המלחמה ברודזיה בין 1966 ל-1968 – המלחמה הייחודית

דגל רודזיה בין 1968 ל-1979

משנת 1890 ועד 1965 הייתה ביבשת אפריקה מושבה בריטית בשם רוֹדֶזיָה הדרומית שנוסדה על ידי איל ההון הבריטי ססיל רודז וחברת דרום אפריקה הבריטית. בשנת 1965 הכריז שלטון המיעוט הלבן במושבה בהנהגתו של איאן סמית הכרזה חד-צדדית על עצמאות ממדינת האם, בריטניה. ברם, שום מדינה בעולם לא הכירה באופן רשמי במדינה החדשה.

במהלך רוב שנותיה כמדינה, התמודדה רודזיה עם חתרנות מסוג זה או אחר. מחאות עממיות של הרוב האפריקאי, הצתות ומעשי אלימות מפעם לפעם, התרחשו עוד בטרם הכריזה המושבה על עצמאות מבריטניה.

מ-1966 ועד 1970 קיימו ארגוני הלאומנים האפריקאים ברודזיה מערכת גרילה כושלת. מדצמבר 1972 ועד הפסקת האש של דצמבר 1979 התחוללה ברודזיה מערכת גרילה רחבת היקף הידועה בשם "מלחמת הסבך". ב-1980, לאחר 15 שנות קיום כמדינה עצמאית לא מוכרת, הסבה רודזיה את שמה לזימבבואה העצמאית תחת הנהגתו של רוברט מוגאבה ששלט בה ביד ברזל משנת 1980 ועד 2017 (ב-1979 הפכה המדינה לזימבבואה-רוֹדזיה, תחת שלטון ראש הממשלה השחור הראשון, הבישוף אבל מוזורווה, אולם לא דובר במהפך שלטוני ושינוי חוקתי מרחיק לכת כזה שהתרחש בשנה שלאחריה)

הייחודיות של המלחמה ברודזיה

המלחמה ברודזיה רחוקה מלהיות מקרה "רגיל" של שלטון קולוניאלי-מרד-נסיגה (או נסיגה בלי מרד).

ראשית, התקיימו בה בזו אחר זו שתי מערכות חתרנות: הראשונה כשלה, ומומחים מהימים ההם חשבו כי הובסה לגמרי; השנייה הובילה, בסופו של דבר, להפיכתה לזימבבואה. הגורמים העיקריים המעורבים במערכות החתרנות היו אותם גורמים משני הצדדים: ארגוני הלאומנים האפריקאים זאנ"ו (האיחוד הלאומי של זימבבואה האפריקנית – Zimbabwe African National Union) וזאפ"ו (האיחוד העממי של זימבבואה האפריקנית – Zimbabwe African Peoples Union), מצד אחד, וכוחות הביטחון הרוֹדֵזיים, מצד אחר. שתי המערכות התחוללו זו אחר זו באותה מדינה; כל אחת מהן ארכה כשבע שנים (1972-1965 ו-1979-1972), אך תוצאותיהן היו שונות זו מזו לגמרי.

שנית, הלוחמים במלחמה היו מקומיים נגד מקומיים. אף שהשלטון היה לבן במשך רוב המלחמה, אף צד לא היה שלוחה של שלטון קולוניאלי. למעשה, שלטון המיעוט הלבן מרד במדינה-האם ודרש עצמאות לעצמו. הלוחמים היו בעיקר הלבנים ברודזיה יחד עם מתנדבים שחורים רבים, נגד ארגונים לאומניים שחורים (עם קומץ מתנדבים לבנים).

שלישית, כשמשווים מערכות אחרות שניהל שלטון קולוניאלי נגד ארגונים לאומניים שדרשו עצמאות (למשל, הבריטים במלאיה ובקניה) – היו תנאי הפתיחה של כוחות הביטחון של המשטר הלבן ברודזיה קשים במיוחד. ברוב המערכות היה כוח החתרנים המתקוממים נחות נחיתות מוחלטת מכל הבחינות מול הצבא הסדיר. לא כך היה ברודזיה, בפרט מאז עצמאותה של מוזמביק ב-1975. בחלק ניכר מימי המלחמה היה הצבא הסדיר הרודזי קטן מהכוחות הלוחמים של ארגוני החתרנים. נוסף על לחימת הגרילה חששה רודזיה כל שנותיה מפלישה סדורה אליה, ולכן נאלצה הן לשמור על יכולתה להתמודד עם הצבא הסדיר הפולש והן לפתח יכולות לחימה בכוחות הלא-סדירים – ובמשימה האחרונה הצטיינו הרודזים מאוד.

רביעית, הרודזים היו פורצי דרך במגוון רחב של טקטיקות לחימה ושיטות לחימה. הם השתמשו בצניחה בהיקף נרחב, גם כשחשב שאר העולם שהיא עניין ליחידות מיוחדות, במקרה הטוב, או מיותרת, במקרה הרע. היו מבין הרודזים לוחמים שצנחו שלוש פעמים ביום – מיהרו לקרב, נלחמו וחזרו במסוק לבסיסם, קיבלו מצנח חדש ונשלחו להילחם במקום אחר, וחוזר חלילה. נטען שהרודזים צנחו אלפיים צניחות קרביות בשנות המלחמה, ובמילים אחרות, יותר מכל שאר העולם ביחד מאז שהומצאה הצניחה הקרבית.

הרודזים פשטו על מדינות שכנות, ופעמים הרגו מאות אנשי גרילה על כל הרוג והרוג שנהרג להם. הם היו מוכנים לשלוח פטרול של שני לוחמים לפעולה ממושכת מאחורי קווי האויב, ויחידותיהם ה-"מסתערבות" והמוסוות כלוחמי גרילה, פעלו שבועות רבים בשטח עוין. המסתערבים יצרו מגע רציף עם כפריים ואף עם לוחמי האויב האמיתיים כדי להשיג מודיעין ולחסל את כוחות האויב. מלחמה כזו, מוכרת לתושבי ישראל בתוך שטחה, וכמעט שאינה מוכרת לתושבי שום מדינה מערבית אחרת אחרי מלחמת העולם השנייה. היא התנהלה בכל רחבי המדינה, ובסיומה לא היה מקום שנותר ללא פגע.

בסדרת מאמרים זו אבחן את השנים 1966 עד 1968 מתוך מערכת הגרילה הראשונה שנמשכה, כאמור, עד 1970, ושהסתיימה בניצחון כוחות הביטחון הרודזיים על זאפ"ו וזאנ"ו. במאמר הבא בסדרה יוצגו שני הצדדים הניצים במלחמה: המדינה הצעירה רודזיה בהנהגת השלטון הלבן, ושני הארגונים הלאומנים האפריקאים שצמחו ברודזיה – זאפ"ו וזאנ"ו.

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

* סדרת המאמרים מבוססת על הספר כדגים בסבך: רודזיה במלחמה, 1980-1965 שיצא לאור על ידי מודן ומשרד הביטחון. מערכת דיומא מודה לד"ר יגיל הנקין ולהוצאות על הסכמתם לפרסום