הדרך למחדל שבעה באוקטובר – עדותי בפני ועדת החקירה האזרחית

בתמונה קיבוץ בארי לאחר טבח שבעה באוקטובר

היום העדתי בפני ועדת החקירה האזרחית לאסון שבעה באוקטובר. ועדה זו הוקמה על ידי ארגונים אזרחיים של נפגעי מתקפת שבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", ביניהם "פורום הקול שלהן – הורי התצפיתניות מבסיס נחל עוז", "⁠ועד משפחות נרצחי מסיבות השבעה באוקטובר", "קומו – תושבי עוטף ישראל בדרום והצפון" ו-"⁠לובי 1701". הוועדה מבקשת לחקור את התנהלות המערכת הפוליטית ומערכת הביטחון באירועים שקדמו לשבעה באוקטובר ושהיוו את התשתית למחדל.

אני הוזמנתי להעיד על המדיניות והאסטרטגיה של הדרג הפוליטי והדרג הביטחוני מאחרי ההתנתקות ועד לשבעה באוקטובר. את עדותי בפני הוועדה חילקתי לארבע חלקים: התגבשות האסטרטגיה השגויה מול חמאס לפני עליית נתניהו; הברית הבלתי-כתובה של נתניהו עם חמאס; בדרך לשבעה באוקטובר; סיכום. במאמר זה אסביר את התהליכים המדיניים והצבאיים שהובילו למחדל, כפי שהצגתי אותם היום בעדותי.

חלק ראשון – התגבשות האסטרטגיה השגויה מול חמאס לפני נתניהו

לפני ההתנתקות

אחרי שבעה באוקטובר, ניסו אנשי ימין רבים להציג את התקופה לפני ההתנתקות כסוג של גן עדן ביטחוני ואזרחי. זו הצגה כוזבת של המציאות. בניגוד לתיאורים הרומנטיים של גוש קטיף, לפני ההתנתקות הייתה רצועת עזה קרובה יותר לגיהינום מאשר לגן עדן. מתחילת האינתיפאדה הראשונה, בדצמבר 1987, 8,000 תושבי הקבע היהודים בגוש קטיף וביישובים המבודדים היו מטרה לאינספור התקפות טרור, שבהן נרצחו עשרות ונפצעו מאות. התקפות הטרור היומיומיות החלו ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה, נמשכו בהנחת מטעני חבלה ובפיגועי ירי, והגיעו לשיאן בשנים 2005-2001, שבמהלכן הומטרו על גוש קטיף ועוטף עזה כ-6,000 פצמ"רים וקסאמים.

יחידות צבא שלמות עסקו בשמירה על חייהם של התושבים המעטים בגוש קטיף. חיילים פטרלו יומם וליל בנגמ"שים בצירים המסוכנים ורבים מהם שילמו בחייהם למען הגנת תושבי הגוש. לא מעט חיילים נהרגו בשעה שאבטחו נשים וילדים בדרכם למוסדות חינוך, לחוגים ולפעילויות אזוריות. לאבטחת היישוב נצרים לבדו הוקצה גדוד של צה"ל. פעילות נגד מנהרות, ששימשו להברחת חומרים למיניהם וציוד לחימה, עלתה גם היא בחיי חיילים.

מאז הקסאם הראשון באפריל 2001 ועד ההתנתקות ב-2005, קצת יותר מארבע שנים, נהרגו בפעולות טרור שהתרחשו ברצועת עזה ושיצאו ממנה – 113 אזרחים וחיילים ישראלים.

אחרי ההתנתקות ולפני השתלטות חמאס על רצועת עזה

ערכה הגדול והחשוב של ההתנתקות היה טמון בסיום השלטון האזרחי על שני מיליון פלסטינים שהיו תחת שליטתנו ואחריותנו, והגברת ההפרדה בין ישראל לפלסטינים ברצועה, כדי למנוע את הסלמת ההידרדרות של ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי למדינת דו-לאומית עם רוב ערבי.

מיד אחרי ההתנתקות סברתי שאנחנו חייבים לשנות את מדיניות התגובה כלפי ירי מרצועת עזה ולבססה על שני עקרונות: האחד, תגובה מיידית בעוצמה בלתי מתפשרת לכל ירי טילים מכיוון הרצועה, כלומר הפצצה מן האוויר בהיקף נרחב גם בתגובה לקסאמים בודדים. השני, גביית מחיר מהאוכלוסייה האזרחית סביב אתרי הירי. "לא צריך להרוג", הבהרתי בממשלה, "צריך להודיע על הפצצה מתוכננת ולגרום לפינוי האזור מיושביו בכל אותם אזורים שמהם מתבצע ירי". תפיסות דומות הובעו על ידי ראש הממשלה אריק שרון וחברים נוספים בקבינט.

הפגנת מדיניות התקפית ואסרטיבית נגד איומים מהרצועה לישראל נתקלה בהתנגדות עקבית של הגורמים המשפטיים – היועץ המשפטי לממשלה, בג"ץ והפרקליטות צבאית. גורמים אלו הצליחו לבלום הרבה מהתוכניות של הממשלה לתגובות אגרסיביות לתקיפות מהרצועה ושחקו בהדרגה את פרימטר ההגנה מול הרצועה שנבנה בתחילת שנות ה-2000.

בשבועיים אחרי ההתנתקות הממשלה ומערכת הביטחון תמכו בגיבוש דוקטרינת תגובה על פיה על כל ירי רקטות ופצ"מרים מהרצועה, ישראל תגיב בירי ארטילרי, כולל ליד יישובים אזרחיים. אולם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז פסל ירי בקרבת יישובים בתוך הרצועה, בשל האפשרות לפגיעה בשוגג באוכלוסייה אזרחית. "אנחנו נבחרי ציבור, למדינת ישראל יש זכות להגנה עצמית", טענתי בפניו. "מה אתה מציע שנעשה כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית שלנו?" "לא לכל בעיה יש פתרון מיידי", השיב מזוז, "ומצד שני, במשך שנים ירו קטיושות על קריית שמונה, אבל התושבים לא עזבו את העיר כל כך מהר. לכן אין חשש שתושבי שדרות יברחו".

פרימטר ההגנה שיצר האלוף דורון אלמוג במהלך האינתיפאדה השנייה, התבסס על שטח הריגה באורך של מאות מטרים לכל אורך הגבול עם הרצועה, אבל עם הזמן הוא נשחק לחלוטין, ופלסטינים שהגיעו עד הגדר ואפילו עברו בה, לא נהרגו כי הוראות הפתיחה באש שונו. הצבא שנהג לראות בהתקרבות לגדר ובחדירות לישראל "פעולות איבה" שמצדיקות ירי כדי להרוג, עבר לראות באירועים כאלו שילוב של "פעולות איבה" ו-"הפרות סדר" שמחייב שיקול דעת לפני שיורים במתקרבים לגדר ובחוצים אותה (ראו עניין יש דין – מתנדבים לזכויות האדם, בג"ץ 3003/18). השחיקה הזו נוצרה באופן סינרגטי בין הגורמים המשפטיים לגורמים הצבאיים, תוך הסכמה של הגורמים המדיניים. אם שטחי ההריגה היו נשמרים, חמאס לא היה יכול לבצע את שבעה באוקטובר באותו האופן.

אחרי השתלטות חמאס על הרצועה ולפני מבצע "עופרת יצוקה"

אחרי השתלטות חמאס על הרצועה בקיץ 2007, התגובה הישראלית למתקפות של ארגון הטרור שיקפה את עמדתו של שר הביטחון דאז, אהוד ברק. הוא וראש הממשלה אהוד אולמרט היו במחלוקת בכל הנוגע לחמאס. ברק סבר שיש להשלים עם שלטונו של הארגון בעזה, להבליג ככל האפשר ולחתור להפסקת אש זמנית ולרגיעה ("תהדייה"). לשון אחר, קונספציית "הדו-קיום" עם חמאס נוצרה על ידי אהוד ברק בשנתיים בהן כיהן כשר הביטחון בממשלת אולמרט, והוא המשיך להטמיע אותה במערכת הביטחון גם בממשלת נתניהו השנייה שבה כיהן כשר ביטחון במשך ארבע שנים נוספות.

לעומת ברק, אולמרט תמך בחיסול שלטון חמאס ועמדתי היתה כעמדת ראש הממשלה: לא היתה סיבה להניח לחמאס לגדול ולהתפשט. ודאי לא היה צריך לתת לו לגיטימציה ולכרות הסכמים עימו. טענתי באוזני ברק שהמגעים לרגיעה שהוא מנהל בעקיפין עם חמאס יוצרים הכרה דה-פקטו בשלטונו בעזה. טענתי באוזני ברק שהמגעים לרגיעה שהוא מנהל בעקיפין עם חמאס יוצרים הכרה דה-פקטו בשלטונו בעזה.

הסכמי ההפוגה והרגיעה שרקח ברק אפשרו לחמאס להתחמש בטילים שטווח הירי שלהם 40 קילומטרים. לפני התהדייה הגיעו טילי חמאס עד אשקלון ושדרות. במהלך מבצע עופרת יצוקה, בסוף 2008, הם כבר פגעו בבאר שבע ובאשדוד. זה היה פרי באושים מובהק של התהדייה, שבעקבותיה התחזק חמאס בכל המובנים.

במהלך התהדייה שרקח ברק, טפטופי ירי קסאמים ומרגמות המשיכו להפר את שלוותם של תושבי עוטף עזה. גם אחרי שחמאס ביטל את התהדייה בדצמבר 2008, סבר שר הביטחון שצריך לעשות הכול כדי להמשיכה.

ברק התנגד בכל תוקף למלחמה שתביא להכרעת החמאס – מהלך שהיה פשוט למדי להשגה באותן שנים – ובמקום זה הגה את תפיסת "הסבבים". "מדי שנתיים-שלוש יהיה צורך לצאת למבצע, ובשאר הזמן יהיו הסכמי רגיעה" הוא הסביר. בדיוני הממשלה והקבינט ברק דיבר על "המתלהמים", ובראשם אנוכי, שרוצים לגרור את ישראל למלחמה כוללת למיטוט שלטון חמאס.

מבצע "עופרת יצוקה"

שר הביטחון ברק לא רצה לצאת למבצע צבאי ברצועה, אבל אחרי עשרות הקסאמים שירה חמאס לעבר ישראל ב-24 בדצמבר 2008, הוא נאלץ להסכים לכך בלית ברירה. אני סברתי שצריך לנצל את המבצע כדי למוטט את שלטון חמאס ולחסל את כל צמרת הארגון. בקבינט דרשתי להגדיר את מיטוט חמאס כיעד למבצע אבל ברק שהתנגד לכך בכל תוקף, ולצערי רק אלי ישי ודניאל פרידמן תמכו בעמדתי, ובסוף קבע הקבינט יעד עמום למבצע: "יש לפעול לשינוי המצב באופן יסודי לטווח הארוך ולהפסיק את ירי הקסאמים".

יומיים אחרי תחילת המבצע ברק כבר ביקש להפסיקו, ולא חדל מניסיונותיו אפילו בטרם הושגו יעדים חלקיים. גם ציפי לבני, שרת החוץ דאז, תמכה בכינון הפסקת אש מהר ככל האפשר. היא טענה כי האו"ם יראה זאת בעין יפה ושמדינות רבות הבטיחו לסייע במניעת הברחות נשק ממצרים לעזה.

אני המשכתי להתעקש שעלינו לנצל את הלחימה למיטוט שלטון חמאס. הסברתי אז כי אם המטרה שנגדיר תהיה "קץ שלטון חמאס", היא תתקבל על דעת הקהילה הבינלאומית ותזכה לתמיכתה עד השגת היעד. ציינתי שחמאס עדיין נתפס בעולם כארגון טרור לא לגיטימי, והעולם מתנגד לשליטתו של ארגון טרור על טריטוריה.

כאשר הייתה לנו אפשרות לחסל את כל צמרת חמאס שהסתתרה מתחת לבית החולים שיפא, סיכל ברק החלטה זו. בישיבת הקבינט התחננתי שניתן לצה"ל את הפקודה לתקוף, אבל ברק הטיל את כל כובד משקלו נגד החלטה זו, וכך הציל את מנהיגי חמאס ממוות.

לא אפרט פה את כל המניפולציות שנקט ברק במהלך המבצע ואת כל השקרים שאמר כדי לשמור על שלטון חמאס, ואסתפק בציטוט הדברים שאמר אולמרט על פועלו של שר הביטחון בעופרת יצוקה, כי ברק "עשה ככל יכולתו כדי להגן על חמאס ולמנוע הפלתו ברצועת עזה, תוך פעולה חתרנית נגד הממשלה ונגד ראשה". ראש וראשון לנושאים באחריות לקונספציית "הדו-קיום" עם חמאס הוא בנימין נתניהו, אבל אהוד ברק נמצא מיד אחריו ברשימת האחראים.

🚨 אהוד ברק אתמול: ״נתניהו חיזק ושיחד את החמאס והתעלם מכל האזהרות. הוא אחראי למחדל הנורא ביותר בתולדותינו״.

🔍 בדקנו: ב-2010 העיד אולמרט כי במהלך מבצע עופרת יצוקה, שר הביטחון דאז, אהוד ברק, ״עשה ככל יכולתו כדי להגן על חמאס ולמנוע הפלתו ברצועת עזה, תוך פעולה חתרנית נגד הממשלה״ ✅ pic.twitter.com/ECc3MMk7h3

— הבודקים (@habodkim) October 17, 2023

עמדתם של ברק ולבני, שדחפו לסיום המלחמה, גברה, והמבצע הופסק זמן רב לפני התשת חמאס. האבדות לפלסטינים היו גדולות: כ-1,400 הרוגים, לפחות מחציתם אזרחים, אבל שום מטרה אסטרטגית ארוכת טווח לא הושגה. חמאס נתפס כמנצח, וממשלת אולמרט, שחששה לחרוג מהסטטוס-קוו, קיבלה כגזירת גורל את שלטונו.

חלק שני – הברית הבלתי-כתובה של נתניהו עם חמאס

אחרי חזרת נתניהו לשלטון

תוצאות מבצע "עופרת יצוקה" העלו תרומה מכרעת לחזרת נתניהו לשלטון. זמן קצר לפני הבחירות הוא הצטלם באשקלון והבטיח כי בניגוד לממשלת אולמרט, הוא ימוטט את שלטון הטרור של חמאס:

"אני התרעתי מפני חמאסטן לפני כמה שנים. אני התרעתי בפני זה שיעופו טילים מעזה לאשקלון. ציפי ליבני וקדימה גיחכו. הם ביטלו את האיומים האלה, הם אמרו שאנחנו רואי שחורות, שאנחנו מפחידים את העם. מסתבר שאנחנו יכולנו לראות נכוחה את מה שהם בעיוורונם לא ראו. ולא רק שהם לא ראו את הסכנה, כשהיא התעוררה, הם גילו חולשה מולה. הם הבליגו, הם עשו תהדייה, הם נתנו לחמאס להתחמש עם עוד ועוד טילים. ולבסוף, כשהם כבר יצאו לפעולה וצה"ל עשה עבודה יוצאת מן הכלל, ציפי ליבני וממשלת קדימה עצרו את צה"ל לפני השלמת המלאכה. אז אני רוצה להגיד כאן ועכשיו: אנחנו לא נעצור את צה"ל, אנחנו נשלים את המלאכה, אנחנו נמוטט את שלטון הטרור של חמאס, אנחנו נחזיר את הביטחון לתושבי אשקלון, לתושבי אשדוד, לתושבי שדרות ובאר שבע ויבנה, אנחנו נחזיר את הביטחון לתושבי ישראל".

אולם הבטחות לחוד ומציאות לחוד. אחרי חזרתו לשלטון אימץ נתניהו באופן מלא את קונספציית "הדו-קיום" של ברק. נתניהו הוסיף לקונספציה זו נופך נוסף כאשר הפך את הפיצול בין רצועת עזה שבשליטת חמאס לבין הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון לעיקר מדיני, וזאת כדי להחליש את אבו מאזן ולשמר קיפאון מדיני. כלומר, נתניהו כרת ברית בלתי-כתובה עם חמאס כדי להשיג את מטרתו המדינית.

תפיסת "הסבבים" שהגה שר הביטחון ברק אומצה במלואה בממשלות נתניהו, ובכל המבצעים הצבאיים תחת נתניהו ישראל החלה לחתור להפסקת אש מהימים הראשונים של כל מבצע. אפילו לפעולה הקרקעית נגד המנהרות במבצע "צוק איתן", נתניהו נגרר בעל כורחו אחרי שבמשך שמונת הימים הראשונים ללחימה, הוא, שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל בני גנץ העבירו לחמאס מספר בקשות להפסקת אש.

תוך כדי מבצע "צוק איתן" אמרתי את הדברים הבאים בריאיון: "אנחנו עומדים היום בדיוק במקום שראש הממשלה נתניהו רוצה שנעמוד, המקום שבוע עמדנו יום לפני שהחל המבצע. יש אצלנו שתי תפיסות מתחרות הנוגדות לעימות המתמשך מול החמאס. האחת, שאהוד ברק היה המוביל שלה, אומרת בגדול: בואו נחיה עם חמאס בשקט ונעבור מתהדיה לתהדיה. תושבי הדרום ישלמו את המחיר אבל כבר היו דברים מעולם... הגישה השנייה, שאני הובלתי כמשנה לראש הממשלה אהוד אולמרט וכחבר הקבינט, אמרה שלא חיים עם החמאס. את שלטון החמאס יש לחסל, ואם זה אומר להחריף את השימוש בכוח, אז זה מה שיהיה".

"נתניהו הוא חסיד הגישה הראשונה. לחיות עם החמאס", הוספתי.

לקונספציית "הדו-קיום" עם חמאס היה היבט כלכלי חשוב. נתניהו אפשר כניסה של כסף וסחורות בהיקפים גדולים לתוך הרצועה כדי לקנות "שקט" מחמאס וזה התחיל עוד לפני מזוודות הכסף הקטרי.

באשר למזוודות הכסף הקטרי, כולם יודעים שתופעה זו החלה בתקופת נתניהו, אבל מה שלא יודעים זה שהוא פעל באופן אישי כדי שקטר בכלל תוכל להעביר כסף לחמאס. אחרי שאבו מאזן הפסיק להעביר משכורות לרצועת עזה, משום שהן שימשו למימון אנשי חמאס, נתניהו לחץ עליו לחזור לשלם להם. אבו מאזן לא הסכים, אז נתניהו חיפש פתרון אחר. הוא פנה לקטר וביקש ממנה להעביר כספים לרצועה. הקטרים אמרו שהם מסכימים בעיקרון, אבל הם לא יכולים לעשות זאת בגלל שחמאס נמצא ברשימת ארגוני הטרור של ארצות הברית והעברת כסף אליו פירושה סנקציות אמריקאיות. נתניהו פנה אפוא לממשל האמריקאי וביקש שייתנו לקטר אישור מיוחד להעביר כסף לחמאס. האמריקאים נענו לבקשתו של ראש ממשלת ישראל, ומזוודות הכסף הקטרי החלו לזרום לרצועה.

הכסף שנתניהו אפשר להעביר לרצועה שימש את חמאס לרכישת אמצעי לחימה ולבניית תעשייה צבאית ותשתית צבאית. עיקר בניית הכוח הצבאי של חמאס התרחש אחרי 2018, בזכות הכסף הקטרי שנתניהו סידר לארגון הטרור אבל גם בתקופת ממשלת בנט-לפיד שהתפארה בהפסקת "מזוודות הכסף", המשיך הכסף הקטרי להיכנס לרצועה (בצורה מעט שונה) ולסייע לחמאס לבנות את כוחו הצבאי.

חומרי בנייה שנתניהו אפשר להכניס לרצועה שימשו לבניית המנהרות להברחת אמצעי לחימה, לחדירה לישראל ולהסתרת לוחמי חמאס, לצבירת אמל"ח ואספקה, ולהחבאת מרכיבים בתעשייה הצבאית של חמאס. המדיניות של נתניהו הייתה טירוף מוחלט לאור מה שידענו כבר לפני שנים רבות על בניית המנהרות. במשך שנים ביקרתי את הספקתם של חומרי בנייה על ידי ממשלות נתניהו כדי להשיג "שקט". כך, למשל, בשנת 2016 כתבתי "שיא האבסורד שיצרת הוא האספקה המתמשכת של חומרי בנייה, שחלקם הגדול משמש להקמת מנהרות הטרור. לא נעים לומר, אבל בפועל אתה ביבי הבנאי הראשי של הפרויקט המיועד לפגוע באזרחי ישראל. מדוע, למשל, לא עולה על דעתך להודיע שאם חמאס לא יחדל לבנות המנהרות, תיפסק אספקת חומרי הבנייה לעזה?".

תזכורת למי ששכח ולמי שמנסה להשכיח, להלן דברים שכתבתי על מדיניות חיזוק החמאס של נתניהו לפני שמונה שנים, כאשר שר הביטחון בוגי יעלון ושר החינוך נפתלי בנט היו חלק מהקבינט שאפשר למדיניות זו להימשך.

"שיא האבסורד שיצרת הוא האספקה המתמשכת של חומרי בנייה, שחלקם הגדול משמש להקמת מנהרות… pic.twitter.com/gzAR4nx4CS

— חיים רמון (@ramonhaim) March 17, 2024

בישיבת ועדת החוץ והביטחון האחרונה שבה השתתפתי לפני פרישתי מהכנסת, ביולי 2009, הבעתי את עמדתי באוזני נתניהו. הסכמתי עם טענתו שממשלת אולמרט הייתה אחראית לקסאמים שנורו על באר שבע ועל אשדוד אחרי ההתנתקות, בדיוק כפי שהממשלה בראשותו של שרון הייתה אחראית לקסאמים שנורו על שדרות לפני ההתנתקות. עם זאת, הזהרתי אותו: "אם לא תגרום לקץ שלטון חמאס, כפי שהבטחת, אתה תהיה אחראי לקסאמים שייפלו על תל אביב". אודה ואתוודה שגם בחלומות השחורים ביותר שלי לא האמנתי שצה"ל ייכשל כך מול מתקפה קרקעית של חמאס.

חלק שלישי – בדרך לשבעה באוקטובר

בשנתיים-שלוש לפני מתקפת שבעה באוקטובר, השילוב בין מדיניות "הדו-קיום" עם חמאס לבין תפיסת "חמאס מורתע", יחד עם הבנה שגויה של הישגי מבצע "שומר החומות" ועם התחזקות התפיסה נעדרת האחיזה במציאות כי יש תועלת ביטחונית בשיפור המצב הכלכלי ברצועה, קיבעו באופן עמוק ביותר את קונספציית "חמאס אינו מעוניין במערכה נוספת בעזה" על פיה חמאס לא מעוניין במלחמה מקיפה שתערב את רצועת עזה בלחימה, ומפנה את תשומת ליבו מהמישור הצבאי של לחימה נגד ישראל לריבונות אזרחית ובעיקר לדאגה לפרנסת העזתים. הקונספציה הזו השתלטה באופן מוחלט על מערכת הביטחון, על גופי המודיעין ועל ההנהגה הפוליטית, ומחקה כל הערכה אחרת.

מבצע "שומר החומות" יצר במטכ"ל, באמ"ן, בשב"כ ובדרג המדיני את הרושם השגוי שחמאס נפגע קשות מבצע ושנוצרה הרתעה חזקה ומתמשכת מולו. ההימנעות של חמאס בשנים אחרי "שומר החומות" מפעולות נרחבות נגד ישראל בגלל שהתכונן למתקפת שבעה באוקטובר, תרמה לחיזוק התפיסה השגויה ש-"חמאס מורתע". הצבא והמודיעין הסיקו שארגון הטרור מתקשה להשתקם מהמבצע מחד גיסא ושאינו מעוניין במערכה צבאית ברצועת עזה מאידך גיסא. עמית סער, רח"ט מחקר באמ"ן, הציג הבנה שגויה זו באופן ממצה בריאיון לעיתון "ישראל היום" באפריל 2022:

"חמאס, הוא אומר, מתקשה להשתקם צבאית מאז שומר החומות. 'חלק מהדברים הם משקמים, ובחלק הם מתקשים ועובדים על כמות ולא על איכות. לא כולם מסכימים איתי במערכת הביטחון, אבל אני חושב שייקח להם שנים להשתקם'".

בישראל הגיעו למסקנה ששיפורים מוגבלים באיכות החיים של האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה, יסייעו לשיכוך התוקפנות של חמאס. "התפיסה הכלכלית" השלטת בדרג הצבאי, בדרג המודיעיני ובדרג הפוליטי בשנתיים-שלוש לפני המתקפה, הייתה שאם ישראל תמשיך ותשפר את המצב הכלכלי ברצועה, תרד המוטיבציה של חמאס לצאת למערכת צבאית נוספת. באותו ראיון ל-"ישראל היום", סער סיכם היטב את עיקרי התפיסה השגויה זו:

"חמאס, הוא משוכנע, אינו רוצה במערכה נוספת בעזה. "זאת לא הערכה, זה מידע חזק מאוד. למה הוא לא רוצה? משילוב של סיבות, לא רק בגלל הרתעה. אנחנו מרתיעים כמובן בעזה, ואין לו עניין להיכנס כל שנה למערכה, בטח לא כשהוא עדיין בתהליכי שיקום צבאי ואזרחי, אבל להרתעה יש גבולות והיא רק אחד מהגורמים. יש גם סיבות אחרות. אחרי שומר החומות פעלנו נכון לייצר בולמי זעזועים אזרחיים. השיקום האזרחי והעבודה בישראל משפיעים על האזרחים ומייצרים לחמאס מחיר הפסד. התושבים בעזה רוצים שקט, וחמאס – בניגוד לדימוי שלו – קשוב אליהם מאוד. לכן הוא מעוניין להלהיט את יו"ש ואת מזרח ירושלים, ושזה לא יגיע לעזה".

מעבר לכך שלהשפעת הכלכלה על נכונות חמאס להתחייב למערכה כוללת לא הייתה שום אחיזה במציאות, "התפיסה הכלכלית" הייתה גם חסרת שחר בהיבט הכלכלי שלה. בסקירות של הבנק העולמי על כלכלת עזה נקבע שלא יהיה שיקום כלכלי בעזה אלא אם השליטה ברצועה תחזור במלואה לרשות הפלסטינית. בפרק הזמן שבין קיץ 2007, שבו השתלט חמאס על עזה, לבין קיץ 2014, ירדה רמת החיים הממוצעת בעזה ב-22 אחוזים, לעומת עלייה של כ-20 אחוזים ברמת החיים הממוצעת בשטחים שתחת שליטתה של הרשות הפלסטינית. לפי נתונים של ד"ר אסטבן קלור, לפני המלחמה עמד התמ"ג ברשות הפלסטינית על 5,300 דולר לנפש לעומת 1,400 דולר לנפש ברצועה, העוני ברצועה זינק מ-39 אחוזים ב-2011 ל-59 אחוזים ב-2021, ורק 22 אחוזים מהעזתים היו מועסקים, רובם דרך חמאס. כלומר, לתפיסה כי המצב הכלכלי של התושבים עניין את מדינת הטרור שהקים חמאס ברצועה, לא היה כל בסיס. ד"ר קלור מסביר היטב את כישלון "התפיסה הכלכלית" שרווחה במערכת הביטחון, במודיעין ובדרג המדיני: "ממשלת ישראל חשבה שהיא יכולה לנצל את העוני הזה [ברצועה] כדי להביא לרגיעה ארוכת טווח [אבל] לחמאס לא אכפת מהשקט של תושבי עזה. זו היתה הטעות. ניסינו לנהל את הסכסוך עם חמאס דרך התמריצים הכלכליים. לחמאס היו תוכניות אחרות".

סיכום – ביחס לחמאס כולם היו ביביסטים

נתניהו הוא האחראי העיקרי למגה-מחדל של שבעה באוקטובר לא רק בגלל שהוא נושא באחריות מיניסטריאלית מתוקף היותו ראש ממשלה בזמן מתקפת חמאס אלא גם ובעיקר משום שמאז 2009 הוא קידם בכל המרץ את קונספציית "הדו-קיום" עם שלטון חמאס ברצועת עזה. אצל נתניהו זו לא הייתה רק קונספציה אלא גם מדיניות סדורה – הוא רצה להחליש את הרשות הפלסטינית בכל מחיר כדי להוביל סיפוח הדרגתי של יהודה ושומרון, ולכן חמאס היה נכס בעיניו, והוא היה מוכן להפקיר רבע מיליון מתושבי מדינת ישראל לחסדיו.

עם זאת, מאז קיץ 2007 כל המנהיגים הפוליטיים, בקואליציה ובאופוזיציה, אימצו את קונספציית "הדו-קיום" ותמכו בה בכל לב, ולכן גם הם אחראים למחדל. הדברים תקפים במיוחד לראשי הממשלה נפתלי בנט ויאיר לפיד, ולשרי הביטחון אהוד ברק, בוגי יעלון, אביגדור ליברמן, בני גנץ ויואב גלנט (ובנט כאשר כיהן בתפקיד זה).

2. לראשונה מזה שנים אפשרתי להכניס פועלים עזתים לישראל—בתנאי שיש שקט.

משך שנים ראה"מ הקודם חשש לעשות זאת, כנראה מפחד של ביקורת בימין, וגם בשל התנגדות של חלק מארגוני הביטחון.

שיניתי זאת.
הנחיתי את צה״ל ושב״כ להתחיל להכניס פועלים בצורה מבוקרת. >>

— Naftali Bennett נפתלי בנט (@naftalibennett) June 27, 2022

לאורך השנים התרעתי שוב ושוב נגד אימוץ מדיניות נתניהו על ידי כל המערכת הפוליטית, כולל על ידי מתנגדיו הנחושים ביותר. כך, למשל, במאי 2019, בריאיון בתוכנית של ינון מגל וענת דוידוב, הסברתי שנתניהו כרת ברית עם שלטון חמאס ברצועת עזה כדי למנוע תהליך מדיני עם הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, ושכחול לבן, אז בראשות גנץ, לפיד ויעלון, אימצה את מדיניות ביבי כלפי חמאס.

במאי 2023, חמישה חודשים לפני המתקפה, פרסמתי במעריב את המאמר "כל המערכת הפוליטית תומכת באותה אסטרטגיה: לשמר את הברית הסמויה עם החמאס" שנפתח בדברים הבאים: "בכל ימי מבצע מגן וחץ רוב הפרשנים באולפנים ומעל דפי העיתונות ביכו מרה את העובדה שלממשלת נתניהו אין אסטרטגיה ביחס לרצועת עזה. ובכן, יש לי הפתעה בשבילם. לכל ממשלות ישראל מאז 2009 יש אסטרטגיה אחידה וברורה כלפי רצועת עזה. לאסטרטגיה זו היו שותפים שלושה ראשי ממשלה (בנימין נתניהו, נפתלי בנט, יאיר לפיד), שישה שרי ביטחון (אהוד ברק, משה יעלון, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, בני גנץ ויואב גלנט) ושלל ראשי מפלגות שותפות בקואליציה (ציפי לבני, מרב מיכאלי וניצן הורוביץ, למשל). בקיצור, כל המערכת הפוליטית ממרצ ועד הציונות הדתית תומכת באותה אסטרטגיה – הסכמה רחבה של ממש!".

גם כל בכירי המטכ"ל, אמ"ן והשב"כ, המכהנים ובדימוס, אימצו באופן מלא את קונספציית "הדו-קיום" עד כדי כך שהתקבעה אצלם התפיסה שאפשר לגרום לארגון הטרור השטני לזנוח את המטרה המוצהרת שקידם באופן גלוי – לתקוף את ישראל ולטבוח בישראלים – באמצעות "תמריצים כלכליים". למרות כל הסממנים המעידים כי תפיסה זו שגויה, מערכת הביטחון שבה והבהירה לדרג המדיני כי חמאס אינו מעוניין במערכה נוספת בעזה, כלומר לא רק כשלה בהיבט ההתרעה אלא העלתה תרומה חשובה להכשלת הדרג המדיני.

בכירים בתקשורת, בייחוד פרשנים מובילים, כתבים צבאיים וגנרלים בדימוס שפוקדים דרך קבע את האולפנים, היו אחראים לתיווך המציאות לציבור ובמקום לבקר את תפיסת הדרג המדיני ומערכת הביטחון, הם מעלו בתפקידם ופעלו לשפרר במרץ את קונספציית "הדו-קיום". ערוצי החדשות השתיקו בפועל קולות אחרים שקראו תגר על הקונספציה ולא נתנו במה נאותה תפיסות אחרות.

כל מי שמתנגד להכנסת הכסף והסולר לעזה, שיתחייב מראש להגיע להלווית החיילים שייהרגו במלחמה עם חמאס.

— יואב לימור Yoav Limor (@LimorYoav) November 10, 2018

למרבה הצער, בכל הקשור לקונספציית "הדו-קיום" עם חמאס, כולם היו ביביסטים.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל