מלחמת סיני – מופת של מלחמת נגד מקדימה

השבוע מלאו 68 שנים למלחמת סיני הידועה בישראל גם כמבצע קדש. ב-29 באוקטובר 1956, פתחה ישראל במלחמה נגד מצרים ותוך שמונה ימים כבש צה"ל את רצועת עזה ואת חצי האי סיני, עד רצועה צרה ממזרח לתעלת סואץ.

הקונצנזוס הלאומי סביב המלחמה היה מלא. האופוזיציה, בראשות מנחם בגין, התייצבה ללא סייג מאחורי הממשלה בראשות דוד בן-גוריון ומאחורי צה"ל. מפ"ם, החברה בקואליציה, הסתייגה מהמלחמה, אך לא התנגדה לה. אולם ברבות השנים הפכה המלחמה ליותר ויותר שנויה במחלוקת עד שנוצר כמעט קונצנזוס נגדה. המלחמה עברה להיתפס כ-"מלחמת ברירה" לא לגיטימית, מלחמה שבה ישראל שירתה אינטרסים קולוניאליסטיים זרים של צרפת ובריטניה. כל מי שתופסים את הציונות כקולוניאליזם, ראו במלחמה הזו אישוש לתפיסתם.

להצגת המלחמה כמלחמה קולוניאלית יש על מה להסתמך. צרפת ובריטניה השתתפו לצד ישראל במלחמה ואכן הייתה קנוניה בין שלוש המדינות. צרפת ובריטניה לא נלחמו למען ישראל וזו לא הייתה מלחמה להגנה על גבולותיהן אלא למען האינטרסים הכלכליים הקולוניאליסטיים שלהן. שתי המדינות יצאו למלחמה כדי לסכל את החלטתו של גמאל עבד אל-נאצר, נשיא מצרים, להלאים את תעלת סואץ. עד אז נוהלה תעלת סואץ בידי חברה בריטית-צרפתית והלאמת התעלה פגעה בכלכלת שתי המדינות. יתר על כן, מצרים סייעה למלחמת השחרור של אלג'יריה מעול השלטון הצרפתי, וצרפת חפצה להפיל את שלטונו של נאצר גם מסיבה זו.

הקנוניה הייתה שישראל תפלוש לסיני ותכבוש אותה עד סמוך לתעלת סואץ. בריטניה וצרפת יתערבו בנקודה זו, כביכול כדי להפריד בין הניצים ולמעשה כדי להשתלט מחדש על תעלת סואץ ולהניע בכך מהלך שיביא להפלתו של נאצר. מבצע "מוסקטר", כיבוש תעלת סואץ בידי צרפת ובריטניה, לא צלח. הן כבשו חלק מהשטח, אך נבלמו כיוון שמצרים הטביעה אוניות בתעלה וחסמה אותה ומשום שלחץ מדיני כבד של ארצות הברית וברית המועצות הביא לעצירת המלחמה. ישראל מילאה בהצלחה את משימתה, אך גם היא נאלצה לסגת עקב לחץ מדיני אגרסיבי מצד שתי מעצמות העל, כולל איום מפורש של ברית המועצות להתערב במלחמה – איום שלא נענה בהסתייגות אמריקאית.

לכאורה, הסיפור הזה מאושש את הנרטיב אודות מלחמת ברירה קולוניאליסטית שבה ישראל שירתה את האינטרסים של צרפת ובריטניה. אך האמת היא הפוכה. ישראל ניצלה את האינטרסים של בריטניה וצרפת במצרים כשעת כושר למהלך צבאי מוצדק ונכון ששירת היטב את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל.

כדי להבין זאת יש לחזור שמונה שנים אחורה למלחמת השחרור. למחרת הכרזת המדינה, פלשו אליה צבאות ערב על מנת לסכל את הקמתה, להטביע אותה בנהרות של דם ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ - וזאת שלוש שנים אחרי השואה. צה"ל ניצח במלחמה שהסתיימה בהסכמי שביתת נשק בין ישראל לבין כל אחת משכנותיה. אף שבהסכמים נאמר שהם המבוא להסדרי שלום, וכך ישראל ראתה אותם, מדינות ערב ראו בהן הפסקת אש זמנית ותו לא. מדינות ערב היו נחושות להתעצם מבחינה צבאית ולהסיר את חרפת תבוסתן במלחמת 1948 ב-"סיבוב שני" שבו הן תמחקנה את מדינת ישראל. ישראל הפכה למדינה במצור, מדינה מוקפת אויבים השואפים להשמידה.

בין הניצחון במלחמת השחרור לבין מלחמת סיני, סבלה ישראל מהסתננות יומיומית של מחבלים פלסטינים מרצועת עזה שהייתה תחת כיבוש מצרים ומיהודה ושומרון שהיו תחת כיבוש ירדני. מחבלים אלו (שכונו "פדאיון") ביצעו פיגועי טרור שבהם נרצחו כאלף ישראלים ועוד רבים מאוד נפצעו. מכת הסתננויות המחבלים הפכה את החיים בישראל ללא בטוחים, וזאת לצד הקשיים הכלכליים עימם התמודדה המדינה הצעירה. מ-1953 ואילך, נקט צה"ל בפעולות תגמול כנגד מכת ההסתננויות, מה ששיפר את המצב אך לא שינה אותו ביסודו.

מצרים בהנהגת נאצר חסמה את מיצרי טיראן ובכך הטילה מצור ימי על גישתה של ישראל לים סוף. הצי המצרי לא אפשר מעבר אוניות ישראליות ולא מעבר אוניות לישראל, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי. מצור כזה הוא קאזוס בלי (עילה למלחמה) מובהק.

בספטמבר 1955 חתמה מצרים על עסקת נשק גדולה עם צ'כוסלובקיה שעלולה הייתה לשנות באופן דרמטי את יחסי הכוחות.

במצב הזה, עמדו בפני ישראל שתי אפשרויות. האפשרות האחת, להמתין למתקפה משולבת של מדינות ערב, לאותו "סיבוב שני". מדינות ערב היו מוציאות אל הפועל את המתקפה במועד הרצוי להן, סביר להניח שבמתקפת פתע, וזאת כאשר גבולותיה הצרים של ישראל לא היו בני הגנה. האפשרות השנייה, לצאת למתקפת נגד מקדימה, למוטט את כוחם של ארגוני הפדאיון, להכות באויב, להרתיע אותו, ולהבטיח את חופש השיט של ישראל ואל ישראל. הבחירה של ראש הממשלה בן-גוריון במתקפת נגד מקדימה הייתה הכרעה מנהיגותית למופת והתאימה לתפיסת הביטחון של ישראל שעוצבה על ידו. בן גוריון ניצל שעת כושר בינלאומית וכרת ברית עם מעצמות שהיה להן אינטרס במלחמה הזאת. כלומר, בריטניה וצרפת לא ניצלו את ישראל לאינטרסים שלהן אלא שימשו את ישראל להשגת האינטרסים שלהם. ישראל יזמה את המלחמה, הפתיעה את אויביה והכתה מכה קשה בפדאיון ובצבא המצרי. צה"ל הוכיח את כוחו והבהיר לעולם הערבי שישראל היא עובדה ולא תאונה שניתן למחוק בקלות. אמנם, ישראל נאלצה לסגת מכל השטח שכבשה, והנסיגה הייתה טראומטית למקבלי ההחלטות ולציבור הרחב אחרי ההישג הצבאי והמחיר בנפש שגבתה המלחמה (במלחמה נפלו 172 חיילים ונפצעו מאות). אולם הטראומה המדינית עיצבה את המדיניות שנקטה ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, כדי למנוע תוצאה דומה.

במלחמת סיני ישראל נסוגה מחצי האי ללא הסכם שלום, וגם שאיפתו של בן-גוריון להרחבת גבולותיה הצרים של המדינה לא עלתה יפה, אך המלחמה הובילה לעשור השקט ביותר בתולדות ישראל. סיני הייתה מפורזת עד שנאצר סילק את כוח האו"ם והזרים את כוחותיו לסיני ערב מלחמת ששת הימים, וחופש השיט של ישראל ואליה נשמר עד לאותה העת כשנאצר שב וחסם את מיצרי טיראן.

מלחמת/מתקפת/מכת מנע (Preventive war/strike) ומלחמת/מתקפת/מכת נגד מקדימה (Preemptive war/strike) כדי לסכל איום משמעותי על ישראל, זו דרך המלך של תורת הביטחון הישראלית (מלחמת מנע התוקף מאמין שעימות צבאי מול האויב הוא בלתי נמנע אבל לא מיידי, בעוד במלחמת נגד מקדימה התוקף מאמין שהאיום הוא מיידי). אם כך נגד איום מצד מדינות ריבוניות, קל וחומר נגד איום מצד ארגוני טרור. בצדק יצאה ישראל למלחמת סיני, כדי לפגוע קשות בפדאיון ובצבא המצרי, להשיג את פירוז חצי האי סיני ולשבור את המצור הימי עליה. ובצדק יצאה ישראל למלחמת נגד מקדימה במלחמת ששת הימים, משום שהתכוננות מצרים, סוריה וירדן למלחמה סיכנה את עצם קיומה של המדינה. ובצדק יצאה ישראל למלחמת נגד מקדימה בלבנון במבצע שלום הגליל ב-1982.

ההתנגדות של האופוזיציה ושל ארגוני מחאה למלחמת לבנון הראשונה הוציאו שם רע לתפיסה של מלחמת נגד מקדימה. מלחמת לבנון הראשונה מותגה כ-"מלחמת ברירה", שהיא כביכול בלתי לגיטימית. כלומר, על פי תפיסה זו רק מלחמת אין-ברירה היא מלחמה לגיטימית. ומהי מלחמת אין-ברירה? מתקפה של אויבינו, כמו בשישה באוקטובר 1973 וכמו בשבעה באוקטובר 2023. רק אז, כשאנו מותקפים וגבנו אל הקיר, אין לנו ברירה אלא להילחם ואז זו מלחמה צודקת.

הגישה האבסורדית הזאת מצויה בלב המחדל של שבעה באוקטובר. הפחד ממלחמת נגד מקדימה שמטרתה מיטוט שלטון חמאס ברצועה ומיטוט אחיזת חיזבאללה בדרום לבנון, וזאת כאשר היוזמה וההפתעה בידינו, הביאו אותנו לאסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל.

מלחמת נגד מקדימה אינה "מלחמת ברירה". מלחמת נגד מקדימה כדי לסכל סכנה ברורה ומיידית המאיימת ישראל, כמו במלחמת סיני, במלחמת ששת הימים ובמלחמת שלום הגליל, היא מלחמת אין-ברירה. אין ברירה לישראל אלא להגן על ביטחונה, ואל לה להמתין עד שתותקף על ידי האויב בהפתעה.

זה הלקח ממלחמת סיני שאם היינו מיישמים אותו בעשורים האחרונים, היינו מונעים את טבח שבעה באוקטובר. ואם את מה שאנו עושים היום ברצועת עזה ובלבנון, היינו עושים מזמן, תוך לקיחת היוזמה וניצול ההפתעה, היינו מסכלים את האיומים של חמאס וחזבאללה עלינו בהרבה פחות אבדות לכוחותינו.

האם נלמד מחדש את הלקח הזה שהיה ידוע לנו בעבר או שנחזור ונדבק בהתמכרות לשקט, בפחד מהסלמה וברתיעה מדחליל "מלחמת ברירה"?

אורי הייטנר הוא איש חינוך, חקלאי ופובליציסט