צעד גדול לאנושות? – על חוסר התועלת במשימות מאוישות לחלל

בתמונה איור של הבסיס שנאס"א שואפת לבנות בעתיד על הירח

חברת החלל של אילון מאסק, "ספייס אקס", זכתה במכרז של נאס"א במסגרת "תוכנית ארטמיס" לשוב ולהנחית אסטרונאוטים אמריקאים על הירח. הנחיתה מיועדת להתרחש בשנת 2024, 52 שנה לאחר שיוג'ין סרנן, האדם האחרון שהלך על הירח, עשה זאת. החזרה לירח היא שלב נוסף בשאיפה העכשווית לשלוח משימה מאוישת למאדים.

כחובב מדע בדיוני שעדיין נהנה לקרוא על מסעות בחלל ועל יישוב כוכבים אחרים, אני מודה שהחזון הזה מלהיב. ברם, שליחת אסטרונאוטים לחלל היא בזבוז משאבים אדיר וחסר תועלת וסיכון שלא לצורך של חייהם.

חשוב להדגיש, חקר החלל הוא חשוב ביותר. התועלת של לוויינים לתקשורת על פני הארץ היא אדירה וברורה לכל. חקר החלל, באמצעות טלסקופים חלליים שמראים לנו את פינותיו האפלות והמרוחקות של היקום, ובאמצעות חלליות לא מאוישות שמבקרות את הגופים השמיימיים השונים במערכת השמש, חשוב וחיוני אף הוא. הלמידה על היקום שבו אנחנו חיים היא מהדחפים האנושיים הנעלים ביותר והכרת מבנה מערכת השמש, הגלקסיה והיקום היא הישג מדהים של המין האנושי. אבל בין כל אלו לבין שליחת אסטרונאוטים לחלל, אין דבר וחצי דבר.

התקציב לחקר החלל הוא אמנם גדול מאוד אך עדיין מוגבל. הכספים שמושקעים בשליחתם של אסטרונאוטים לחלל, בשהותם שם, ובהחזרתם הבטוחה לארץ הם כספים שיכולים לשמש אותנו להעמקת הידע שלנו את הקוסמוס באמצעות כלים לא מאוישים היעילים הרבה יותר.

ולא רק שהטיסה לחלל היא בזבזנית מבחינה פיננסית, היא גם יקרה בחיי אדם. רשימת האסונות בטיסות חלל מאוישות ובניסויים לקראתן היא ארוכה, ומונה כבר כשלושים אסטרונאוטים. האסונות המפורסמים ביותר הן ההתפוצצויות של מעברות החלל צ'לנג'ר וקולומביה, אבל היו גם הרוגים בתוכניות חלל אמריקניות קודמות כגון ג'מיני ואפולו ובתוכנית החלל הסובייטית.

נותר אפוא לשאול את השאלה מה האנושות מרוויחה מתוכניות החלל המאוישות?

האסטרונאוט יוג'ין סרנן, האדם האחרון שהלך על הירח

ניסויים בחלל

אחת ההצדקות העיקריות להשקעה האדירה בתוכניות החלל המאוישות, בארצות הברית ובמדינות אחרות, היא שאסטרונאוטים מבצעים ניסויים חשובים בחלל. כך, למשל, נאס"א מציגה עשרים תגליות מעשרים שנות מדע בתחנת החלל הבינלאומית כדי לשכנע את הציבור בתרומה המדעית האדירה של חקר החלל המאויש לאנושות.

אין לי כלים להעריך את התרומה המדעית המדויקת של מגוון הניסויים שבוצעו בחלל (רק בתחנת החלל הבינלאומית בלבד בוצעו קרוב ל-3,000 ניסויים ולאור המנעד הרחב שלהם יש צורך במומחים מתחומים שונים בכדי להעריך את תרומתם הכוללת למדע). ועדיין, הרעיון שטיסה מאויישת לחלל תורמת בצורה משמעותית להתקדמות המדעית על פני כדור הארץ, לא מתקבל על הדעת.

ראשית, רבים מהניסויים בחלל עוסקים בהשפעה של החלל על גוף האדם. המחקרים הללו חושפים את המובן מאליו, שהאבולוציה התאימה את גופנו לתנאים בכדור הארץ, וכאשר האדם נמצא בחלל, בתנאים שהגוף לא נועד לתפקד בהם, הוא ניזוק. לא מן הנמנע שחלק מהתובנות שנרכשות במחקרים האלו ברות שימוש גם על פני כדור הארץ, אבל סביר להניח שרובן יסייעו לאנושות רק כאשר נרצה לשלוח אסטרונאוטים למסעות ארוכים בחלל או כאשר אנשים יעברו להתיישב בחלל.

ומה לגבי התועלת של שאר המחקרים בחלל? חלק מהם אבסורדים ללא ספק – כמו הניסיון לראות איך לגו מגיב בתנאים של מיקרו-כבידה. רשימת עשרים ההישגים של נאס"א המוזכרת לעיל כוללת הישגים כגון הדפסה בתלת מימד בחלל ומתן אפשרות לתלמידי בית ספר יסודי לבצע ניסויים בחלל. יש גם ניסויים חשובים, אבל רבים מהם מתבצעים ללא צורך במגע יד אדם.

סביר להניח שישנם ניסויים חשובים שלא ניתן לבצע ללא נוכחות של אסטרונאוטים בחלל. עדיין, ספק אם הניסויים הללו מצדיקים את תוכנית החלל המאוישת וזאת מהסיבה הפשוטה שהעלות של שליחת האסטרונאוטים לחלל היא, ובכן, אסטרונומית.

ההערכות לגבי העלות של כל טיסת מעבורת חלל נעות מ-500 מיליון דולר ל-1.5 מיליארד דולר. בין 1971 ל-2010, הושקעו קרוב ל-200 מיליארד דולר במעבורות חלל. העלות של תחנת החלל הבינלאומית מיום היווסדה ועד ל-2015 מוערכת בכ-150 מיליארד דולר.

לצורך השוואה של יחס עלות-תועלת, הבה ניקח את מאיץ החלקיקים הגדול בעולם – Large Hadron Collider – הממוקם במרכז המחקר CERN על גבול שווייץ-צרפת. בעזרת מאיץ החלקיקים שנבנה בתקציב של 7.5 מיליארד יורו, מדענים הגיעו להישגים מדעיים מרשימים ביותר, הידוע מביניהם הוא הדגמת קיומו של חלקיק בוזון היגס בניסוי. לעומת זאת, ההשקעה בתוכנית החלל המאויישת גדולה בעשרות מונים, והתועלת הנראית לעין שלה פחותה בהרבה.

האירוניה היא שטיעון הניסויים המדעיים שנעשים בחלל הוא הנימוק הטוב ביותר להמשך קיומה של תוכנית חלל מאוישת. הנימוקים האחרים גרועים בהרבה.

תחנת החלל הבינלאומית

כריית מחצבים בחלל

אין ספק שבאסטרואידים ובגופים שמימיים אחרים יש שפע של מחצבים נדירים ובעלי ערך. כך, למשל, באסטרואיד ארוס המצוי במסלול קרוב לכדור הארץ, יש לפי ההערכות פלטינה, זהב, כסף ומתכות יקרות נוספות בכמות גדולה יותר מזו שנכרתה בכדור הארץ לכל אורך ההיסטוריה האנושית. כדי להבין את סדרי הגודל יש לציין כי עד היום נכרו בכדור הארץ כ-200 אלף טון זהב ואילו בארוס יש, לפי הערכה שמרנית, כ-20 מיליארד טון זהב. אולם, ישנן בעיות טכניות וכלכליות משמעותיות המקשות על כרייה בחלל.

באופן אישי, אני סקפטי לגבי עצם הכדאיות הכלכלית בפרויקט שכזה. כדי להצדיק את העלויות הכרוכות בייבוא מתכת יקרות כמו פלטינה או אירידיום מהחלל, יהיה צורך לייבא כמות גדולה שלהן, אבל המתכות הללו יקרות כל כך בגלל נדירותן, וברגע שכמות גדולה של מתכת תיובא מהחלל לארץ, ההיצע יעלה והמחיר יירד כך שספק אם הרווח יכסה על העלות.

אבל גם אם תהיה כדאיות כלכלית לייבא מחצבים מהחלל אין סיבה שדווקא בני אדם יעשו זאת. כמעט ואין ספק שכריית מחצבים בחלל תהיה זולה ויעילה יותר אם תבוצע על ידי מכונות רובוטיות, כפי שאכן עולה מרוב התוכניות הקיימות בנושא.

האסטרואיד ארוס המצוי במסלול קרוב לכדור הארץ

התיישבות בחלל

החלום הגדול של המדע הבדיוני היה, מאז ומתמיד, ההתיישבות בחלל. בספרות המדע הבדיוני, ההתיישבות בחלל מסמלת שחרור, התבגרות וחדשנות ואילו ההישארות בכדור הארץ מסמלת סטגנציה והסתיידות חברתית.

אבל במציאות התיישבות בחלל היא פרויקט נטול כל היגיון.

נתחיל בהתיישבות בכוכבי לכת במערכות שמש אחרות. נכון לעכשיו אין דרך ריאלית להגיע למערכות כוכבים אחרות, שלא לדבר על להתיישב בהם. המרחק בין כדור הארץ לירח הוא כ-384 אלף קילומטר, או קצת יותר משניית אור אחת. מערכת הכוכבים הקרובה ביותר למערכת השמש שלנו היא אלפא קנטאורי המצויה במרחק של 4.37 שנות אור. כלומר, המרחק בין כדור הארץ לאלפא קנטאורי גדול פי 137 מיליון פעמים מאשר המרחק מכדור הארץ לירח.

לעומת זאת, פרויקט התיישבות בכוכבי הלכת במערכת השמש שלנו, ובמיוחד במאדים, נשמע כמו מעלל אפשרי. אבל מה הטעם בכך? המשאבים שיידרשו לשם כך יהיו עצומים, אבל ספק אם התועלת תהיה רבה. סופר המדע בדיוני ברוס סטרלינג הציג סוגיה זו באופן אלגנטי: "אני אאמין בכך שאנשים יתיישבו במאדים אחרי שאראה שאנשים מתיישבים במדבר גובי. מדבר גובי הוא בערך פי אלף יותר מסביר פנים ממאדים ופי 500 יותר זול וקל להגעה. אף אחד לא כותב אף פעם "אופרת מדבר גובי" [פרפרזה על "אופרת חלל", תת-סוגה של מדע בדיוני], מכיוון שזה מובן מאליו שאין שום סיבה טובה ללכת לחיות שם. זה מכוער, זה לא מסביר פנים... המאדים הוא אותו הדבר... אנחנו רק עושים לו רומנטיזציה מכיוון שכה קשה להגיע אליו".

תיאור אמנותי של תוכנית נאס"א לגידול מזון על מאדים

מעבר לעלות האדירה של הנסיעה לירח או למאדים ולהתמודדות עם תנאים פיזיים שבני אדם לא התפתחו בכדי להתמודד איתם – כך, למשל, כוח הכבידה במאדים הוא פחות מ-40% מכוח הכבידה בכדור הארץ – יהיה צורך בהקמת ביוספירה מלאה שבה יוכלו בני האדם לחיות.

בהקשר זה יש לציין כי ניסוי להקמת ביוספירה נוספת בכדור הארץ – סביבה מנותקת מאוויר חיצוני שתתקיים על משאביה בלבד ושתגדל את המזון של עצמה – התרחש באריזונה בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20. "ביסופירה 2" – שטח שכלל 9 מבנים שכללו צמחייה רבה ומגוונת, אזורים לחקלאות, מקומות מגורים ומעבדות. שמונה אנשים נכנסו לשם בכוונה לחיות במקום לשנתיים, מנותקים לחלוטין מהסביבה החיצונית. התוצאות לא היו מרשימות – "כשלים בגידול ייבולים ומחסור בחמצן" גרמו לתושביה הביוספירה להרגיש כאילו "בגובה של 14 אלף רגל". "יונקי דבש ודבורים מתו בעוד אוכלוסיית הנמלים והמקקים הרקיעה שחקים". המשתתפים "איבדו משקל רב וימי העבודה הארוכים, המחסור בחמצן והדיאטה מעוטת הקלוריות גרמו אפילו לעלייה במדרגות להיות אתגר מרתיע". מאוחר יותר, הסתבר שהכישלון היה גדול אף יותר מכיוון שבניסוי הייתה מעורבת מידה לא מבוטלת של רמאות, כולל פתיחת דלתות להחדרת אוויר מבחוץ והכנסת אספקה חיצונית.

תיירות חלל

איזה סיבה יש לבני אדם להגיע לחלל? משנגמרים הטיעונים התועלתניים, נשאר ההסבר שנתן (כנראה) מטפס ההרים האנגלי ג'ורג' מאלורי כשנשאל מדוע הוא מעוניין לטפס על האוורסט – "כי הוא שם". גם אם אין סיבה טובה לבני אדם להיות בחלל, אין ספק שהאפשרות להגיע לחלל, לחוות העדר כבידה (או לכל הפחות מיקרו-כבידה), לראות את כדור הארץ מלמעלה ולפסוע על הירח ועל המאדים הן חוויות מיוחדות ויוצאות דופן שאנשים רבים ירצו לחוות.

תיירות חלל כבר קיימת. בין 2001 ל-2009, שבעה אנשים טסו לחלל במסגרת חברת התיירות החללית "ספייס אדוונצ'רס" בתשלום של 20 עד 35 מיליון דולר לאחד (תיירי החלל האלו הצטרפו כטרמפיסטים למשימות של תוכנית החלל הרוסית). לאחרונה הפכה תיירות חלל לתחביב של מיליארדרים כגון ריצ'רד ברנסון וג'ף בזוס (השניים הגיעו לרום הנושק לחלל החיצון אך למעשה לא נכנסו למסלול סביב כדור הארץ). חברת ספייס-אקס של אילון מאסק מתעתדת לשלוח תיירי חלל להקיף את הירח – במחיר השווה לכל נפש של 100 מיליון דולר לכרטיס.

אבל מה לגבי תיירות חלל בהיקף רחב יותר? אני מסופק אם נוכל לראות התפתחות כזאת בעתיד הקרוב. האתגרים הטכניים לטיסה בחלל הם עצומים, והעלות של טיסה לחלל גבוהה מאוד. יש לציין כי טיסה תת-מסלולית כמו שברנסון ובזוס עשו עולה "רק" 200 עד 250 אלף דולר. הוזלה בעלויות של טיסות תת-מסלוליות תביא להעלאת הביקוש לשירות התיירותי הזה. לא מן הנמנע שטיסה לחלל ושהות של מספר ימים בו תעלה בעתיד הלא רחוק שבריר ממה ששילמו תיירי חלל בעשור הראשון של המאה ה-21.

בהחלט ייתכן שתוכנית החלל המאוישת של נאס"א תסייע לפתח את הטכנולוגיות שתאפשרנה תיירות חלל זולה יותר, ואולי אפילו לירח. אבל גם אם חזון כזה יתקיים, פלח האוכלוסייה שיוכל להרשות לעצמו חופשה חללית יבוא מקרב האליטה העשירה ביותר בעולם.

הטיסה של ריצ'רד ברנסון לרום הנושק לחלל החיצון

ברכה לבטלה

סביר להניח שתוכניות החלל המאוישות עתה ובעתיד הנראה לעין לא תבאנה להקמת יישובים פורחים בירח או בפלנטות אחרות. גם חציבת מתכות מאסטרואידים לא נראית כמו אפשרות מעשית בשנים הקרובות ובכל מקרה אין שום צורך שבני אדם יכרו ניקל וקובלט על אסטרואידים, כאשר מכונות יכולות לעשות זאת באופן מוצלח יותר ובשבריר מהעלות. באשר לניסויים בחלל, לאור מה שהושג עד עתה ספק אם תהיינה תגליות מדהימות או מועילות במיוחד לאנושות יותר מאשר בניסויים שאפשר לעשות על פני כדור הארץ ובשבריר מהעלויות.

בסיכומו של דבר, השקעה בתוכנית חלל מאוישת תביא לזריקת מיליארדי דולרים לפח. אבל גם בתסריט הטוב ביותר – שיפור אפשרי בתיירות חלל כתוצאה מהישגים של תוכניות חלל מאוישות במימון ממשלתי – מדובר יהיה בכסף של האוכלוסייה הכללית שיסייע לעשירי תבל לממש את תחביביהם. סיכומו של דבר, מבחינה תועלתנית אין לבני אדם מה לחפש בחלל ובוודאי שלממשלות אין כל סיבה לשלוח אותם לשם.