"ביום שאחרי" – על ישראל ורצועת עזה לאחר המלחמה

כל כך הרבה אנשים מדוכדכים בימים אלה. התחושה של רבים היא שספק אם ישראל תכריע את החמאס במלחמה. וגם אם חמאס יוכרע, הם חוששים שאחרי המלחמה ישוב הקרע הפנימי בחברה הישראלית למקום שהיה בשישה באוקטובר ואולי אף יתרחב עוד יותר.

אני לעומת זאת, מוצא מקום לאופטימיות, וזאת על אף שישראל עומדת בפני בעיות מבית ומבחוץ שלא את כולן ניתן לפתור.

רצועת עזה ביום שאחרי

בנאומה בוועדת האקלים בדובאי בתחילת החודש, דיברה קמלה האריס, סגנית נשיא ארצות הברית, על "היום שאחרי" סיום הלחימה. האריס אמרה שרשות פלסטינית "מחודשת" (revitalize) צריכה לשלוט ברצועת עזה. זה הקו הרשמי של ממשל ביידן. שלוש בעיות עיקריות יש בגישה זו:

1. אבו מאזן לא מוכן לקחת את השלטון ברצועת עזה אם לא יתמלאו שלל תנאים שהציב בתוכנית שהציג בפני מזכיר המדינה האמריקאי. בין התנאים שהוצבו בתוכנית, העברת מזרח ירושלים לאחריותה של הרשות הפלסטינית ופתיחת "פרוזדור" בטוח שיחבר בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית.

2. איזו רשות "מחודשת" יכולה להיות אם בראשה עומד מנהיג חלש, מושחת ואנטישמי ומנגנון שלטוני כושל?

3. אם מסיבות "הומניטריות", האמריקאים לא יאפשרו לישראל מספיק זמן למחוץ את החמאס, איזה סיכוי יש לאבו מאזן ולכוחות המושחתים של הרשות הפלסטינית מול הכוח הצבאי שייוותר לחמאס?

ישראל צריכה להודות מקרב לב לנשיא ג'ו ביידן על תמיכתו האיתנה בישראל, אולם הממשל האמריקאי ממשיך לחיות בעולמות הפנטזיה ביחס לפלסטינים. ביידן וממשלו אינם מבינים שהרוב המוחץ של הפלסטינים, ברצועת עזה וביהודה ושומרון, תומכים במתקפה הזדונית של השבעה באוקטובר וסבורים שהייתה "מוצדקת וראויה לשבח". והבעיה היא לא רק החמאס, אלא העם הפלסטיני שכל זהותו עומדת על שלילת הקיום היהודי בכל ארץ ישראל, התקרבנות ותרבות מוות.

אין פתרון לבעיית עזה, אבל זה לא אומר שישראל לא יכולה להשיג מטרות צבאיות ומדיניות מסוימות.

אני מאמין שגם אם אי אפשר להביס לחלוטין את חמאס, עדיין ניתן להכריע אותו, והמהלכים שישראל עושה בימים אלה ממש – בגיבוי אמריקאי ומערב אירופי – הם בכיוון הנכון. אחרי תום השלב האינטנסיבי במלחמה מול החמאס תידרש ישראל להמשך פעולה צבאית בעצימות נמוכה לאורך זמן, כדי להוריד את הטרור מרצועת עזה למינימום (כפי שנעשה במבצע "חומת מגן"). מדינת ישראל חייבת לשמור בידיה את השליטה הביטחונית ברצועת עזה ביום שאחרי – כפי שהיא עושה ביהודה ושומרון מאז "חומת מגן" – גם אם לא תהיה הגוף השולט שם ולא תנהל את חיי היומיום של התושבים.

בקיצור נמרץ, ישראל צריכה לשאוף להשגת מקסימום מטרות ריאליות במלחמה: חיסול ראשי החמאס; החזרת החטופים החיים והמתים; השארת רצועת ביטחון בשליטת ישראל, כולל ציר פילדלפי; שמירה על אפשרות להתערבות ביטחונית ברצועת עזה, במידת הצורך; עיבוי מסיבי של כוחות צבא לאורך הגבול עם הרצועה.

האם בתנאים האלו ניתן יהיה לשקם את יישובי עוטף עזה ביום שאחרי? זו שאלה שאיני יודע את התשובה לה.

ישראל ביום שאחרי

המחלוקות שמפלגות את העם לא ייעלמו, אבל זה לא אומר שלא ניתן לאחות במידת מה את הקרע הפנימי העמוק שנוצר בשנה האחרונה.

קודם כל, בנימין נתניהו חייב ללכת. כל עוד נתניהו ראש הממשלה לא ניתן יהיה לאחות את הקרע. גם הממשלה הקיצונית שהקים, צריכה לסיים את דרכה.

ביום שאחרי ממשלת נתניהו, ניתן יהיה להקים קואליציות רחבות שיכללו את הימין, המרכז והשמאל המתחדש, דתיים וחרדים, חילוניים ומסורתיים, וגם יהודים וערבים. הפוליטיקאי הערבי-הישראלי החשוב בתולדות המדינה, מנסור עבאס, צריך להיות חלק מכל קואליציה עתידית.

מובן מאליו שיישארו מחלוקות רציניות בין חלקי העם, אבל הן יתקיימו בתוך שיח מכבד שמדגיש קודם כל את מה שמאחד בינינו, ואת ערך הסולידריות ההדדית. להערכתי, ביום שאחרי, תצא ישראל מחוזקת בהרבה מכפי שהייתה כשנכנסה למלחמה, ומולה יעמדו עיי החורבות ברצועת עזה כלקח חשוב לכל אויביה.

משה הלינגר, הוא פרופסור במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, מתמחה במחשבה מדינית, מחשבה מדינית יהודית וחקר החברה הישראלית.