הדרך לאסון השבעה באוקטובר הייתה רצופה כוונות טובות

ב-21 במרץ 1995, הופיעה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבה תחת הכותרת "בקרוב: רצועת עזה תתחרה בסינגפור". בכותרת המשנה הוסבר כי "על קו התפר בין ישראל לאוטונומיה יוקמו בקרוב פארקים תעשייתיים, שינסו לאמץ את נוסחת ההצלחה של המפעלים במזרח הרחוק. משקיעים פוטנציאליים: ענקי הנעליים 'ריבוק' ו'נייק'. 'למשקיעים זה יהיה כדאי, הראש היהודי ימציא פטנטים, והפועלים מהשטחים יתנו עבודה זולה'".

איך קראנו לזה אז? "מזרח תיכון חדש".

הכתבה הזאת פורסמה כמעט שנה אחרי יישום הסכם אוסלו א'. ערפאת שלט אז ברצועת עזה וביריחו, ואנחנו כבר ראינו שההסכם אינו מיושם והיו לנו את כל הכלים להבין שההסכם היה הונאה שנועדה להקים מאחז פלסטיני ביהודה ושומרון כדי שיוכלו להמשיך את הסכסוך והטרור בתנאים טובים יותר. אבל אנחנו היינו שטופים באופוריה, אז למה להביט נכוחה על המציאות?

אני זוכר נאום של שמעון פרס שבו הוא לעג לבני בגין. "הוא אמר שיירו קטיושות על אשקלון! קטיושות על אשקלון, שמעתם?" והקהל התפקע מצחוק. פרס טען כי בגין הוא חלק מ-"אנשי האתמול", אלה שלא ראו את האור, אבל לא פרס ראה נכוחה את המחר אלא בגין.

עשור מאוחר יותר נעקרו יישובי גוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות, אחרי ש-"אנשי המחר" הגיעו למסקנה כי 11 שנות שלטון פלסטיני על תשעים אחוזים מרצועת עזה הביא רק לטרור ולשפיכות דמים, אז צריך לסגת מיתרת השטח כדי שרצועת עזה תהפוך סוף סוף לאותה סינגפור מזרח תיכונית מובטחת. כך, למשל, אהוד אולמרט הסביר כי "ההתנתקות תביא יותר הגנה, יותר ביטחון, הרבה יותר שגשוג והרבה יותר שמחה לכל האנשים שחיים במזרח התיכון. יחד ננוע קדימה בכיוון של בניית יחסים שונים, הבנה טובה יותר ואמון גדול יותר". ואילו אריאל שרון הבטיח אז לעם ישראל כי ההתנתקות תביא ל-"ארבעים שנים של שקט".

האמת היא שהכוונות של "אנשי המחר", מפרס ורבין ועד שרון ואולמרט באמת היו טובות. טובות ונאצלות. כפי שווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, ספד לקודמו בתפקיד: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו, שאותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי".

הכוונות היו טובות, אך הייתה זו מדינאות של עיוורון. "אנשי המחר" בחרו להתעלם מהמציאות מתוך אמונה שכך תיווצר מציאות חלופית פרי הפנטזיה שלהם. אבל הפנטזיה הייתה רק פנטזיה, והעיוורון הוביל אותנו עד הלום, להתנגשות הכואבת והמדממת במציאות.

בשיח המחנאי הרדוד המאפיין את הציבוריות הישראלית – שיח שבו הכל נמדד בשאלה "כן ביבי" או "לא ביבי" – ייחוס המדרון שהוביל לשבעה באוקטובר לתהליך אוסלו ולתוכנית ההתנתקות מתויג כאמירה "ביביסטית". מי שמנסה לקרוא לחשבון נפש קולקטיבי על המהלכים הללו, נתפס כמי שרוצה לגונן על בנימין נתניהו ולשחרר אותו מאחריות. ואכן, אחת מהדרכים בהן נוהג נתניהו לברוח נתניהו מאחריותו למחדל היא השלכת השבעה באוקטובר על תהליך אוסלו ועל תוכנית ההתנתקות.

אני לא מקבל את כללי המשחק הללו. אין לי ספק כי נתניהו שהיה ראש הממשלה מאז 2009 ועד 2021 ושוב מ-מסוף 2022 ועד השבעה באוקטובר ושהוביל את תפיסת הביטחון שקרסה, הוא האחראי למחדל והוא חייב ללכת הביתה. אבל אם נתניהו יתחלף ותימשך מדיניות ההתמכרות לשקט שהוא הוביל – מה שינינו? ואם נתניהו יתחלף ונחזור למשיחיות אוסלו – לאן נתקדם? לצד הצורך בהחלפת נתניהו, חשוב שהחברה הישראלית תקיים דיוני עומק על דרכה של המדינה. "אנשי המחר" המשיחיים, שגם אחרי הטבח עדיין מאמינים במדינה פלסטינית ומטיפים להקמתהּ, עלולים להמיט עלינו אסון גדול עוד יותר מזה של השבעה באוקטובר.

אורי הייטנר הוא איש חינוך, חקלאי ופובליציסט