על הבעיה בהרתעה

בשלב הנוכחי, כאשר תמונת העובדות רחוקה מלהיות שלמה והצורך הדוחק הוא התמקדות במלחמה, יש להיזהר מפסקנות יתר בכל הנוגע לסיבות לכשל הנורא של השבעה באוקטובר. עם זאת, ברור למדי שהתפיסה כי ארגון חמאס יתמתן בשל שליטתו על טריטוריה ועל אוכלוסייה, נחלה כישלון חרוץ.

מול חמאס נקטה ישראל באסטרטגיה של הרתעה (deterrence) על בסיס התפיסה שהשליטה ברצועת עזה תיצור "מחיר הפסד". כלומר, חמאס יורתע מצעדים שעלולים לשמוט מידו את השלטון שתפס בכוח בקיץ 2007. על מנת לחזק הרתעה זו, נעשה ניסיון להגדיל את מחיר ההפסד באמצעות "גזרים" הניתנים לשלילה, כמו מתן היתרי עבודה לעזתים בישראל.

אולם, מסתבר כי חמאס ניצל את המשאבים שהשליטה ברצועה העמידה לרשותו, כגון כספי המיסים של התושבים, בעיקר לשם התעצמות צבאית. חמאס לא ראה בעצמו אחראי לרווחתה של האוכלוסייה ברצועת עזה, אלא להפך – תפס אותה ככלי שרת למימוש מטרותיו. מטרה זו, כפי שטבח שמחת תורה הראה באופן ברור, היא השמדת מדינת ישראל באמצעות טיהור אתני של "פלסטין" מיהודים.

תפיסה של הרתעה בנויה על הנחה שאפשר לחיות עם יכולותיו הצבאיות של האויב, ולהתמקד בהשפעה על כוונותיו – קרי, לגרום לו להחליט שלא לעשות שימוש ביכולות אלה. יתרונה של הרתעה בחסכוניות במשאבים, ובראשם המחיר בחיי אדם הכרוך במערכה מקיפה, שכן הרתעה אינה דורשת את השמדת כל יכולותיו הצבאיות של האויב.

השפעה על כוונותיו של האויב היא עניין פסיכולוגי. בשל כך, יש ממד ספקולטיבי בהערכה אם הושגה. קושי מיוחד קיים בהערכת ההשפעה הפסיכולוגית על הנהגת האויב, כאשר מדובר באויב שתרבותו וערכיו שונים באופן ניכר מאלה של המעריך. תרגומה של תכלית ההרתעה למטרה צבאית שצה"ל נשלח להשיג על ידי הדרג המדיני, נוסחה במילים כגון: "פגיעה קשה בחמאס שתשקם את ההרתעה". אבל מהי "פגיעה קשה" ואיך נדע אם "שוקמה ההרתעה"? בהינתן פגיעה כלשהי במערך הצבאי של חמאס, הדרג המדיני יכול היה להציג כל מבצע שמטרתו "שיקום ההרתעה", בתור הצלחה. כל הפסקה זמנית בשיגור הרקטות מרצועת עזה או אפילו ירידה בהיקף הירי תלול המסלול אחרי עוד מבצע צבאי "הוכיחה" כביכול שההרתעה שוקמה.

בשבעה באוקטובר הבנו כמה מסוכן להסתמך על ההנחה שהאויב מורתע, משום שמחיר הטעות בהערכת הכוונות – כאשר יש לאויב יכולת צבאית לממש את כוונותיו הרצחניות – הוא בלתי נסבל. עתה נראה שישראל חייבת לעבור לאסטרטגיה של מניעה (prevention), שמשמעה שלילת היכולת של האויב לפגוע בנו, תהיינה אשר תהיינה כוונותיו. אסטרטגיה של מניעה מחייבת פגיעה נרחבת הרבה יותר במערכים הצבאיים של האויב מאשר זו שמתחייבת מאסטרטגיה של הרתעה.

לטווח הארוך עוד יותר, יש לזכור כי גם שלילת היכולת הצבאית של האויב לפגוע בנו פגיעה מכאיבה, כמו זו שאירעה בשבעה באוקטובר, אינה פתרון לדורות. אם דה-הומניזציה של היהודים ושל מדינת ישראל ותמיכה נרחבת בהשמדתם ימשיכו להיות רווחים בקרב חלקים גדולים של הציבור הפלסטיני, אזי נאלץ, מעת לעת, לצאת למבצעים צבאיים נרחבים נוספים כדי למנוע מארגונים רצחניים, הנושאים שם כזה או אחר, לצבור יכולת צבאית. מעגל הדמים ייפסק רק כאשר הכוונות הרצחניות עצמן ייעלמו או לפחות יצטמצמו לגורמים בשולי החברה הפלסטינית.

במלים אחרות, בעוד אסטרטגיה של הרתעה מנסה למנוע מימוש כוונות זדוניות באמצעות נטיעת פחד בקרב האויב מפני פעולת הנגד שתגיע אם כוונות אלו ימומשו, ובעוד אסטרטגיה של מניעה צבאית מנסה לשלול מהאויב את האמצעים לממש כוונות זדוניות, הרי אסטרטגיה של מניעה לטווח ארוך מנסה לעקור מן השורש את הכוונות הזדוניות עצמן. תוצאה כזו איננה ניתנת להשגה בכוח לבדו, אלא מחייבת שינויי עומק בחברה הפלסטינית. קשה לראות כיצד שינוי כזה קורה ללא מתן תקווה כלשהי לעם הפלסטיני לעתיד של חיים בכבוד בארץ הדוויה הזו. אחרי טבח השבעה באוקטובר, עקירת הכוונות הזדוניות מקרב תושבי רצועת עזה מצטיירת כמטרה בלתי אפשרית. ייתכן שיידרשו עוד עשורים רבים עד שיצמח דור פלסטיני שיוכל לחיות בדו-קיום עם מדינת ישראל. חובתנו לדור הבא לנסות ולפסוע בזהירות בדרך שתוליך לעתיד של דו-קיום, אך זאת מבלי להסיר אפילו לרגע את היד מהחרב שנועדה להבטיח את קיומנו כאן.

אל"ם (מיל') ד"ר לירון ליבמן שירת כראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל (2011-2009). עבודת הדוקטורט שלו עסקה בהרתעה ודיני השימוש בכוח במשפט הבינלאומי. היום הוא עו"ד פרטיומרצה מן החוץ במכללת ספיר