ולנסיבות. לכל זירה חמאס מקצה תפקיד משל עצמה: רצועת עזה אמורה לשמש בתור המרכז המדיני, הגדה המערבית בתור העימותים העיקרית, ירושלים בתור הנַפָּץ, והחברה הערבית בישראל בתור מכפיל כוח.

רצועת עזה – מרכז הפיקוד המדיני

מאז ההשתלטות על רצועת עזה ביוני 2007, חמאס כונן שם ישות מדינית חמושה והצליח לבסס מאזן אימה מול ישראל. במונחים מוחלטים, הנזק מהירי תלול המסלול מרצועת עזה קטן יחסית, אולם החמאס יכול להטריד את ישראל ולשתק חלקים ממנה באופן שיכריח את הממשלה לצאת לסבב לחימה כל כמה זמן. התוצאה של כל סבב לחימה כבר ידועה מראש: ישראל ניזקת מבחינה מדינית וחמאס ניזק מבחינה חומרית וצבאית, ולאחר סוף הלחימה יש תקופת שיקום ואז שוב מתחילה ההסלמה לקראת הסיבוב הבא – וחוזר חלילה.

נקודת המפתח האסטרטגית היא שחמאס יודע היטב שישראל אינה מעוניינת לשלוט ברצועת עזה ושאפילו לא תנקוט במהלך להפלת שלטונו שם. כלומר, לא משנה מה חמאס יעשה, מרכז הפיקוד המדיני שלו בעזה יישאר בטוח. את זה ישראל לא תנסה לקחת ממנו. וממרכז הפיקוד המדיני אפשר לנהל את הזירות האחרות ולשמור את הכוח הכפוף לו ברצועת עזה כעתודה למקרה של מלחמה כוללת.

חמאס יורה רקטות לעבר ישראל ביום השני למבצע "שומר החומות", 11 במאי 2021

הגדה המערבית – זירת העימותים העיקרית

יכולתו של החמאס לגרום נזק ממשי לישראל מתוך רצועת עזה בלי לספוג נזק כבד בעצמו – מוגבלת. לכן, עדיף לחמאס להתיש את ישראל באמצעות פעולה מהגדה המערבית. בניגוד לעזה, הגדה המערבית סמוכה למרכזי האוכלוסייה בישראל וקל יותר להוציא ממנה פיגועים. בגדה המערבית גם מתגוררים מתנחלים רבים, מה שמקל על ביצוע פיגוע כנגד יהודים בלי הקשיים הטקטיים והלוגיסטיים של הוצאת פיגוע מעבר לקו הירוק. יתר על כן, לישראל קשה להגיב בעוצמה בגדה המערבית בשל רצונה שלא לפגוע פגיעה קשה ברשות הפלסטינית (שכן ישראל לא רוצה לשוב ולשלוט בערי הגדה המערבית). ומעל לכל, לחמאס נוח "להקריב" את הגדה המערבית שכן תגובה ישראלית קשה שם לא פוגעת ביישות המדינית ברצועת עזה ולא מסכנת את ההנהגה החמאסית בעזה.

ברם, ישנם שני גורמים המקשים על פעילות החמאס בגדרה המערבית – מנגנוני הביטחון הפלסטיניים המחזיקים בעוצמה לא מבוטלת בשטחי A ועוצמתם של כוחות הביטחון הישראליים שיכולים להיכנס לערים הפלסטיניות כדי לסכל פיגועים. התיאום הביטחוני בין מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית לבין צה"ל והשב"כ מקשה במיוחד על החמאס ומהווה קוץ בעינו.

בשנה שעברה, לאחר שאבו מאזן מנע מהחמאס להשתלט על הגדה המערבית באמצעות בחירות, עבר חמאס להתסיס את השטח למאבק מזוין נגד ישראל, מתוך ידיעה ברורה שמאבק כזה עשוי לגרור לתוכו גם את תומכי הפת"ח. פעולות החמאס יוצרות דילמה לא פשוטה עבור ישראל: אם כוחות הביטחון הישראלים לא יעשו כלום מול החמאס בגדה המערבית, החמאס יתחזק; אם כוחות הביטחון הישראלים יפעלו כנגד החמאס בגדה המערבית, יהיו הרוגים ופצועים, יתעורר זעם בציבור הפלסטיני, יוקרת הרשות הפלסטינית תיפגע, והחמאס יתחזק.

נכון לעכשיו, חמאס לא מעוניין לשלוט בגדה המערבית באופן ישיר, אלא להשתמש בה כרזרבת כוח אדם לצורך הסלמה ביטחונית נרחבת בכל פעם שיחפוץ בכך. חיסול התיאום הביטחוני בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית הוא תנאי הכרחי להצלחת אסטרטגיה זו.

התנגשויות בחברון במהלך מבצע "שומר החומות", 16 במאי 2021

ירושלים – הנַפָּץ

בניגוד לגדה המערבית שם יש שליטה מסוימת של הרשות הפלסטינית בשטח, מזרח ירושלים הוא חור שחור של סמכות ששואב אליו כוחות אלימים מכל רחבי הזירה הפלסטינית. ישראל קיוותה שלאחר סגירת האוריינט האוס ומותו של פייסל חוסייני, אולי המנהיג המקובל האחרון על רוב הציבור במזרח העיר, היא תוכל למלא את הכאוס עם "ישראליזציה" – קרי, פיתוי הציבור הערבי במזרח ירושלים באמצעות בניית תשתיות, השקעות בחינוך ושילוב בשוק העבודה הישראלי.

ה-"ישראליזציה" הצליחה במידה מסוימת – הציבור הערבי משולב בחיי העיר יותר מאשר אי פעם בעבר – אולם כשלה בשיכוך העוינות לישראל בשכונות הערביות בירושלים. הסיבות לכך מרובות, וביניהן ניתן למנות את תחושת ההשפלה הבסיסית של חיים תחת שלטון שרוב ערביי מזרח ירושלים רואה ככיבוש בלתי לגיטימי, את חוסר האמון הבסיסי בישראל, את הריסת הבתים, ואת ניגודי האינטרסים המובנים עם ארגוני הימין הפועלים במזרח העיר.

על כל פנים, ישראל לא הצליחה למלא את החלל השלטוני שנוצר לאחר מותו של פייסל חוסייני. במקום זאת נשאבו לתוך החלל השלטוני גורמים מקומיים במקרה הטוב וכנופיות פליליות וארגונים אסלאמיים קיצוניים במקרה הרע. במזרח העיר קיים מעמד של צעירים חסרי מעש שהבידור העיקרי שלהם הוא התפרעויות לאומניות, כל פעם מסיבה אחרת. אלו המתפרעים שאפשר למצוא בחוליות יידוי האבנים במזרח העיר ובמהומות בשער שכם ובהר הבית, ואף אחד לא יכול לשלוט עליהם. המציאות הזאת אינה חדשה. מה שכן השתנה בשנים האחרונות זה שסניף החמאס בירושלים הצליח להשיג השפעה חלקית על הגורמים המתפרעים. החמאס אולי לא יכול לשלוט בגורמים המתפרעים לגמרי אבל מצליח להשתמש בהם כדי להצית אש כל אימת שירצה.

בהקשר הזה, הכלי היעיל ביותר להצית את השטח הוא מסגד אל-אקצא. מי שמכיר את תולדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית יודע היטב כי שמועות בסגנון "אל אקצא בסכנה" הציתו מהומות דמים שוב ושוב מראשית המאה ה-20 ועד היום. לאסונה של ישראל, טעה משה דיין והותיר את אזור המסגד כאקס-טריטוריה לאחר כיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים. במקום לייסד, כשעוד היה אפשר, רשות מנהלית ישראלית קבועה שתדאג לחופש הפולחן בהר הבית בשיתוף גורמים מוסלמיים, יצר דיין ואקום שלטוני ברחבת המסגד שגם הווקף לא הצליח למלא. עתה, הפלסטינים מרגישים שמסגד אל-אקצא הוא המקום החופשי האחרון שנותר להם בירושלים, ולפיכך מגיבים במהומות על כל שבריר שמועה אודות פגיעה במקום או שינוי הסטטוס קוו. כפי שאנחנו רואים בסיבוב הנוכחי, התנהגות מרוסנת מאד של ישראל יכולה אמנם להפחית את היקף המהומות אך לא למנוע אותן לחלוטין, ואפילו לא לסכל את הפוטנציאל הנפיץ שלהן, וזאת מפני שהציבור הפלסטיני ניזון משקרים, משמועות שווא ומפייק ניוז שאין כל קשר בינם לבין המציאות. במצב הנוכחי, ראשי חמאס יכולים, בכל זמן ובלי קשר למעשיה של ישראל, לארגן מהומות בהר הבית באמצעות הבריונים הקבועים, לאלץ את כוחות הביטחון הישראלים להגיב וכך ליצור מעגל הסלמה מתרחב והולך.

מהומות בהר הבית בסבב ההסלמה הנוכחי, 15 באפריל 2022

החברה הערבית בישראל – מכפיל כוח

אל-אקצא יכול להבעיר את ירושלים, ירושלים יכולה להבעיר את הגדה המערבית, וכל אחת מהן יכולה להבעיר את החברה הערבית בישראל, כפי שראינו בשנה שעברה.

מהומות בקרב האזרחים הערבים בישראל עלולות לשמש כמכפיל כוח למהלכים של חמאס בזירות האחרות. מהומות בערים המעורבות, למשל, יכולות להעמיד חיילי מילואים בפני דילמה האם לצאת לחזית או להגן על משפחותיהם. כמו כן, הפרדה בין המגזר הערבי למגזר היהודי תפגע בכלכלה הישראלית, ותסיסה מתמדת תקשה על חיי היומיום בישראל.

מהומות בלוד, 12 במאי 2021

האפשרויות של ישראל

חייבים להודות שכרגע ישראל מצויה במלכוד אסטרטגי לא פשוט מול חמאס. השליטה החלקית שהשיג החמאס בכל מתגי ההסלמה המוזכרים לעיל, שיבשו את האסטרטגיה הישראלית שניסתה לבדל בין הגדה המערבית, לרצועת עזה, לירושלים ולזירה הפנימית בישראל. זהו כישלון אסטרטגי שמשותף לממשלות ישראליות רבות, החל מאריק שרון שביצע את הצעד האסוני של התנתקות מרצועת עזה, עבור באהוד אולמרט וכלה בבנימין נתניהו. גם נפתלי בנט שירש את הבעיה, לא הצליח לשפר את המצב באופן משמעותי, בין היתר כי האופציות שעומדות לרשותו מאד מוגבלות, כפי שנראה להלן.

האם על ישראל להכות בעוצמה בעזה? – "שומר החומות", בדומה למבצעים שלפניו, הוכיח כי גם כתישה מסיבית של החמאס בעזה לא מונעת את שיקומו מחדש ולא מחלישה את אחיזתו במתגי ההסלמה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. אם כבר ההיפך הוא הנכון – אירועי מאי "הוכיחו" לציבור הערבי במזרח ירושלים שחמאס דואג לו, כביכול, וסייעו להגביר את אחיזת הארגון בגורמים האלימים בעיר. אחרי סבב לחימה נוסף שיעלה לנו בדם ובדמים, נמצא את עצמנו חזרה באותו המצב בדיוק.

האם על ישראל לחסל את תשתיות החמאס בגדה המערבית? – כל עוד ישראל לא שולטת בכל שטחי הגדה המערבית באופן מלא, תשתיות החמאס תיצמחנה מחדש אחרי כל מבצע צבאי מקיף נגדן. גם אם הרשות הפלסטינית תתמוטט, קשה לי לראות ראש ממשלה ישראלי שירצה להחזיר את הצבא הישראלי באופן קבוע לבית לחם, לשכם ולג'נין. אמנם, ישראל יכולה להכות בחמאס באמצעות מבצעים חלקיים, אבל עם זה לא רק שחמאס יודע להתמודד אלא שבתגובה הוא יכול להגביה את הלהבות בירושלים או באחת הזירות האחרות.

האם על ישראל לשנות את הסטטוס קוו בירושלים או בהר הבית? – שינוי של הסטטוס קוו יעורר מהומות ממושכות בכל הארץ וישראל תספוג בפני נזק דיפלומטי שאין לשערו כגון ביטול הסכם השלום עם ירדן, הקפאת הסכם השלום עם מצרים, וככל הנראה גם קירור "הסכמי אברהם" או ביטולם המוחלט (ואפשר יהיה לשכוח מנורמליזציה עם סעודיה). מכיוון שהאסטרטגיה של ישראל מול איראן מבוססת על שיתוף פעולה עם ירדן, מצרים ומדינות המפרץ, שינוי הסטטוס קוו בירושלים יפגע קשות במאבק נגד האיראנים.

למרבה הצער אנו נמצאים במלכוד אסטרטגי שאין לו פתרון פשוט. אבל מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לשפר את המצב או לפחות להתמודד עם חלק מההשלכות שלו? לפני שאציג את אפשרויות הפעולה שישראל יכולה לנקוט, חשוב להבין שכולן בעייתיות הן מבחינת פוליטיקה פנימית והן מבחינת מדיניות חוץ ושעל כולן תיאלץ ישראל לשלם מחירים כבדים.

ראשית, יש להיות קשובים להזדמנויות מדיניות מפתיעות שתוכלנה לשנות את המצב באופן יסודי. גם אם כרגע אין הזדמנויות כאלו בנמצא, מי יודע מתי הן יכולות לצוץ.

שנית, יש לחתור להסדרים חדשים בהר הבית בשיתוף בעלות בריתה המוסלמיות של ישראל. יש ליצור וקף חדש וחזק יותר, אולי עם נוכחות אמירתית ומרוקאית, שיוכל לסייע להרחיק מתפרעים מהמתחם המקודש. יש לגבש הסדר גג חדש לכניסת לא מוסלמים להר הבית – הסדר שיהיה מבוסס על הסטטוס קוו (מוסלמים מתפללים, לא-מוסלמים רק מבקרים), אבל שיאפשר לווקף לגבות כסף מכל המבקרים, גם תמורת כניסה למבנים, אם ירצה. עושי צרות מכל הדתות, אם מתפרעים פלסטינים ואם יהודים נושאי גדיים, יורחקו מהר הבית לתקופות ממושכות, אולי אפילו לצמיתות.

שלישית, צריך להבהיר לחמאס שגם לו יש מה לאבד. למשל, צריך להכין את אזרחי ישראל, כמו גם את מדינות העולם, לכך שבסיבוב הגדול הבא ברצועת עזה, נהיה מוכנים להפיל את שלטון חמאס שם, להשתלט מחדש על השטח ולהישאר שם מספר שנים. לא בטוח שנבצע את זה בפועל, אבל אנחנו חייבים להיות מוכנים לאפשרות, כדי שהנהגת חמאס תבין שיש לה מה להפסיד מהסלמה ולא רק מה להרוויח ממנה. אפשרות נוספת היא חזרה למדיניות הסיכולים הממוקדים, בראש ובראשונה נגד אל-עארורי עצמו, כתגמול לכל הסלמה מצד חמאס.

רביעית, יש לנטרל הסלמה בירושלים במהירות באמצעות מדיניות "דילול מתפרעים". כך, למשל, מעצרים המוניים של כל מי שמעורב בהתפרעויות, גם אם מדובר במאות אנשים, והחזקתם במעצר מנהלי למשך חודש או יותר, עד שהמהומות מסתיימות. יש לשקול ביטול תושבות של מחוללי מהומות וגירושם מירושלים במקרה של התפרעויות חוזרות ונשנות.

חמישית, את השטח הנפיץ במזרח ירושלים יש לרכך על ידי פעולה משולבת: האצת תהליך הישראליזציה; הקפאה מוחלטת של פינוי נכסים במזרח העיר לטובת מתנחלים (למשל על ידי הלאמתם); אישור אזרחות מהיר לאוכלוסייה פלסטינית שלווה ופרודוקטיבית שאינה מעורבת בטרור ובמהומות.

המצב האסטרטגי שלנו מול חמאס אינו שפיר עתה, אבל השארת היוזמה האסטרטגית בידי אל-עארורי וחבריו לבטח לא תועיל. ישראל צריכה לשוב וליזום במישור האסטרטגי, ולפעול למען נטרול החמאס ממקורות הכוח שלו. פעולות אלו אולי לא תשגנה שקט מוחלט, אבל לפחות תפגענה ביכולת של חמאס להבעיר את השטח בכל פעם שמתחשק לו.

פרופ' דני אורבך הוא מרצה להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים

* מבוסס על מאמר שפורסם לראשונה בבלוג הינשוף