פירוז ודה-רדיקליזציה ברצועת עזה – בעקבות נאומו של ראש הממשלה בפני הקונגרס האמריקאי

בנאומו המרשים בפני הקונגרס האמריקאי, ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר דבר אחד רב חשיבות ביחס לתפיסת "היום שאחרי" ברצועת עזה: "פירוז ודה-רדיקליזציה, שני המושגים הללו יושמו בגרמניה וביפן לאחר מלחמת העולם השנייה, וזה הוביל לעשרות שנים של שלום, שגשוג וביטחון".

נתניהו צדק בדבריו אלו. אולם, כדי להשיג פירוז, ישראל הייתה צריכה לכבוש את רצועת עזה כיבוש מלא, וכדי להשיג דה-רדיקליזציה, ישראל הייתה צריכה להקים שם ממשל צבאי זמני – כפי שבעלות הברית עשו בגרמניה וכפי שארצות הברית עשתה ביפן. עם הזמן ישראל הייתה מעבירה את השלטון האזרחי ברצועה לידי מקומיים, תוך שהיא שומרת על השליטה הביטחונית העליונה שם – כפי שנעשה בגרמניה ויפן.

בהקשר זה, חשוב לזכור שבסוף מלחמת העולם השנייה גרמניה ויפן עדיין היו מדינות גדולות עם עשרות מיליוני אזרחים ושטח ענק. במפקד האוכלוסין של 1946, שטח גרמניה הכבושה צומצם ל-353,460 קמ"ר וחיו בה כ-65 מיליון תושבים, ובמפקד האוכלוסין שנערך ביפן ב-1945, זמן קצר לאחר כניעתה, שטח יפן הכבושה צומצם ל-377,298 קמ"ר ואוכלוסייתה מנתה כ-72 מיליון תושבים. לעומת זאת, ברצועת עזה יש רק כשני מיליון תושבים (כמו עיר גדולה אחת ביפן ובגרמניה דאז) ושטח קטנטן של כ-365 קמ"ר. כלומר, גם בלי להמעיט מהקשיים של כיבוש הרצועה כולה והקמת ממשל צבאי זמני בה, ברי כי מדובר במטרות בנות השגה.

אולם, בשונה מהדוגמאות של גרמניה ויפן, ישראל תחת נתניהו בחרה שלא לפעול כמו בעלות הברית, וצה"ל לא כבש את הרצועה כולה ולא הקים ממשל צבאי זמני. למעשה, הוסכם על קבינט המלחמה והמטכ"ל שישראל אפילו לא תנסה לנקוט באמצעים אלו. והמציאות היא שבלי כיבוש מלא והקמת ממשל צבאי זמני, אי אפשר לבצע פירוז של הרצועה ולקדם דה-רדיקליזציה של תושביה.

יתרה מכך, כיבוש הרצועה והקמת ממשל צבאי היו הדרך הישימה היחידה כדי להשיג את מטרת המלחמה העיקרית – מיטוט שלטון החמאס וחיסול יכולתו הצבאית. במקום זה, נתניהו אישר את תוכנית המלחמה שהוגשה לו על ידי הרמטכ"ל, שלא היה לה שום סיכוי להשיג את היעדים שנקבעו על ידי הממשלה בעצה אחת הרמטכ"ל. לפיכך, אין להתפלא שגם אחרי כמעט עשרה חודשים, ישראל לא הצליחה להשיג את מטרת המלחמה העיקרית וכנראה גם לא תשיג.

במקום להנהיג את מערכת הביטחון, נתניהו הונהג על ידה והוא ממשיך להיות מונהג על ידה, למרות שהוא עצמו היטיב להסביר בוועדת וינוגרד לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, מה תפקידו של הקברניט במלחמה:

"האחריות של הקברניט היא של ראש הממשלה... תפקידו של שר הביטחון הוא משני. תפקידה של מערכת הביטחון הוא משני. לפי דעתי, האחריות על ביטחון מדינת ישראל היא של הקברניט המופקד, ראש הממשלה. אתה נבחר על מנת לדאוג לביטחון של המדינה, ואתה צריך להיות פעיל בהנחיית התפישות בין המלחמות וגם תוך כדי המלחמות...

כפי שאני ראיתי את תפקידי, ראש הממשלה הוא זה שצריך לעבד את האסטרטגיה הכוללת. זה לא דבר של פקידות או אחרים. האחריות לביטחון המדינה, לביטחון הלאומי שלנו, היא בידיים של ראש הממשלה...

יש שתי גישות שמקובלות בעניין הזה, ואני שולל אחת מהן לחלוטין. האחת אומרת שראש הממשלה, הדרג המדיני, ממנה, תפקידו למנות מפקדים, נקווה שהם מפקדים טובים, ובזמן מלחמה או הכנות למלחמה הוא נותן להם לעשות את שלהם. תפקידו רק למנות אותם. הגישה השנייה אומרת שתפקידו לא רק למנות אותם, אלא גם להנחות אותם בדברים המרכזיים. גם אם הוא שואב מהם או מכתיב להם, הוא בסופו של דבר צריך להחליט ולהנחות. אני דגלתי בשיטה הזאת ואני דוגל בה גם היום. אתה לא יכול למנות מישהו לראש הממשלה במדינת ישראל, בלי שתהיה לו יכולת לעצב תפישה מדינית ביטחונית, כי אז המערכות שולטות ולא שולטים במערכות. אני כקברניט רוצה לשמור לי את הזכות למנות את ראשי המערכות.

אתה חייב להיות גורם אקטיבי. האם יש לך אג'נדה? אתה חייב לבוא עם אג'נדה. בשביל מה אתה שם? אתה מנהיג ולא מונהג".

ראש הממשלה, יחד עם שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי, נכשלו כישלון חרוץ בהשגת פירוז ודה-רדיקליזציה, כי הם החליטו לא לכבוש את הרצועה ולא להקים ממשל צבאי זמני בה. חמור מכך, תוכנית המלחמה שנתניהו וקבינט המלחמה אישרו לצה"ל הבטיחה שכנראה כבר לא נוכל להשיג את המטרות של פירוז רצועת עזה ודה-רדיקליזציה שלה במלחמה הנוכחית.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל