האם יש להימנע בכל מחיר ממלחמת עולם? – לקח אקטואלי מתגובת מדינות המערב להתפשטות גרמניה הנאצית

בתמונה ראש ממשלה בריטניה נוויל צ'מברליין מנופף בהסכם מינכן

במאמר קודם עמדתי על הדמיון בין האסטרטגיות שוולדימיר פוטין מפעיל כיום לבין האסטרטגיות שהפעיל אדולף היטלר בראשית שנות השלושים אבל האם תגובת המערב לתוקפנות אויביו רופסת כפי שהייתה אז?

אמנם, ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין, הארכיטקט של הסכם מינכן, לא היה שוטה נאיבי כפי שהוא מתואר לעיתים קרובות מדי בספרי ההיסטוריה. המטרה של הסכם מינכן הייתה להרגיע את גרמניה לזמן קצוב, כדי לאפשר לבריטניה להתחמש ולהיערך למלחמה. יחד עם זאת, בריטניה לא הצליחה להעניש את היטלר ולגרום לו להבין שכיבוש טריטוריות זרות יעלה לגרמניה במחיר יקר ובכך פיתתה אותו לנסות את אותו התכסיס שנקט ביחס לצ'כוסלובקיה גם לאחר מכן. "היריבים שלי תולעים קטנות, ראיתי אותם במינכן", אמר הפיהרר לגנרלים שלו ערב הפלישה לפולין ב-1939, רגע לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה.

המשבר העולמי שנוצר עקב רצון ההתפשטות של רוסיה לתוך אוקראינה דומה למצב ששרר באירופה לפני חתימתו של הסכם מינכן, אך גם שונה ממנו. המצב שונה, מפני שמדינות המערב אינן מפייסות את פוטין ואף לא עומדות מולו בחיבוק ידיים. להפתעתו של הרודן הרוסי, ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי הטילו עליו סנקציות משתקות שעלולות להביא את רוסיה לפשיטת רגל. כרגע, מוסקבה לא יכולה לרכוש ציוד הכרחי עבור התעשייה והצבא שלה, ואפילו מנועה מרכישת חלקי חילוף למטוסים ולרכבות האזרחיים ברוסיה. הבנקים הרוסיים קורסים ביחד עם ערך הרובל, וגרוע לא פחות, חברות פרטיות מערביות רבות עוזבות את רוסיה אפילו בלי שהסנקציות מאלצות אותן לעשות כן, כולל שחקני מפתח במגזר האנרגיה כמו "של" ו"בריטיש פטרוליום". איש לא הטיל סנקציות כאלו על היטלר ב-1938. למעשה, השוק הגלובלי כה מעורב ומשולב כיום שניתן להטיל סנקציות הרבה יותר משתקות מאלו שניתן היה בשנות השלושים של המאה ה-20. באותם ימים, המשבר הכלכלי הגדול של 1929 לימד מדינות רבות שאוטרקיה כלכלית עדיפה על פני מסחר בינלאומי, והכלכלות של מעצמות פשיסטיות כמו גרמניה ויפן תוכננו מראש כדי לעמוד זמן רב בבידוד יחסי.

בניגוד למדינות מנודות כמו צפון קוריאה, הכלכלה הרוסית מחוברת בטבורה למערב, ולכן סביר להניח שתיפגע קשות מהסנקציות. אם האוקראינים ימשיכו לעמוד בגבורה מול התוקפנות הרוסית, ואם ימשיכו לקבל נשק מהמערב, ובייחוד בהתחשב בקשיי הלוגיסטיקה וכוח האדם שצבא רוסיה סובל מהן, ייתכן שיוכלו להדוף את הפלישה במחיר חומרי ואנושי עצום, קשה מנשוא. מבחינה זו – העולם מגיב לתוקפנות של רודנים באופן טוב יותר מאשר ב-1938.

אולם מבחינה אחרת, גורלית לא פחות, תגובתם של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ושל יתר מנהיגי המערב למלחמת אוקראינה דווקא דומה לתגובתו של צ'מברליין למשבר הסודטים. ראש ממשלה בריטניה דאז אמנם דיבר על "שלום בדורנו", אך כל מי שעקב אחרי האירועים הבין שמיד לאחר חתימת הסכם מינכן, הוא התחיל להתחמש ולהתכונן למלחמה מול גרמניה. באותה נשימה, צ'מברליין הבהיר להיטלר שהתקפה על פולין, משמעותה מלחמה. בדיוק באותו האופן, האמריקאים מבהירים כיום שהתקפה על מדינה שחברה בנאט"ו תוביל להפעלת סעיף חמש באמנת הברית, כלומר מלחמה של כל מדינות נאט"ו נגד רוסיה. הבעיה היא שבשני המקרים, משבר הסודטים אז ומשבר אוקראינה כיום, רודנים לא נוטים לקבל צ'קים דחויים. טיפוסים כמו היטלר ופוטין נוטים להאמין שמי שלא מוכן להילחם נגדם כעת, לא יהיה מוכן לפרוע את צ'ק המלחמה גם בעתיד. לכן, היטלר לא נרתע מהערובות שצ'מברליין נתן לפולין, בדיוק כפי שפוטין לא בהכרח יירתע מהערובות שביידן נותן עתה למדינות הבלטיות. יש לשים לב שלצד הערובות למדינות מזרח אירופה והאיומים על רוסיה, דוברים של המערב מבהירים שהם מתכוונים לעשות הכל על מנת להימנע ממלחמת עולם. האמירות הללו, כמובן, נראות הגיוניות. מי רוצה מלחמת עולם שעלולה להחריב את האנושות כולה?

נאום נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בנאום מ-11 במרץ

אולם, למרבה הצער, דווקא נחישותן של מדינות המערב להימנע ממלחמת עולם עלולה להוביל למלחמה כזאת בדיוק. פוטין הרי יודע שיריביו פוחדים ממלחמת עולם יותר מכל דבר אחר. והרי הוא הורה על הפלישה לאוקראינה לאחר שכבר "ניסה את המים" מספר פעמים, במלחמה בגיאורגיה ב-2008, בפלישה לחצי האי קרים ב-2014 ובפרשת הנשק הכימי בסוריה, וראה שהמערב נמנע מלהגיב. פועל יוצא, פוטין לא ממש התרשם מהאיומים של מדינות המערב בתחילת המשבר עם אוקראינה והורה לצבאו לפלוש למדינה זו. אם פוטין היה יודע שהמערב אינו חושש ממלחמת עולם, אולי היה מחשב את מהלכיו באופן שונה. אם, למשל, ארצות הברית הייתה מציבה כוחות באוקראינה עוד לפני הפלישה, אפילו רק לצורך "תמרונים ידידותיים", פוטין היה עשוי להירתע מהפלישה. אולם, ברגע שהנשיא ביידן הצהיר שלא יילחם עבור אוקראינה, הסיק הנשיא פוטין שמולו עומדים אנשים שלא מעוניינים במלחמה בשום מחיר, ופעל בהתאם. ביידן אפילו הדגיש ואמר שלא ילחם באוקראינה בשום מצב ובשום תנאי, במקום לשמור על עמימות, ובכך הבהיר הלכה למעשה שגם אם פוטין ישתמש בנשק כימי, יגייס שכירי חרב סורים, יכפה על בלארוס להיכנס למלחמה ויטחן את ערי אוקראינה לאבק רדיואקטיבי, לא תהיה התערבות צבאית אמריקאית. והסנקציות? דווקא בגלל השפעתן החונקת, פוטין עלול להתנהג כמו יפן בדצמבר 1941, כלומר, לפלוש למדינות אחרות כדי לשבור את המצור המוטל על רוסיה.

מכל מקום, במצב הנוכחי, הטיעון כאילו יש להימנע ממלחמת עולם שלישית בכל מחיר – בעייתי. מי שסבור שאפשר להקריב את אוקראינה כדי למנוע מלחמת עולם, צריך לשאול את עצמו האם יהיה מוכן גם להקריב את פולין, את גרמניה ואת צרפת לרוסיה, או את יפן ואת טאיוואן לסין, או את דרום קוריאה לצפון קוריאה? היכן עובר הגבול שאחריו כן אפשר לצאת למלחמת עולם, אפילו נגד מעצמה גרעינית? ואם יש גבול כזה, מדוע לא להציב אותו מוקדם יותר, למשל באוקראינה, לפני שולדימיר ולדימירוביץ' ורודנים כמותו ישתכנעו שאף מדינה מערבית לא מוכנה להעמיד מולם כוח צבאי של ממש?

מצער לומר אבל נראה שהיחידים שזוכרים את המסורת המערבית הנכחדת של פטריוטיזם, אהבת מולדת ונכונות להקריב את החיים עבור חירות ועצמאות, הם האוקראינים עצמם. ומי במדינות המערב שמוכן להקריב את הגברים והנשים האמיצים הללו עבור שלום העולם, עלול לגלות בעתיד שחרפה אינה מונעת תמיד מלחמה. לפעמים, כמו שאמר צ'רצ'יל, היא דווקא מזרזת אותה.

פרופ' דני אורבך הוא מרצה להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים

* מבוסס על מאמר שפורסם לראשונה בבלוג הינשוף