יש סיבות רבות ומוצדקות להתנגד לראש הממשלה בנימי נתניהו, לבקר אותו ולמחות נגדו. אחריותו האישית והמיניסטריאלית למחדל שבעה באוקטובר, מנוסתו הפחדנית מאחריות, הפלגנות הרעילה שהחלישה את החברה הישראלית, פינוי יישובי גבול לבנון ועוד.
אולם בסוגיה שבה מבקריו משתלחים בו בארסיות הרבה ביותר – עסקת החטופים – הביקורת אינה מוצדקת כלל ועיקר. דווקא בסוגיה הזו נתניהו נוהג באחריות, מפגין כושר עמידה בלתי אופייני כלפי לחצים מבית ומחוץ ועומד איתן מול גלי הפופוליזם המאפיינים את הדיון הציבורי בנושא.
שוב גופות.
— Ami Dror 🇮🇱 עמי דרור (@AmiDror) August 20, 2024
שוב גופות של אנשים שנחטפו בחיים.
שוב גופות של אנשים ששרדו בעזה במשך חודשים ארוכים.
שוב גופות של אנשים שיכלו להשתחרר לפני 9 חודשים ובעשרות הזדמנויות נוספות מאז ועד היום.
ממשלת חניבעל נתניהו הראשונה יכולה לטעון שהם "הופתעו" בז' באוקטובר ולטעון להגנתם שהם אשמים "רק"… pic.twitter.com/UtAhwxbiF2
מהו אותו פופוליזם? עניין החטופים הוא סוגיה ראשונה במעלה, מבחינה ערכית, חברתית וביטחונית – אך הוא אינו חזות הכל. השיח הפופוליסטי הפך את סוגיית החטופים לכזו שעומדת בפני עצמה ומעל כל נושא אחר, והמחלוקת היא, כביכול, בין מי שרוצים לשחרר את החטופים לבין מי שרוצים לטרפד את העסקה מול החמאס ולהפקיר אותם למותם. היות שאין סיבה למאן דהוא לא לרצות בשחרור החטופים, מדובר, כמובן, כמובן, במניעים אישיים. וכך, על פי הנראטיב הפופוליסטי, מתנהל עימות בין מי שרוצים לשחרר את החטופים לבין מי שמונעים זאת בשל מניעים אישיים.
באותה מידה אפשר היה לנהל שיח פופוליסטי על שחרור בכוח של החטופים, להאשים את הממשלה שלא חילצה אותם, ולהתעלם משאלות כמו כמה חיילים עלולים להיהרג בפעולת חילוץ, והאם פעולה כזו לא תביא לרצח החטופים או למותם בחילוץ. כולם רוצים לחלץ את החטופים, אך כל דיון על חילוץ בכוח חייב לקחת בחשבון גם את המחיר – וכך גם ביחס לשחרור בעסקה. הרי זה לא דיון בעד עסקת חטופים או נגדה, אלא דיון בפרטי העסקה ובמחיר שאנו נדרשים לשלם בה עבור שחרור החטופים. הקביעה כי ישראל חייבת לשלם "כל מחיר" שהחמאס דורש בעסקת חטופים היא פופוליסטית ודמגוגית. בדיון ענייני ומורכב בנושא זה חייבים גם לשאול איך למנוע את הטבח הבא, איך לסכל את החטיפה ההמונית הבאה, ואיך להבטיח שתושבי הנגב המערבי יחזרו ליישוביהם ויחיו בהם בביטחון.
אם נשחרר את החטופים אך שלטון החמאס יישאר על כנו, צה"ל ייצא מרצועת עזה וישראל תתחייב עם ערבויות זרות לא לפעול נגד ארגון הטרור הרצחני שינצל את ההפוגה כדי להתחמש ולהתארגן מחדש עד שיחליט לחדש את הירי הרקטי או להוציא לפועל טבח נוסף בתושבי העוטף, אז מה השגנו במלחמה הצודקת אלליה יצאנו לפני עשרה חודשים? ומה נעשה אם החטופים יחזרו אך תושבי העוטף יפחדו לחזור לחיות בשכנות ליישות טרור חמאסית מנצחת שנערכת לשוב ולטבוח בהם? יהיה זה מות ההתיישבות בנגב המערבי – וניצחון אסטרטגי מכריע לחמאס.
במשא ומתן על עסקת החטופים נתניהו מפגין שיקול דעת, נוהג באחריות ועומד בלחצים, לפחות עד כה, ועל כך הוא ראוי לשבח. אם רוצים לבקר אותו על פגיעה בסיכויי החזרת החטופים, הרי זה בהקשר אחר. נתניהו יודע שהדרך לשחרור החטופים היא הפעלת לחץ צבאי, ודווקא כיוון שהוא יודע זאת ואומר את הדברים הנכונים בנדון, חשוב לשאול אותו את השאלות הבאות: למה לאחר העסקה הראשונה, הוא לא הורה לצה"ל לחזור למלחמה במלוא העוצמה? מדוע הוא אישר שחרור מילואים ודילול הכוחות ברצועה? למה הוא לא הפעיל לחץ עקבי וחזק בכל גזרות הלחימה ברצועה? אני משוכנע שאילו ישראל הייתה נוקטת בלוחמה עצימה בכל רחבי רצועת עזה בלי להפסיק את הלחץ ובלי לדלל את הכוחות, החטופים כבר מזמן היו בבית ומחמאס היה נשאר רק רעיון.
אורי הייטנר הוא איש חינוך, חקלאי ופובליציסט
Report