מדוע אהוד ברק לא אישר את חיסולה של צמרת החזבאללה?

"עליך לדעת, מה אתה רוצה להשיג, להיות בטוח במטרותיך ולראותן לעיניך כל העת... ומאחר שהעולם אינו נעצר אף לרגע, ונתיב הכוח משנה את מרכיביו... עליך לבחון שוב ושוב, בהתמדה, את המדיניות, שבחרת להגשמת מטרותיך"

דוד בן-גוריון

אני ממליץ בחום על הסדרה של "כאן" 11 "אויבים" שמציגה את דמותם של מנהיגי אויב דרך עיני המודיעין הישראלי, ושמנסה לפענח את כוונותיהם כלפי ישראל. הפרק השני של העונה השלישית עסק בחסן נסראללה, מזכ"ל החזבאללה. בפרק זה נחשפתי לראשונה לסיפור מדהים.

עודד עילם, לשעבר ראש חטיבת הפח"ע במוסד, סיפר שבשנת 2000, סמוך לנסיגה מלבנון, גילה המודיעין הישראלי שכל צמרת החזבאללה אמורה להתכנס במקום מסוים. ואכן, נסראללה ויתר ראשי החזבאללה התכנסו במקום המדובר, וזוהו על ידי התצפיתנים של צה"ל. ואז, כל שנותר כדי להוציא לפועל את חיסולה של כל הנהגת החזבאללה היה מתן אישור של ראש הממשלה ושר הביטחון. שני התפקידים האלו אוישו אז על ידי אותו אדם – אהוד ברק, אולם הלה החליט שלא להורות על חיסולם של נסראללה ושאר ראשי החזבאללה.

ההחלטה של ברק שלא לחסל את כל צמרת החזבאללה היא אחת ההחלטות הגרועות והרות האסון שקיבל מנהיג ישראלי בכל תולדות המדינה.

אם בנימין נתניהו היה אז ראש הממשלה, סביר להניח שגם הוא היה נמנע מלהורות על החיסול בשל פחדו ממלחמה והתמכרותו לשקט (ראו אורי הייטנר, "בחרת בחרפה ותזכה במלחמה' – על הסכנה בהתמכרות לשקט מדומה"). היות שברק אינו מכור לשקט כמו נתניהו ואינו אינו מתאפיין בגישה שמרנית ופסיבית, מתעוררת השאלה מה גרם לו להחליט כפי שהחליט.

כנראה שהתשובה לשאלה זו מצויה בנטייתו של ברק להתמקדות ב-"פרויקטים". ברק הוא פרויקטור באופיו, וכשהוא נמצא בפרויקט, כל כולו שאוב אליו והפרויקט הוא מה שמנחה אותו בכל החלטותיו.

את הקדנציה של ברק כראש ממשלה אפשר לחלק לשלוש תקופות, שבכל אחת מהן הוא הריץ פרויקט מסוים.

הפרויקט הראשון של ברק היה הסכם שלום עם סוריה תמורת נסיגה מכל הגולן. ברק היה ממוקד כמו טיל מונחה בהשגת הסכם עם סוריה, אבל למרות המאמץ האובססיבי שהשקיע, הוא כשל בהשגת מטרה זו.

הפרויקט השלישי של ברק היה הפנטזיה להביא לחתימת חוזה שלום סופי בין ישראל לבין הפלסטינים במהלך מדיני אחד. לצורך זאת הציג ברק לפלסטינים הצעה שעמדה בסתירה לתפיסתן של כל ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים. ברק סבר שהצעתו תדהים את ערפאת והוא לא יוכל לסרב לה אבל גם הפרויקט הזה כשל – בדם, באש ובתמרות עשן.

בתווך, היה פרויקט הנסיגה החד-צדדית מלבנון. בניגוד לשני הפרויקטים האחרים בהן נדרשה הסכמתו של פרטנר מדיני, די היה ברצונו הנחוש של ברק כדי להוציא את פרויקט הנסיגה החד-צדדית לפועל. ואז, סמוך לנסיגה מלבנון, היה אותו רגע מר ונמהר בו החליט ברק שלא לגדוע באבחה אחת את כל צמרת החזבאללה. ברק חשש שחיסולם של נסראללה וחבר מרעיו יסכן את הנסיגה החד-צדדית. גם עודד עילם סבור שזו הייתה הסיבה מדוע ברק לא אישר את החיסול: "מחכים לפקודה. והפקודה לא מגיעה. והפקודה לא מגיעה מאחר ולתוך הנושא נכנסו גם שיקולים פוליטיים. יש חשש בצמרת המדינית שמהלך כזה יכול לשבש כמעט כל דבר שקשור לנסיגה, וההחלטה היא לא לבצע" כלומר, ההזדמנות האדירה שההיסטוריה הפקידה בידיו באותו רגע, נשקלה על פי אמת מידה אחת – טוב לנסיגה או לא. וברק קיבל החלטה שהפכה להיות בכייה לדורות. עילם מציין נכונה כי "היינו יכולים למנוע הרבה מאוד מתים אם באותה העת היינו מצליחים במכה אחת לחסל את כל הצמרת".

ב-24 במאי 2000, החלה הנסיגה החד-צדדית של ישראל מלבנון. הנסיגה הייתה אמורה להביא לסיום הסכסוך עם לבנון. ברק הזהיר את החזבאללה שאם ישראל תותקף אחרי הנסיגה, היא תכה בלבנון בכל כוחה, ללא כל מגבלות. "אם תיפול שערה משערות ראשם של מי מחיילנו, אדמת לבנון תבער", אמר ברק. אולם אחרי שישראל נסוגה מכל לבנון, המציא נסראללה את סוגיית "חוות שבעא" כדי לשמר את הסכסוך. ב-7 באוקטובר 2000 עשה חזבאללה מארב לחיילים בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד בהר דב וחטף אותם ללבנון (לימים הסתבר ששלושת החיילים נהרגו או נפצעו פצעי מוות במארב). ברק הציב אולטימטום לחיזבאללה – אם החטופים לא ישוחררו תוך שלוש שעות, תפציץ ישראל את ביירות. נסראללה לא מצמץ ובתום האולטימטום לא קרה כלום (יומיים לאחר מכן אמר ברק בישיבת הממשלה "אנו שומרים לעצמנו את זכות התגובה בעיתוי שנמצא לנכון", אבל מאז ועד סיום כהונתו הוא לא מצא את העיתוי הנכון להורות על תגובה צבאית לחטיפה).

וגם כאן נשאלת השאלה – למה ברק לא מימש את איומיו? ושוב התשובה היא נטייתו להתמקדות בפרויקט שעל הפרק. אילו ישראל הייתה מגיבה באופן שהיה מביא להתלקחות, היא הייתה מביאה את הציבור שתמך בנסיגה, להטיל ספק בהגיונה (ראו את דבריו של סגן שר הביטחון אפרים סנה בדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד, בחלק הדן בתפיסה האסטרטגית מול החזית הלבנונית). אם ברק היה מכהן כראש ממשלה ב-2006, סביר להניח שהיה בוחר שלא להגיב תגובה נרחבת גם עם חטיפת החיילים אלדד רגב ואודי גולדווסר ב-2006 (גם רגב וגולדווסר נהרגו או נפצעו פצעי מוות במהלך החטיפה). כזכור, חטיפה זו הביאה את ראש הממשלה אהוד אולמרט לצאת למלחמת לבנון השנייה.

החלטה שונה של ברק הייתה יכולה לשנות את כל מהלך ההיסטוריה של מדינת ישראל. לא מן הנמנע שפעולת חיסול זו הייתה מסירה את האיום של ארגון החזבאללה על ישראל (או לפחות פוגעת קשות בארגון). יתרה מכך, ספק אם חמאס היה פועל כפי שפעל בשני העשורים האחרונים, אם לא הייתה לו הדוגמא של נסראללה וחזבאללה. כלומר, בהחלט ייתכן שהיום לא היינו נמצאים במקביל במלחמה ברצועת עזה ותחת ירי מסיבי של החזבאללה על הצפון, אם ברק היה מאשר את חיסול צמרת החזבאללה חרף הקשיים שחיסול זה היה גורם למהלך הנסיגה החד-צדדית שחפץ לקדם. והלקח הוא שעל אף שיש יתרונות לא מבוטלים לכך שראש ממשלה מתמקד בפרויקט מסוים, הרי שעבוד כל האינטרסים הלאומיים האחרים לאותו פרויקט בלי יכולת לסטות ממנו, זה משהו שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה.

אורי הייטנר הוא איש חינוך ופובליציסט