פסל "האריה השואג" לזכרם של חללי תל חי
מי שיָרים את מבטו מפרטי האירועים שהתרחשו בי"א באדר תר"ף בתל חי וירחיב את חוג ראייתו, במרחב ובזמן, יוכל להכיר בשלושה מעשים היסטוריים הכרוכים בפרשת תל חי, אשר השפיעו על הלקחים שהופקו ממנה:
א. עד 1919 עברו שנות דור של התיישבות בגליל העליון, שראשיתן בייסוד מטולה, ב-1896.
ב. בצאת הבריטים דרומה, בנובמבר 1919, החליטו המתיישבים לעמוד ביישוביהם. כשלושה חודשים נמשכה עמידת היישובים, עד ההתקפה על תל חי ב-1 במרס 1920, ופינוי כפר גלעדי ומטולה ב-3 בו.
ג. כעבור כשבעה חודשים, בסוכות תרפ"א (אוקטובר 1920), החלה השיבה לכפר גלעדי ולמטולה.
על מטולה עברו 20 שנות בדידות, תלאות והתנכלויות, עד שהגיעה צפונה תגבורת צעירה – קומץ אנשי"השומר" שעזבו את תל עדשים לאחר פילוג פנימי באגודה. במקום להתפזר התלכדו בהנהגת ישראל גלעדי, והחליטו לצאת צפונה. אחד ממניעיהם היה הדחף להיאחז בגבול הצפון. ב-1916 הגיעו למטולה והקימו את צריפם מדרום למושבה. הם כינו את המקום כפר בר גיורא (גלעדי נפטר בטרם עת ב-1918, ואז הוסב השם לכפר גלעדי). בעת שאנשי"השומר" עשו דרכם צפונה, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הצבא הבריטי התקדם מזרחה בסיני עד אל–עריש.
ב-1918, בשלהי המלחמה, באו קבוצות חלוצים לתל חי ולחמארה. אותה עת מנתה מטולה כמאתיים וחמישים נפש, ושלוש הקבוצות הקטנות יחד מנו כחמישים נפש. שאיפת"השומר" להיאחז בגבול אושרה מחדש בקיץ 1919; אז החליטה האגודה על "התיישבות רחבה סמוך לגבולים למטרת הגנה על הארץ והכנה לחינוך לאומי–רבולוציוני," והוטל על חיים שטורמן לארגן מושב שומרים.
החלטה גורלית
מלחמת העולם הראשונה נסתיימה כאשר טורקיה נכנעה לבריטים, אשר הגיעו בספטמבר 1918 עד לפאתי חלב שבצפון סוריה. למעשה פעלו הבריטים לבדם, אולם הם נשאו בהתחייבות כלפי הצרפתים (ואף כלפי הרוסים, אלא שהתחייבות זאת פקעה כאשר רוסיה המהפכנית הסתלקה מן המלחמה). במערכה נגד העות’מאנים טיפחו הבריטים שתי תנועות לאומיות: ב-1916 הם עוררו את ערביי חיג'ז, נאמני השריף חוסיין, ל"מרד במדבר" בהנהגת לורנס; כמו כן הם גייסו מתנדבים יהודים לגדודים ופרסמו את הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917. משמעות מיוחדת נודעה לעיתוי ההצהרה, כיוון שניתנה ממש לאחר כיבוש באר שבע, כאשר הבריטים פתחו במרדף ובמסע ליפו ולירושלים.
בינואר 1919, בעת ועידת השלום בוורסאי, אף עודדו הבריטים את פייצל בן חוסיין ואת חיים ויצמן לחתום על הסכם ערבי-יהודי. בסתיו של אותה שנה הסדירו הבריטים עם הצרפתים את חלוקת שטחי הכיבוש, הסדר שהשאיר את סוריה ואת לבנון בידי הצרפתים. נקבע קו צבאי זמני, קו דוביל, שנמשך מראש הנקרה עד ימת החולה במזרח, ואשר הותיר את ארבעת היישובים שבצפון אצבע הגליל בתחום הצרפתי. בתחילת נובמבר יצאו הבריטים דרומה. למעשה נותרו המתיישבים בצפון ב"שטח הפקר" (באנגלית no-man’s-land), שכן הצרפתי לא היו מסוגלים עדיין לממש את שליטתם באזור. ביישובים נפלה החלטה גורלית, שלא לצאת בעקבות הבריטים דרומה, אלא לעמוד על אדמתם. החלטת העמידה – ולו גם בתחום הצרפתי – מבליטה את משמעותה של ההתיישבות הקודמת: אלמלא שנות דור של מאמץ להכות שורש, לא היתה עולה השאלה אם לעמוד או לעזוב.
י"ח ברנר, בהספדו לחללי תל חי, ראה את אנשי הגליל כ"חזית בלי עורף". לא היתה זאת חזית מלחמתית; אנשי היישובים ירדו לטחון בחלסה (כיום קריית שמונה), אולם האזור היה מופקר להתפרעויות ולמעשי שוד. אגב כך נקלעו תושביו היהודים למאבק בין נאמני פייצל, המושל בדמשק ששאף להשתלט גם על חוף לבנון, ובין הצרפתים שהתבססו תחילה בנמלים. היהודים ביקשו להישאר ניטרליים בין שני המחנות. הדרך שלהם דרומה, אל ה"עורף" – היישובים שמדרום לקו התיחום האנגלי-צרפתי – היתה רגישה ופגיעה, שכן עברה במעבר הצר בין הביצות ובין מצוקי הרי נפתלי, שבו שלטו מתפרעים ושודדים. משמע, דרכם של הגליליים אל העורף כמעט נותקה.
לכאורה צדק ברנר. אותו "עורף", היישוב בתר"ף מנה רק כשישים אלף איש, ויותר ממחציתם נמנו עם "היישוב הישן" הלא-ציוני ואף האנטי-ציוני. "היישוב החדש" עוד לא היה מאורגן, והניצן הראשון להתארגנות ציבורית היה הוועד הזמני בראשות מנחם אוסישקין. אולם ללא הנחלצים לעזרה מהעורף, לא היתה כלל עמידה ב"חזית".
שניאור שפושניק נפל בתל חי ב-12 בדצמבר 1919. אחרי מותו פנה ישראל שוחט, מראשי "השומר", אל יוסף טרומפלדור, שהגיע ארצה בראש קבוצה מתנועת "החלוץ", וביקשוֹ לעלות לגליל. הוא הגיע צפונה בסוף דצמבר, וכבר בתחילת ינואר 1920 חמארה ניטשה ומטולה כמעט נתרוקנה מתושביה, בעקבות תבוסה ליחידה צרפתית שנקלעה למארב.
היישובים הקטנים ביקשו עזרה, ונענו להם פועלים, חיילים משוחררים מהגדודים ואף כמה חיילים שהיו עדיין בשירות, וקומץ מתלמידי גימנסיה "הרצליה". לעומת העולים לגליל, רבו גם היורדים, ולזמן מה נותרו היישובים ללא רופא, עד שהגיע ד"ר גרי עם קבוצת תגבורת. אהרן שר, מאנשי תל חי, קרא לעזרה במכתב ל"קונטרס". הוא הסביר שאנשי הגליל אינם רואים עצמם כחיל מצב נצור אלא כעובדי שדה, ו"על עבודת השדה אין מוותרים." הוא נפל ב-6 בפברואר 1920, בתקרית שפרצה עקב היציאה לשדות עם בהמות. התכונה לתגבור הגליל גברה עם פרסום קריאתו, אחרי מותו.
מיום 9 בפברואר הוברר למגנים, שבקרב נאמני פייצל מתגבשת כוונה להשמיד את היישובים. תוכנית החירום של טרומפלדור קבעה, שאם היישובים יותקפו בכוחות עדיפים, ייסוגו המתיישבים צפונה – ולא דרומה – דרך מטולה לצידון. הוא ציפה בקוצר רוח לתגבורת, כדי שיוכל להציב במטולה כוח של ממש. הוא חשש ש"עם נפילת מתולה יֻתק הגבול הצפוני של ארץ ישראל דרומה," וכן ראה הכרח בהגנת המושבה לאור "דרישות הסטרטגיקה" – כלומר לאבטח את קו הנסיגה.
אחרי בוא תגבורת נתאפשר לטרומפלדור לשוב למטולה, ב-25 בפברואר, ולאייש אותה במגנים. ב-28 בחודש העלה איש "השומר", מרדכי יגאל, עוד קבוצת תגבורת לכפר גלעדי, הפעם דרך הרי נפתלי, ומספרם של המגנים בנקודות הגיע למעט יותר ממאה.
הנטישה והשיבה
ביום י"א באדר תר"ף (1 במרס 1920) עלו ערבים מחלסה על תל חי. טרומפלדור הוזעק מכפר גלעדי, מיהר לרדת, אך מצא שהנקודה כבר מוקפת. כמאל חוסיין ואחרים נדחקו להיכנס ותבעו בתוקף להניח להם לבדוק אם צרפתים מצאו מחסה בחווה. כמאל, שהיה מוכר בתל חי, הורשה להיכנס עם אחדים מאנשיו, כפי שנהגו בפעמים קודמות משום דרכי שלום. אולם כשהערבים עלו לחדר העלייה השולט על כל החצר, נתלקחה תקרית כאשר ניסו ליטול את נשקה של אחת החברות. לאות יריית אקדח של טרומפלדור נפתחה אש, הוא עצמו נפגע מיד פעמיים, והפיקוד נמסר לפנחס שניאורסון, איש "השומר". בתוך חילופי האש עם הערבים שבחוץ, הוא הצליח להסדיר את יציאת הערבים מהחצר. כל אותו יום הגנו החברים והחברות על הנקודה ופגעו בצרים עליה, עד שהמחנה הערבי נסוג וירד כלעומת שבא. עם ערב נסוגו המגנים עם החללים והפצועים, והעלו את הנקודה באש. טרומפלדור גווע בדרך, ומילותיו האחרונות היו "כדאי למות בעד הארץ" (בציבור נודעו בנוסח: "טוב למות בעד ארצנו").
תל חי עמדה בקרב. התוקפים נהדפו, והנקודה פונתה אחרי נסיגתם. שתי חברות ושישה חברים נפלו (שניים מהם – לפני י"א באדר).
כעבור יומיים ניטשו כפר גלעדי ומטולה בטרם קרב, כאשר נגלו ריכוזים עוינים בחלסה. המגנים נסוגו אל כפרי המתואלים (השיעים) שבהרי נפתלי. הללו חששו מהצרפתים, ובעצה עמם לא המשיכו הנסוגים לעבר צידון, אלא פנו דרומה, לעבר איילת השחר.
העמידה הסתיימה אפוא בכישלון; אולם דומה, שהנכונות לעמידה לא הובסה. כעבור כשבעה חודשים, בימי סוכות תרפ"א (אוקטובר 1920), חזר לכפר גלעדי חלק מאנשיו ועמם כמה מחברי "גדוד העבודה" (שהוקם בקיץ ונתכנה על שם טרומפלדור), ואחריהם חזרו אנשי מטולה. קיימת טענה שהשיבה נתאחרה, כי החוזרים לא יכלו לשוב מוקדם יותר מצידון בחסות הצרפתים. למעשה לא היה ביישוב מי שבטח בצרפתים, ואנשי הגליל העליון החליטו לשוב מהדרום, מתחומי "הבית הלאומי" שבשלטון הבריטי. עד מועד השיבה רָגע האזור במעט, והחלו תמורות מדיניות: באחד ביולי הגיע לירושלים נציב בריטי אזרחי, היהודי הרברט סמואל; ב-20 ביולי נכנסו הצרפתים לדמשק, ופייצל גלה. סמוך לבואו ארצה, עשה הנציב צעדים לבסס את מעמדו גם בעבר הירדן, אלא שמלונדון עצרו בעדו. בספטמבר ביקר סמואל בראש פינה, שם נמסר לו על כוונת השיבה, והוא ודאי לא עשה למנוע או לדחות אותה.
התוויית קו הגבול הצפוני נמשכה עד 1923. צפון ה"אצבע" נכלל ב"בית הלאומי", ובאחד באפריל 1924 עברה מטולה מהממשל הצרפתי לתחום המנדט הבריטי.
יוסף טרומפלדור
בין פרשת תל חי ובין קביעת גבול הצפון
יש שכפרו במשמעות המדינית של העמידה, ראו אותה כאירוע "זניח" ושללו כל זיקה בין מה שאירע באצבע הגליל הנידחת ובין ההסדרים המעצמתיים של הגבול הצפוני. הם הצביעו על כך שבשיחות האנגלו-צרפתיות באפריל 1920 בסן רמו, שבהן הסכימו שתי המעצמות עקרונית על המנדטים ועל גבולותיהם, לא הזכירו את פרשת תל חי. לכאורה, הטענה אומרת דרשני, אלא שבסן רמו לא עלה גם זכרן של פרעות פסח תר"ף (תחילת אפריל) בירושלים, מרכז הממשל הצבאי הבריטי, ולעומת זאת, הוזכר אירוע מדיני – התמלכות פייצל בדמשק בתחילת מרס. נראה שהמדינאים ידעו את שאירע, אולם ראו באירועים האלימים תוצאה של היעדר סיכום של השלטון המעצמתי, ולכן התרכזו בגיבוש ההסדר. משיקול דומה הקדימו הבריטים לשגר נציב אזרחי ולבטל את הממשל הצבאי הארעי.
נראה ששתי תופעות מדיניות הן שקבעו:
א. בסן רמו נקבע ההסדר העקרוני של המנדטים, ונתקבל הטיעון הבריטי שהגבול הצפוני ייקבע בדן המקראית )שבעקבות אדם סמית זיהו אותה עם בניאס); משמע – צפון ה"אצבע", שלא נכללה בתחום הבריטי בקווי דוביל, תצורף אליו.
ב. הסדר זה קויָם, והגבולות הותוו ויושמו בשטח, ובינתיים אושר המנדט בחבר הלאומים ב-1922, וב-1924 הועבר השטח לממשל הבריטי.
עיון בתעודות הבריטיות והצרפתיות, בנאמר בהן במפורש ובמה שמשתמע מהן, מאיר את השתקפות הרקע המציאותי בהחלטות המדיניות. שני הצדדים היו מודעים לעימות המתהווה בין הערבים ובין היהודים בארץ. לורד קרזון, שר החוץ הבריטי, טען שהיהודים דבקים בשטח "שאין בו איש" – כלומר, שטח שלא הבריטים, לא הצרפתים ואף לא צבא השריף מחזיקים בו. הבריטים תבעו את אספקת מי הירדן ומי הליטני לארץ ישראל, ובאחד מקווי הגבול שהציעו כללו בתחום הארץ את ברך הליטני עם קלעת א–שקיף (מצודת הבופור) שמצפון לנהר. קרזון דחה הצעת תגובה צרפתית לספק ליהודים מים, וטען שלא די בכך כי היהודים זקוקים לקרקע; יש להם מושבות, והם מבקשים להוסיף עליהן. יתר על כן, הבריטים טענו שהיהודים הם "עדה לאומית" (Nationality), ולכן זכאים לגבול "גיאוגרפי-היסטורי", ולפיכך הצביעו על דן. דברים כאלה לא יכלו להיאמר אלא על פי המידע על התקיימותן ועל עמידתן של מטולה והנקודות הקטנות.
אם יש בדברים אלה להסביר את הסדרי סן רמו, עוד מתבקש דיון בשאלה: מהו כוח חיותו וקיומו של הסדר מדיני? הרבה נשתנה במזרח התיכון ובארץ מ-1920 ועד 1924: המאבק של פייצל בצרפתים נסתיים כבר ביולי 1920, עם סילוקו מדמשק; טורקיה בהנהגת כמאל אטאטורק נאבקה בהסדרי סֶוור מ-1920, בלמה כוחות משלוח מעצמתיים והִכְּתה ביוונים; ב-1923 זכתה טורקיה לרוויזיה בהסדרי לוזאן שהכירו בה כטורקיה הלאומית החדשה.
בארץ אולץ הנציב סמואל באוגוסט 1920 להגביל את שלטונו הממשי אל ממערב לירדן. עבדאללה, אחיו של פייצל, הגיע בנובמבר לעמאן בראש חיל פרשים קטן והתיימר לעלות על דמשק. הבריטים עצרו בו, ובאביב 1921 הפקיעו למעשה את "עבר הירדן" מתחום "הבית הלאומי", אף כי נכלל בתחום המנדט, וקבעוהו כאמירות בראשות עבדאללה. בגולן אבדו אדמות הברון, כשנבצר מהיהודים לשוב ולעבדן; לעומת הוויתור הבריטי על "טריז" בגולן שהגיע מצפון הכנרת עד תלי קוניטרה, הם זכו בהרחבת תחום "קדמת הכנרת", לטובת המפעל ההידרו-אלקטרי שיזם רוטנברג.
ואילו ה"אצבע" שניטשה בתחילת מרס 1920, נוספה לשטח הבריטי. כיצד ניתן להסביר את המדיניות הבריטית על רקע מה שאירע באותן שנים? ענייני המזרח התיכון נוהלו על ידי מדינאים ריאליסטים שהתנסו בלחצי מלחמת העולם, ולא איש כלורד קרזון "ייחשד" בציונות. בדבר ה"אצבע" אימץ קרזון את טיעוני הציונים, בעודו עוצר בסמואל שלא להתערב בעבר הירדן. כאשר הפרלמנט הבריטי היסס ליטול את המנדט על הארץ מפני שצפה שיהיה כרוך בהוצאות גדולות, שכנע צ’רצ’יל את הפרלמנט בטיעון שתוכנית רוטנברג תביא לשגשוג כלכלי. קולונל ניוקומב, הנציג הבריטי בהתוויית גבול הצפון, הציע בקיץ 1921 "לחתוך" את צפון ה"אצבע" ולחזור לקו דוביל. הוא העלה נימוקים צבאיים, אולם משרד המושבות השיב לו שהנימוקים הכלכליים והפוליטיים קובעים יותר, וכי האינטרס הבריטי כולל את "הצלחת התוכנית הציונית."
בדברים אלה יש גם כדי להסביר בעקיפין את השתיקה המדינית של הציונים לאחר נטישת יישובי הגליל. ההנהגה הציונית נקלעה למבוכה, כי לא רצתה להבליט את העימות עם הערבים, והיתה תלויה במדינאים הבריטים. בצר לה השליכה את יהבה על מעשי ההגשמה בארץ, על העלייה ועל חזון הפיתוח החשמלי. במקום פעילות פומבית, נקטה שתדלנות שקטה. תוצאה אחת מכך היתה, שהוסכם בין משרד החוץ ובין ויצמן במרוצת 1920, שפנחס רוטנברג ייצג את הציונים בוועדה אנגלו-צרפתית, אשר נועדה לדון בתוכניות להטיית מי הליטני.
יותר משנבעו שיקולים בריטיים אלה מאינטרסים אימפריאליים ישירים, הם התבססו על אֵמון בציונים ובתוכניותיהם. אמון כזה יכול היה לשאוב רק ממה שעשו הציונים עד אז, מעשים שהוכיחו את האופי הלאומי של התנועה החותרת לתחיית העם על אדמתו. הבריטים יכלו לראות ביטויים של לאומיות טבעית חיה בעת מלחמה: בהתגייסות "גדוד נהגי הפרדות" בהנהגת טרומפלדור; בהתארגנות הגדוד בלונדון בהנהגת ז'בוטינסקי עוד לפני הצהרת בלפור; בהתארגנות הגדודים האמריקאי והארץ ישראלי אחריה. נראה, שמהיבט זה העריכו הבריטים גם את אהרן אהרנסון ואת אנשי ניל"י. באור זה נראו גם אנשי הגליל בעמידתם ובשיבתם, כי נהגו כבני עם היושב על אדמתו. ויצמן היה מודע למשמעות המדינית של היישובים, כשם שהכיר בחשיבות המדינית של החינוך העברי, ובעצם ימי העמידה בצפון אמר ש"המושבות ובתי הספר בארץ ישראל הם כיום הגורם המדיני החשוב ביותר שבידינו." פנים אחרות של הגשמה לאומית יכלו הבריטים לראות בהנחת אבן היסוד לאוניברסיטה העברית בירושלים בקיץ 1918, ובחזונו של רוטנברג על חשמול הארץ.
העמידה והשיבה לא היוו אפוא מעשים "מדיניים". הם לא אירעו מכוחן של החלטות מדיניות של הנהגה ולא נדונו ב"צינורות דיפלומטיים"; אולם המדיניות הציונית שאבה מכוחם של מעשי הגשמה בנוסח הציונות "המעשית", יותר משיכלה לסמוך על דרכים פומביות ודיפלומטיות של הציונות "המדינית". העמידה בגליל הפכה מבחן לחִיות הלאומית של שיבת ציון ולנכונותם הנפשית של חלוצים ותיקים וצעירים לעמוד, ללחום וליפול על הגנת אדמתם ועל הגנת גבול מולדתם. את הכף במאזני השיקול המדיני לא הכריע הכישלון המבצעי של העמידה, אלא מה שהצמיח אותה: עשרות שנות היאחזות בקרקע, שעליה גמרו אומר לעמוד ולהגן, ומה שצמח מאותה עמידה – הדחף לשוב אל היישובים שניטשו באזור המרוחק, ובדרך שעוד לא אובטחה כליל מסכנות. ולא עוד, אלא שלקחי העמידה וכישלונה דרבנו למעבר משמירה להגנה, דחפו להתיישבות בשטחים חיוניים ולביסוס תשתית יישובית לעצמאות.
לקחי הגנה והתיישבות
שאול אביגור שהשתתף בהגנת תל חי, הסיק מסקנה מיידית: "עלינו להיות כוח בארץ." כעבור שנים כתב, שחוויית שלושת השבועות שעשה בתל חי הטביעה חותמה על כל דרך חייו – עשרות שנות פעילות מרכזית במערכות הביטחון, בהעפלה ובקשר העלום ליהודים בתפוצות. בספר "תולדות ההגנה" מיצה את מופת העמידה בגליל ואת ערכה "לדור ולדורות," כדבריו, בחמישה עניינים:
א. למרות הנסיגה, הוכיחה תל חי את נכונות חבריה ואת כושרם לעמוד נוכח אויב העולה עליהם לאין ערוך במספריו.
ב. הוכח יתרונו של יישוב העובדים החדש (הקיבוצי-שיתופי) על המושבה בכושר ההגנה.
ג. הוברר הצורך להמיר ארגון "מקצועי" של שומרים בארגון הגנה עממי של כל הגברים והנשים הכשירים לכך.
ד. תנועת העבודה, ואחר כך כל היישוב, הגיעו לידי הכרה, שהיישוב חייב לסמוך קודם כול על עצמו בכל הכרוך בהגנה על קיומה של כל נקודת יישוב ולא על כוחות הביטחון המנדטוריים.
ה. העמידה בצפון השיבה את עמק החולה ואת מקורות הירדן ל"בית הלאומי".
לא היו אלה לקחים אישיים בלבד. ראשית יישומם ניכרה במרוצת 1920. במחצית יוני נטלה ועידת אחדות העבודה מ"השומר" את האחריות לארגון הגנתי. במחצית אוגוסט נוסד "גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור" (מטעמי מחתרתיות הוצנע השם המלא, והארגון נודע כ"גדוד העבודה"). בחנוכה תרפ"א (דצמבר 1920) נערכה ועידת היסוד של הסתדרות העובדים, והיא נטלה על עצמה להקים "ארגון לשמירה ולהגנה".
לקחים אלה של אביגור, של גולומב ושל חבריהם שיקפו את המציאות והדריכו את קו המעשים לעתיד, הן בהגנה הן בהתיישבות. המציאות היישובית באצבע הגליל נקבעה בכוח הדחף היהודי להתיישב על מקורות הירדן, לעבד את הקרקעות ולייבש את הביצות. ערכו הגיאופוליטי של האזור בעת קביעת הגבולות נבע קודם כול מהכרת הציונים בחיוניותו.
כאשר המתיישבים החליטו על העמידה, הם חשו שאינם נושאים באחריות לבדם ועל דעת עצמם, אלא קראו לעזרת היישוב ותבעו תגבורות, מתוך תחושתם שהם עומדים בחזית, על הגבול. במהותם היו המתיישבים-המגנים חבר "מתנדבים" ללחימה, אולם בה בעת הם הביעו נכונות לקבל את מרותם של גופי הציבור כתנועת הפועלים, ולמעשה עמדו ולחמו כשליחים מגויסים של "הגרעין להגנה הלאומית", הוועד הזמני. מאז תל חי נקבעה אפוא הזיקה הציבורית של ה"הגנה" מתוך הכרתם ונכונותם של האוחזים בנשק לקבל את מרות ההנהגה הציבורית-לאומית.
אופי העוינות ודרכי ההתקפה הערבית הכתיבו את האופי ואת הנסיבות של העמידה וההגנה. אלפי ערבים תומכי פייצל עלו על תל חי לכבוש ולהשמיד את הנקודה, ולפיכך קלע אוסישקין בהגדרתו, ש"פה מלחמה." האיום הצבאי והמשמעות המדינית של ההתנכלות ליישובים בגליל העליון תבעו מהיישוב הקטן שבעורף להתגייס בכוחותיו להגנת הצפון, והם שדרבנו לשוב אל הנקודות הנטושות ולשקמן. ניתן להרהר, שמא התנכלות הערבים הדגישה את המשמעות המדינית של העמידה ושל השיבה. ייתכן, שמבלי משים סייעו המתנכלים לגיבוש ההסדר המדיני שנתן את האזור לבית הלאומי.
ההגנה על עצם קיומו של יישוב, לעומת השמירה, נתפסה במִבחנה הראשון כחובת הכלל, שבה השתתפו כל הכשירים לשאת נשק, כשהחברות ניצבו לצד החברים ונפלו עמם.
יום תל חי, י"א באדר, הפך ל"יום ההגנה" וצויָן במסדרי אזכרה ובמסעות לגליל העליון. ה"יזכור" של ברל כצנלסון נקרא באזכרות מדי שנה, ודורות של חברי ה"הגנה" התחנכו על "סגולת תל חי" ושאבו ממנה השראה לנכונות לעמידה. מילות שירו של יצחק למדן, "שנית מסדה לא תיפול," נתפרשו כמצוות עשה להגנת כל נקודת יישוב, בבחינת "שנית תל חי לא תיפול," ומילותיו האחרונות של טרומפלדור נדרשו כצו חיים: "טוב לחיות בעד ארצנו." לקחי ההגנה נקשרו אפוא בקריאה לחיי הגשמה חלוצית בהתיישבות.
המודעות לצורך להתיישב בגבולות, שהדריכה את הברון רוטשילד ודרבנה את אנשי"השומר" שעלו לגליל העליון, הפכה לנחלת ההנהגה הציונית. תוכניתו של רוטנברג הוסיפה נופך של חיוניות לעמדות יישוביות על הירדן, והפקעת עבר הירדן מתחום הבית הלאומי הבליטה את תוצאת היעדרם של יישובים באזור זה. הסיפוח של צפון ה"אצבע" ושל קדמת הכנרת לתחום המנדטורי חיזק בתנועת "החלוץ" בתפוצות, בתנועות הנוער ובזרמים ההתיישבותיים בארץ את הדחף ללכת לסְפר, דחף שהלך והתחזק בשנים הבאות והיה לאחת מאבני היסוד של המפעל הציוני.
ד"ר אלחנן אורן היה היסטוריון צבאי ישראלי (2007-1924)
* מערכת "דיומא" רוצה להודות לד"ר מרדכי נאור ולהוצאת מטר על הסכמתם לפרסום עיבוד של המאמר: אלחנן אורן, "פרשת תל חי ולקחיה", מתוך מרדכי נאור (עורך), איש תל חי: פרשת תל חי אחרי יותר ממאה שנה, (מטר, 2023).
Report