המלחמה על הניצחון

כוחות צה"ל לוחמים היטב בשדה הקרב ברצועת עזה וההישגים שהשיגו עד עתה מרשימים ביותר. הישגים אלו מרשימים עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שעם כל עוצמת הלחימה בתחילת הדרך, הרי משלב מסוים החלו כוחות צה"ל להילחם עם משקולות על הרגליים.

הדרג הפיקודי הבכיר ניהל את הלחימה במישור האסטרטגי ללא אסטרטגיה ארוכת טווח לטיפול בכל שטח רצועת עזה עד לזמן בו תושג הכרעה הסופית, התקשורת וגורמים נוספים בציבוריות הישראלית עשו רבות כדי לפורר את הלכידות בעם ובקרב הכוחות הלוחמים, והממשל האמריקאי הפעיל לחצים בלתי פוסקים כדי להגביל את המאמץ הישראלי לריסוק החמאס. למרות זאת, גילויי הגבורה של הלוחמים, יוזמות מקומיות של מפקדים בעלי תושייה ורוח הלחימה האדירה של העם שתמרצה את הכוחות בשטח, הביאו לכך שבכל זירה בה נלחמו חיילי צה"ל בחמאס, בקרקע ובתת-קרקע, הושג ניצחון גורף והשליטה הצבאית של החמאס בשטח קרסה.

אבל יש מי שהמציאות החדשה שצה"ל יוצר ברצועת עזה, לא טובה בעיניהם ושהאמירה החד משמעית שחייבים לנצח את החמאס, אותה אומרים לוחמים ואזרחים, מטרידה אותה. וזה לא שאנשים אלו אינם רוצים לנצח את החמאס. הם רוצים, אבל מעדיפים לנצח את החמאס על פי הגדרות הניצחון של ערב השבעה באוקטובר. בחברה הישראלית יש שכבה של אנשים שמסרבים לראות את המציאות נכוחה. את המשמעויות הכרוכות באוכלוסייה שלמה שמעורבת בטרור ושתומכת בטרור – אותן הפנים רוב העם ואותן ראו הלוחמים ברצועה במו עיניהם – הם פשוט לא קולטים.

כוחות צה"ל ביתרו את רצועת עזה כך שצפון הרצועה מנותק מהמרכז והדרום וחלקים מסוימים בצפון הרצועה טוהרו כליל ממחבלים ותשתית לייצור אמצעי לחימה. מדובר בהישג צבאי אדיר. אבל ישראל עלולה לשמוט את ההישג הזה עליו שילמנו מחיר יקר בחיי חיילים. ייתכן שיש מקום למהלך דילול הכוחות שמוביל המטכ"ל, אבל צה"ל החל גם לשנות את דפוסי הפעילות של הכוחות שנותרו ברצועה, ולכך יש השלכות חמורות. במקום לשמור על ביתור הרצועה ולבצר את האחיזה בצפונה, הוציא המטכ"ל כוחות מצפון הרצועה ואפשר לאוכלוסייה העזתית כמו גם לכוחות "אזרחיים" של החמאס לחזור למקומות שכבר טוהרו על ידי חיילי צה"ל. כפועל יוצא, האחיזה הישראלית בצפון הרצועה נחלשה והחמאס כבר פועל לשקם את שליטתו באזור זה.

בדיווחים לנבחרי הציבור, הפיקוד הבכיר מדבר במונחים של שמירה על היקפי כוחות וכך זורה חול בעיניהם. הוא מדווח שצה"ל לא יוצא מהרצועה ושיש מספיק כוחות שם, אבל בפועל דפוסי הלחימה השתנו, והאחיזה בשטח נחלשת. אין תחליף להימצאות המשמעותית של כוחות בשטח ולאחיזה צבאית קבועה.

להערכתי, מאחורי המהלכים האלו יש יד מכוונת. נראה כי הפיקוד הבכיר של צה"ל לצד אישים בממשלה פועלים – בתיאום עם האמריקאים – ליצור מציאות שלא תאפשר שליטה ישראלית בלעדית ברצועה. אותם גורמים בדרג הצבאי ובדרג הפוליטי מכוונים ליצירת מצב בו השליטה של צה"ל ברצועה תהיה מוגבלת, וכך לא תהיה ברירה אלא לאפשר לרשות הפלסטינית לשלוט שם, ומה שעם ישראל רוצה, לא מעניין אותם כהוא זה.

אני סבור כי מאחורי הקלעים, ראשי מערכת הביטחון, פוליטיקאים מסוימים והממשל האמריקאי גיבשו תוכנית לסיום המערכה הצבאית. המלחמה תסתיים בעסקת חטופים לצד בהעדר שליטה צה"לית ברצועה. ואחרי כל הדם שהקזנו, אותם גורמים לא רק שמתכוונים להקים יישות פלסטינית עצמאית ברצועה אלא גם למנוע את חיסולו המוחלט של שלטון החמאס שם. אם זה יקרה, אז במובנים מסוימים כגון ההרתעה של צה"ל והאמון של העם ביכולותיו של הצבא להכריע ולנצח, מדובר בחזרה למצב גרוע אף יותר מזה שהיה בשישה באוקטובר.

אבל אותם גורמים בממשלה ובמטכ"ל לא לוקחים דבר אחד בחשבון. עם ישראל והלוחמים שזה עתה חזרו מהמערכה ברצועה, לא יתנו שיעשו עליהם סיבוב. כבר עתה אפשר לראות קציני מילואים בכירים מהדרג הלוחם שאומרים לפיקוד הבכיר שהמלחמה הזו לא תסתיים כמו "עופרת יצוקה" או "צוק איתן", כשהאויב עדיין עומד על רגליו. תופעה זו בולטת אף יותר בקרב הקצינים היותר זוטרים והלוחמים עצמם אשר לא חוששים לומר דברים קשים באשר להחלטות האסטרטגיות של הצבא והממשלה. מי ששמע את הלוחמים מדברים, עמד על נחישותם. הם מכבדים את שרשרת הפיקוד ומקפידים על סגנון הדיבור ועל אחדות העם, אבל הם נחושים ללכת עד הסוף. הם שראו את פקודיהם וחבריהם נפצעים או נופלים במערכה – הם לא יוותרו.

מילואימניק על מדים נגד החלטות הממשלה pic.twitter.com/ECSssDK1eP

— ינון מגל (@YinonMagal) February 5, 2024

המילואימניקים שלחמו בחזית הם המייצגים האותנטיים של העם. הם מונעים מדאגה אמיתית לעתידה של המדינה אחרי מה שראו ברצועת עזה. הם מודעים היטב לאילוצים הצבאיים והמדיניים. הם מפוקחים ובעלי ראיה אסטרטגית לא פחות טובה ואולי אף טובה יותר מזו של בעלי דרגות גבוהות על הכתפיים שיושבים במשרדים הממוזגים בקריה. הם ענייניים, ערכים ושורשיים ואי אפשר לצבוע אותם בצבעים פוליטיים של צד כזה או אחר.

בעקבות טבח השבעה באוקטובר נקראנו בצו 8, עזבנו את הבית, האישה והילדים ויצאנו לשדה הקרב. חלק מאיתנו הבאנו את ילדינו לנקודות האיסוף, וזה קשה הרבה יותר מאשר להתייצב בעצמך למלחמה. קטענו את שגרת חיינו כדי להגן על עתיד מדינת ישראל. כולנו, מימין ומשמאל, בחזית ובבית, היינו חדורי מטרה אחת – ניצחון. לא עוד "סבב" אלא ניצחון מלא וחד משמעי. אנחנו מוכנים לספוג את מחיר המלחמה, עבור הכרעת האויב והסרה מוחלטת של איום הטרור מדרום. לכולנו, מכל גווני החברה הישראלית, היה ברור, הולכים עד הסוף.

העם ובראשו אלה שהסתערו קדימה בקרב מתייצב עתה בפני הקבינט והמטכ"ל ואומר להם, כמעט מתחנן: "אל תעצרו!".

לא סיימנו עדיין את המלאכה, אז אל תעבדו עלינו ואל תמרחו אותנו. שילמנו בטובי בינינו לא בשביל שנחזור למה שהיה ערב השבעה באוקטובר. וכל עוד יש אוכלוסייה עוינת בצפון הרצועה, כל עוד לא טיהרנו את השטח ממחבלים, אמצעי לחימה ויכולות ייצור של תחמושת ואמל"ח, לא עשינו אפילו חצי מהעבודה. תושבי הדרום לא יכולים לחזור לבתיהם ואזרחי ישראל לא יכולים לישון בשקט. כל עוד אנחנו לא שולטים על מרחב ציר פילדלפי ויכולים למנוע כניסה של אמצעי לחימה ואספקה לטרוריסטים ברצועה, טבח שמחת תורה עלול לקרות בשנית. אל תנסו למכור לנו שום סיפורים על "פרימטר" ו-"אזורי חיץ". המערך הלוחם שלחם ברצועה ושראה במו עיניו את התמיכה הנרחבת של תושביה בטרור נגד ישראל, לא קונה יותר את פתרונות השישה באוקטובר שמשווקים לנו יושבי הקריה.

הלוחמים יצאו למערכה מתוך תודעת שליחות ומתוך אמונה בצורך להשיב את החטופים הביתה. אין אפילו לוחם אחד בצבא או אזרח אחד בעורף שלא שותף לתודעת השליחות הזו. אבל אלה שלחמו ברצועה מבינים היטב שהמטרה העליונה היא שמירה על עצם קיומה של מדינת ישראל. בתחילת המלחמה זה היה ברור לכולם, מהרמטכ"ל ועד אחרון הלוחמים. כולם גם הבינו שרק לחץ צבאי מתמשך ורצוף יביא להשבת החטופים.

המטרה העליונה הייתה ועודנה להשמיד את החמאס ולהסיר את האיום שהוא מציב על מדינת ישראל, אבל בינתיים הלחץ של מטה רונן צור על הדרג הפיקודי הבכיר עשה את שלו. בשלב מסוים התהפך סדר החשיבות של יעדי המלחמה במטכ"ל, ובמקום הניצחון על החמאס, הפכו החטופים לתכלית המלחמה. קצינים בכירים במערך הלוחם מעידים כי הפיקוד הבכיר שינה את צורת הלחימה של צה"ל והדרגים הלוחמים התחילו להרגיש את זה בפקודות שקיבלו. ולמרות שהכוחות בשטח חשבו שהפיקוד הבכיר טועה ושהשינוי באסטרטגיה מסכל את המטרה של הכרעת החמאס, הם ביצעו את הפקודות, אבל מפקדים "הגדילו ראש" כדי להביא הישגים משמעותיים ככל שניתן להשיג באסטרטגיה החדשה, וזאת מתוך דבקות במטרה של הכרעת האויב. את הביקורת הם שמרו בבטן. עכשיו, אחרי שהמטכ"ל הוציא רבים מלוחמי המילואים מהרצועה, הם מפיצים את ההשגות שלהם על האסטרטגיה של הפיקוד הבכיר בעיקר בתוך המסגרת הצבאית פנימה, אבל אם זה לא יעזור, הם יפנו ישירות לעם, כדי להציף את הביקורת על תפקוד המטכ"ל במלחמה. רובם מודעים לכך שסוגיית החטופים הפכה לכלי שרת פוליטי, לכן הם נזהרים מאוד. האחדות באמת חשובה להם. אותה אחדות הובילה אותם יחד בין השכונות של עזה, ג'באליה, שג'אעיה וח'אן יונס.

בתווך, בין העם והלוחמים לבין הפיקוד הבכיר והממשל האמריקאי, ניצבים נבחרי העם. אלו מחולקים לשלושה מחנות, ולא בהתאם לחלוקה הקלאסית של ימין ושמאל. מחנה אחד של נבחרי ציבור שותף באופן מלא לגישת הממשל האמריקאי שאומצה על ידי המטכ"ל, ודוחף חזק לסיום המערכה ולעסקת חטופים שתוכל להציג תמונה של "כאילו" ניצחון. במחנה שני יש נבחרי ציבור שכלל לא מבינים את גודל השעה ואת המשמעות של המהלכים הצבאיים והמדיניים. המחנה השלישי, בו חברים רק מיעוט מקרב נבחרי הציבור, מבין היטב להיכן הדברים הולכים ומתנגד לכך בכל תוקף. נבחרי ציבור אלו אכן מכוונים לניצחון מוחלט ולהכרעה חד משמעית, אולם למרות שהם נמצאים בעמדות הפוליטיות הבכירות והמשפיעות ביותר, השפעתם מוגבלת. מערכת הביטחון, רוב התקשורת, הלחצים הבינלאומיים והפוליטיקה הפנימית חזקים מהם והם נאלצים לתמרן כנגד כוחות עדיפים (והרי ככה הגענו למצב בו אנו נמצאים היום).

המילואימניקים מבינים שעתיד המדינה נשען על כתפיהם, שאם הם לא יעצרו את מצעד האיוולת שהמטכ"ל וחלק מהחברים בקבינט המלחמה מנסים להוביל אליו – נחזור לשישה באוקטובר. והם לא מוכנים לזה. כפי שהם התייצבו להילחם על הבית הם ייצאו, אם צריך, למאבק ציבורי נרחב כדי להגן על הבית. מאבק למען המשך המלחמה עד להכרעת החמאס. מאבק למען השמירה על עצם קיומה של מדינת ישראל ועל שלום אזרחיה. מלחמה על הניצחון.

עידו נורדן הוא איש עסקים ויועץ אסטרטגי, בעבר שימש ככלכלן בבנק ישראל וכיועץ בכיר למנכ"ל משרד ראש הממשלה