העימות הפנימי בארצות הברית והזווית הישראלית

בהרצאות שלי על פוליטיקה אמריקאית, אני טוען שב-245 שנותיה של ארצות הברית, היו שלוש שנים שהפכו אותה למדינה שהיא היום – בשנת 1941, ארצות הברית הפכה ממעצמה גדולה אך בדלנית למעצמת-על פעילה בזירה הבינלאומית; בשנת 1991 ארצות הברית התבססה כמעצמת-העל היחידה, זו ששיטת המשטר הקפיטליסטית-ליברלית שלה היא "הטובה ביותר"; ובשנת 2001 חזון "קץ ההיסטוריה" קרס יחד עם מגדלי התאומים. וכל אחת מהשנים הללו הייתה שנה של עימות.

גם 2021 היא שנת עימות אך בניגוד ל-1941, 1991 ו-2001 שהיו שנות עימות חיצוני בין הדמוקרטיה, הליברליזם והקפיטליזם של ארצות הברית לבין אידיאולוגיות גדולות מתחרות – הפשיזם, הקומוניזם והאסלאם הקיצוני – השנה הנוכחית היא שנת עימות פנימי.

יסודות העימות הפנימי

התמה של "קיצונים משני הצדדים" מאוסה בעיני אבל יש בה גרעין של אמת כשמדובר במערכת הפוליטית האמריקאית. בשיטת בחירות שחוק הזהב שלה הוא winner takes all ושמתחרות במסגרתה רק שתי מפלגות, נוצרת תופעה חריגה של קיצונים לצד מתונים באותה מפלגה עצמה. במפלגה הדמוקרטית אפשר למצוא את ג'ו מנצ'ין השמרן לצד אליזבת וורן הפרוגרסיבית שדעותיהם בתחומי מדיניות כלכלית כרחוק מזרח ממערב. חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז אף הגדילה ואמרה ש-"בכל מדינה אחרת, ג'ו ביידן ואני לא היינו באותה מפלגה". במפלגה הרפובליקנית אפשר למצוא את ליסה מרקאוסקי וסוזן קולינס שבלמו את הניסיון לפגוע באובמה-קר לצד ראנד פול הליברטריאן. ראש הסגל הראשון של הנשיא דונלד טראמפ, ריינס פריבס, שאמר בהקשר של נישואי להט"בים שרפובליקנים "צריכים ליצור איזון בין עקרונות לבין חמלה וכבוד", שירת בבית הלבן לצד סגן הנשיא מייק פנס ההומופוב.

בשנים האחרונות אנחנו נדרשים להבחנה חשובה בין "קיצונים" לבין "מסוכנים". ה-"קיצונים" הם אנשים אידיאולוגים שנאמנים באופן מוחלט לתפיסת העולם שלהם אבל שאינם פועלים מחוץ לכללי המשחק הדמוקרטיים. הקיצונים הם לא אלימים, לא מפיצים קונספירציות, ולא מערערים על תפקידם של מוסדות המדינה. וורן ואוקסיו-קורטז מזה ופול ופנס מזה הם קיצונים – ויש להם תפקיד חשוב בהגדרת גבולות הגזרה של השיח הדמוקרטי. ה-"מסוכנים", לעומת זאת, פועלים מחוץ לכללי המשחק. הסתה סמויה (dog-whistling) והסתה מופגנת, ערעור על החלטותיהם של מוסדות דמוקרטיים ולעתים ערעור גם על הלגיטימיות של המוסדות עצמם ופלירטוט, מרומז יותר או פחות, עם אלימות פוליטית, הם כולם חלק מארגז הכלים של המסוכנים. המסתערים על הקפיטול והוונדליסטים ממחאות ג'ורג' פלויד הם המסוכנים.

אם לאזרח ישראלי בעל עמדות ימניות או שמאליות יש מגוון מפלגות להתלבט ביניהן, וכך גם לאזרחים ברוב הדמוקרטיות, הרי במערכת דו-מפלגתית כמו זו שיש בארצות הברית, אנשים עם דעות פוליטיות שונות בתכלית נמצאים, כאמור, באותה מפלגה. ולכן, העימות הגדול של שנת 2021 הוא לא רק פנים-פוליטי אלא פנים-מפלגתי.

טראמפ, הגם שאינו אוחז בתפקיד רשמי, נוהג באסטרטגיה של מכסחת דשא כלפי שדרת המנהיגות במפלגה הרפובליקנית ופועל בנחישות כנגד כל קן התנגדות לו עצמו ולנראטיב שלו לפיו הבחירות זויפו. מי שהעזו לצאת נגדו בפומבי, כמו הסנאטור מיט רומני וחברת הקונגרס ליז צ'ייני, נטחנו עד דק. מנהיגים רפובליקניים כמו ניקי היילי ומייק פנס שיצאו בעבר נגד תפקידו של טראמפ בעידוד המפגינים באירועי הקפיטול, נזהרים שלא להיתפס כמערערים על תזת זיוף הבחירות שהנשיא לשעבר ממשיך לקדם. בינתיים, דור חדש של פוליטיקאים, מהסנאטור ג'וש האולי שהוביל את תזת הזיופים, ועד מרג'ורי טיילור גרין שהשיקה סרטון קמפיין בו היא מפוצצת רכב ועליו המילה "סוציאליזם", מחליפים בהדרגה את הגווארדיה הרפובליקנית הוותיקה בקונגרס.

במקביל, במפלגה הדמוקרטית יש עימות בין האגף הפרוגרסיבי לבין האגף המתון במפלגה. כך, למשל, במסגרת הרפורמות הכלכליות שהנשיא ביידן מנסה לקדם, מתחולל מאבק עז בין הסנאטורים מנצ'ין וקירסטן סינמה שתומכים בשינויים הדרגתיים וזהירים, לבין האגף הפרוגרסיבי בהובלת הסנאטור ברני סנדרס וחברת בית הנבחרים אוקסיו-קורטז התובע מהפכות גדולות "כאן ועכשיו".

עולם חדש מופלא?

בספרו "המרד נגד הגלובליזציה", נדב איל מתאר את התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה כ-"עידן האחריות". מנהיגי העולם ראו את היקף הנזק שבני אדם מסוגלים להמיט על האנושות ומתוך חשש אמיתי מהידרדרות לקטסטרופה נוספת הם צמצמו את שאיפותיהם למטרות מינימליות כגון יציבות אסטרטגית והרחקת המלחמה הבאה. וכך, ג'ון קנדי וריצ'רד ניקסון שהיו יריבים אידיאולוגיים עזים ושקידמו חזון פוליטי שונה בתכלית, עדיין היו מחויבים לתפקידה של ארצות הברית בעולם ולסדר הקפיטליסטי-ליברלי מחד גיסא והשתדלו להימנע משאיפות גדולות ונאיביות מאידך גיסא.

עם קריסת ברית המועצות ב-1991 והיעלמות האיום הקיומי שהציבה על ארצות הברית, הפוליטיקה האמריקאית הפכה באופן הדרגתי לשאפתנית יותר ויותר. הנשיא ביל קלינטון רצה לנצל את מעמדה של ארצות הברית כמעצמת על יחידה כדי להפיץ את הקפיטליזם והליברליזם בעולם; הנשיא ג'ורג' וו. בוש הכריז מלחמה על הטרור וניסה לכפות דמוקרטיה באזורים שלא הייתה בהם דמוקרטיה בעבר; הנשיא ברק אובמה ביקש לפתוח דף חדש עם העולם המוסלמי. קלינטון, בוש ואובמה גם ניסו לאתחל את היחסים עם רוסיה ולשלב את סין בסדר הבינלאומי החדש מתוך הנחה שאימוץ הקפיטליזם יוביל גם לאימוץ הליברליזם במדינה המאואיסטית לשעבר. הנשיא טראמפ היה הנועז מכולם ושאף לא רק "להסתדר עם רוסיה", להכות בסין ולערוך רפורמה נרחבת בכל מערכת הבריתות האמריקאית באירופה ובאזור האינדו-פסיפי, אלא גם להשיב את הפועל האמריקאי לגדולתו מהעבר. "Make America Great Again" הייתה משימה כה שאפתנית עד שבמובנים רבים מדובר במעלל בלתי אפשרי – לנסות ולחזור לסדר החברתי שהתקיים בשנות ה-50 וה-60, בעולם של סמארטפונים, גוגל ופייסבוק.

ועתה, אחרי טראמפ, הנשיא ביידן נקרע בין מטרות סותרות. מצד אחד, ביידן נאבק לשמור על הסדר הבינלאומי שארצות הברית הובילה מסוף המלחמה הקרה – ובכך הוא הרבה יותר שמרן מטראמפ. אולם, הסדר הבינלאומי הזה נשחק בעשורים האחרונים על ידי האסרטיביות הגוברת של רוסיה וסין והקיטוב הפנימי במדינות המערב וכן על ידי השלכות המהפכה הטכנולוגית. באותה נשימה, ביידן גם יודע שבזירה הפנימית גדל דור חדש של אמריקאים שלא מכיר את ההיסטוריה (וההיסטריה) של המלחמה הקרה ולא מבין את הצורך להילחם כדי לשמור על כוחה של ארצות הברית ועל הסדר העולמי. במקום זה, הדור הצעיר בארצות הברית נאבק למען מהפכות גדולות מבפנים ומבחוץ – מהרחבה מסיבית של מדינת הרווחה האמריקאית ועד חיזוק מקומן של זכויות אדם במדיניות החוץ האמריקאית.

הזווית הישראלית

העימות הפנימי בארצות הברית הוא עניין פנים-אמריקאי אבל יש לו גם השלכות על ישראל. אם בחזית הרפובליקנית הקשרים עדיין חזקים, הרי באגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית גוברת הביקורת כלפי ישראל. יש מספר גורמים לתופעה זו, ביניהם ירידת החשיבות האסטרטגית של המזרח התיכון, הדגשת זכויות האדם במדיניות החוץ האמריקאית ומעל הכול התחזקות הפרדיגמה של "פריווילגים מול מודרים" שמושלכת גם על יחסי ישראל והפלסטינים. בנוסף, הרשתות החברתיות מקלות על הפצת מידע שגוי ומעוות ומסכלות כל אפשרות לדיון מורכב. וישנם גם חילופי הדורות – מעטים המנהיגים הפוליטיים בוושינגטון שזוכרים כפי שביידן זוכר, את התקופה בה ישראל הייתה מוקפת אויבים מכל עבריה וחלשה באופן משמעותי ממה שהיא עכשיו.

כמובן, חשוב לקחת את הדברים בפרופורציה. מתוך 95 חברים בשדולה הפרוגרסיבית של המפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים, 86 הצביעו בעד המימון לכיפת ברזל (אחד מהם, ג'מאל באומן, הוא אפילו חבר ב-Squad, הקבוצה השמאלית ביותר באגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית). ברם, ההטייה הגוברת של האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית נגד ישראל היא מגמה מדאיגה ואסור להישאר אדישים למולה.

חיזוק הקשרים עם המפלגה הדמוקרטית, ואף עם האגף הפרוגרסיבי בתוכה, הוא אינטרס לאומי של מדינת ישראל. וכדי לעשות זאת, ישראל צריכה לזנוח את האסטרטגיות הדיפלומטיות שניסתה עד עתה – כגון, הצגת "הצד היפה של ישראל" – מפני שהן לא עובדות. במקום להתמקד במיתוג, על ישראל להעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם ארצות הברית בתחומים כמו אקלים, בריאות וסייבר שנמצאים בליבת המדיניות של ביידן. העמקת שיתופי הפעולה בנושאים הקרובים לליבה של המפלגה הדמוקרטית תאפשר לישראל למצב את עצמה כנכס עבור ארצות הברית – ולא רק כמדינה שזקוקה להגנה מפני איראן ומפניארגוני טרור. בנוסף, ישראל חייבת לנהל דיון מורכב ומעמיק עם האגף הפרוגרסיבי בקונגרס ועם ציבור התומכים שלו. את הדיון הזה יש לבסס על ערכים ליברליים משותפים כמו חירות וצדק. בנוסף, על ישראל להפגין נכונות לשמוע אמיתות כואבות ולפעול למען שיפור היחסים עם הפלסטינים. וכך, אם תצליח להוכיח שהיא לא רק נכס אסטרטגי אלא גם שותפה לערכים, ישראל תוכל לשמור על מעמדה כשותפה מלאה של ארצות הברית גם בעידן של עימות פנים-אמריקאי.

רותם אורג הוא חוקר ומרצה המתמחה בפוליטיקה ובמדיניות החוץ של ארצות הברית, מייסד ארגון "הברית הישראלית-דמוקרטית" החותר לקרב בין ישראלים לבין תומכי המפלגה הדמוקרטית והעורך הראשי של הבלוג וושינגטון אקספרס