הסולטאנות הממלוכית 1517-1250 – קרב ואדי אל-חַ'זְנַדאר (1299)

בתמונה צבא האילח'אנות רודף אחר הצבא הסולטאנות הממלוכית לאחר התבוסה בקרב ואדי אל-ח'זנדאר באיור מתוך מתוך כרוניקה ארמנית מתחילת המאה ה-14

האיום העיקרי על הסולטאנות הממלוכית בששת העשורים הראשונים לקיומה, נשקף מצד האילח'אנות המונגולית, אחת מארבע מדינות הירשה שקמו לאחר התפרקות האימפריה המונגולית. האילח'אנות ששלטה באזורי עיראק, איראן ואזרביג'אן של ימינו, אף ערכה מספר פלישות גדולות לתוך סוריה.

שלושה קרבות שדה גדולים נערכו בסוריה בין צבא האילח'אנות לבין צבא הסולטאנות הממלוכית – קרב חמץ השני ב-1281, קרב ואדי אל-חַ'זְנַדאר (הידוע גם כקרב חמץ השלישי) ב-1299 וקרב מַרְג' אל-צֻפַר ב-1303. צבא הסולטאנות יצא וידו על העליונה בקרב חמץ השני ובקרב מרג' אל-צפר וניצח גם בקרבות הגדולים האחרים שניטשו לאורך המלחמה הממלוכית-מונגולית (1323-1260) – קרב עין ג'אלות שנערך ב-1260 סמוך לעין חרוד, וקרב אבולוסתין (Elbistan) שנערך ב-1277 בדרום תורכיה. יש לציין שני קרבות גדולים נוספים – קרב חמץ הראשון שנערך ב-1260, בו הנחיל צבאן של שלוש סולטאנויות איוביות תבוסה לצבא המונגולי, וקרב אל-רַחְבָּה שנערך ב-1312, בו צרו כוחות האילח'אנות על מבצר אל-רחבה בסוריה במשך כחודש, אך לא הצליחו לכובשו.

מאמר זה יעסוק בקרב ואדי אל-ח'זנדאר שבו הובס צבא הסולטאנות הממלוכית ושבעקבותיו הצליחה האילח'אנות המונגולית להשתלט על סוריה למשך תקופה קצרה.

הרקע לקרב

לאחר עלייתו לשלטון של האילח'אן המונגולי ע'אזאן בשנת 1295, החריפו היחסים בין האילח'אנות המונגולית לבין הסולטאנות הממלוכית. למרות שע'אזאן המיר דתו לאסלאם, הייתה זו רק שאלה של זמן עד שעימות צבאי גדול יפרוץ בין שתי הממלכות, שכן הממלוכים סירבו להיכנע לשליט המונגולי ואף סירבו להכיר בהתאסלמותו.

בשנת 1299 בשלו התנאים לפלישה מונגולית לסוריה, וזאת עקב נסיבות פוליטיות מסוימות שנוצרו באותה שנה. ראשית, בצמרת הסולטאנות הממלוכית שרר כאוס. מרבית מניינה ובניינה של העלית הפוליטית-צבאית באותה עת באה מקרב יחידת המנצוריה, כלומר מי שהיו ממלוכים של הסולטאן אל-מנצור קלאוון (שלט בשנים 1290-1279). הקצינים המנצורים תפסו את עמדות המפתח בסולטאנות לאחר מות אדונם, ובין 1293 ל-1310 היו השליטים בפועל של הסולטאנות הממלוכית. שלושה מבין חברי המנצוריה אף כיהנו כסולטאנים: כִּתְבֻּגַא המנצורי (שלט בשנים 1296-1294), לאג'ין המנצורי (שלט בשנים 1299-1296) ובַּיְבַּרְס אל-גַ'אשְנַכּיר (שלט בשנים 1310-1309). מכל מקום, תקופת שלטונם של קציני המנצוריה התאפיינה בקונפליקטים פנימיים רבים שלא תרמו ליציבותה הפוליטית של הסולטאנות. במסגרת מאבקים אלה, פתחו הסולטאן לאג'ין המנצורי וסגנו מַנְכּוּתַמֻר בשורת טיהורים בקצונה הגבוהה, שהביאה לכך ששלושה מבין אמירי המנצוריה בהנהגת קִבְּגַ'ק (קִפְּצַ'ק) המנצורי, ערקו לאילח'אנות בתחילת שנת 1299. באותה העת גם נרצח הסולטאן לאג'ין על ידי מתנקשים מבית. התפתחויות אלו עודדו את ע'אזאן לתקוף את סוריה. בנוסף, הממלוכים עוררו את חמתו של ע'אזאן בשל ההתערבות הצבאית שלהם בתוך תחום ההשפעה של האילח'אנות. באביב 1299 סייעה הסולטאנות הממלוכית למצביא שמרד בע'אזאן ושהשתלט על אנאטוליה. חודשיים לאחר מכן פשט צבא הסולטאנות על מארדין, אזור שהיה בידי השושלת הארטוקית התורכמאנית, בת חסותה של האילח'אנות, זרע הרס גדול ולקח שלל רב. בשל אירועים אלה גבר רצונו של האילח'אן המונגולי בנקמה, מהר ככל האפשר.

מצבו של צבא הסולטאנות ערב העימות עם המונגולים היה בכי רע. לאחר שהגיעו ידיעות על התקדמותו של ע'אזאן, יצא צבא הסלטאנות לעבר סוריה, אולם נאלץ להתמודד עם מרידה פנימית שהנהיגה קבוצה של מונגולים אויראתים שערקה אל הסולטאנות הממלוכית זמן קצר לפני כן. הקבוצה המונגולית ניצלה את חוסר היציבות ששרר בסלטאנות לאחר רצח לאג'ין, וניסתה להתנקש בחייהם של שני האמירים המנצורים שהיו השליטים בפועל של הסולטאנות – סַלַאר ובַּיְבַּרְס אל-ג'אשְנַכּיר – ולהמליך תחתם את כִּתְבֻּגַא המנצורי – מי ששלט מספר שנים קודם לכן כסולטאן. המרידה אמנם דוכאה במהירות, אך היא שיקפה את הפלגנות והמחלוקת שפשו בשורות המחנה הממלוכי, מחד גיסא, ואת חסרונו של מפקד אחד מוסכם על הכל בראש הצבא, מאידך גיסא. בנוסף לכך, הצבא הממלוכי סבל מניהול כושל, ממחסור בציוד ומשחיתות.

ההיערכות לקרב

אל-נאצר מוחמד, בנו הקטין של קלאוון והסולטאן בתואר, גם אם לא בפועל, התקדם עם רוב הצבא הממלוכי לאזור אשקלון. כאשר הגיעו ידיעות על כך שהמונגולים חצו את הפרת, המשיכו הממלוכים צפונה עד שהגיעו למישורים שבצפון חמץ והתמקמו שם. בינתיים הגיע צבא האילח'אנות לפאתי חלב. המונגולים לא פשטו על העיר אלא המשיכו דרומה וחנו בקרבת סלמיה שבגבול המדבר הסורי, מעט דרומית לחמאה (חמאת). ב-22 לדצמבר 1299, פנה האילח'אן ע'אזאן יחד עם צבאו צפונה לכיוון חמץ, למקום הנקרא ואדי אל-ח'זנדאר, כדי להצטייד במים לקראת המערכה. הממלוכים שחנו בקרבת חמץ, הבחינו בצבא המונגולי והחליטו להקדים את התקפתם, כיוון שטעו לחשוב כי המונגולים מתכוונים לסגת. ע'אזאן שעדיין לא היה ערוך לקרב, מיהר לארגן את כוחותיו כך שסגנו קֻטְלוּשַאה פיקד על האגף הימני בעוד הוא עצמו מפקד על המרכז.

מפקדי הכוח המוסלמי נמנו ברובם על המנצוריה. על המרכז פיקדו סלאר וקצינים נוספים, בעוד ביברס אל-ג'אשנכיר, הסולטאן בפועל, נאלץ לפרוש בטרם הקרב בשל מחלה. בראש האגף הימני הקיצוני עמד מנהיג הבדואים בסוריה עיסא בן מֻהַנַא עם שבטי הבדואים שלו ובראש האגף הימני עמד האמיר המנצורי בַּלַבַּאן אל-טבאח'י עם צבאות חלב וחמאה. על האגף השמאלי פיקדו חמישה אמירי מאה (על דרגות הקצינים בצבא הסלטאנות הממלוכית ראה אמיר מזור, "הסולטאנות הממלוכית 1517-1250 – על עקרונות היסוד של הסולטאנות"). הסולטאן הצעיר הוצב, יחד עם כוח משמר קטן, במרחק מסוים משדה הקרב כדי שלא ייפגע. דומה כי הממלוכים ריכזו את כוחותיהם בעיקר במרכז ובאגף השמאלי בעוד האגף הימני היה חלש יחסית. למונגולים היה יתרון מספרי ניכר, עד פי שלושה מהצבא הממלוכי. כוחותיהם מנו בין 60 אלף ל-70 אלף פרשים בעוד מניינם של הממלוכים היה למעלה מ-20 אלף פרשים ולכל היותר 30 אלף.

איור מתוך הכרוניקה של רשיד אל-דין מתחילת המאה ה-14 המלמד על חימושם של פרשים בצבא האילח'אנות

הקרב

קרב ואדי אל-ח'זנדאר נפתח בהתקפה ממלוכית מוצלחת על האגף הימני של המונגולים, שטרם סיים להיערך. לפי ההיסטוריון הפרו-מונגולי, רשיד אל-דין, הורה קטלושאה להכות בתופי המלחמה, מה שגרם לממלוכים לחשוב כי האילח'אן ע'אזאן הוא המפקד על האגף הימני. על כל פנים, האגף המונגולי הימני נשבר בפני התקפת האגף הממלוכי השמאלי.

באותה העת עמד גם מרכז הכוח המונגולי, עליו פיקד ע'אזאן, בפני התקפה ממלוכית עזה. כדי לבלום את הסתערותו של צבא הסולטאנות הורה ע'אזאן לחייליו לרדת מסוסיהם, להציב אותם מלפניהם כמחסה ולירות חיצים מעמדה קרקעית לעבר הפרשים הממלוכים. באופן זה השיב המרכז המונגולי מלחמה שערה וכוחו התחזק עם הצטרפותם של לוחמים מהאגף הימני המובס. האש המרוכזת שהנחית המרכז האילח'אני בלמה את ההתקפה הממלוכית, וע'אזאן הורה לצאת להתקפת נגד מקומית ששברה את מרכז הכוח הממלוכי. עקב כך, החל צבא הסולטאנות בנסיגה רבתי.

ההפסד הפך עד מהרה לתבוסה, והאמירים הבכירים נסו בבהלה דרומה לכיוון מצרים. אקוּש אל-אַפְרַם מושל דמשק, בלבאן אל-טבאח'י מושל חלב, כִּראי מושל צפת, כתבגא מושל צרח'ד וכן סלאר וביברס אל-ג'אשנכיר, כולם נמלטו בבושת פנים משדה הקרב. לפי המקורות הממלוכים, נהרגו במהלך הקרב כ-1,000 פרשים מוסלמים. לפי מקורות פרו-מונגולים, נהרגו כ-5,000 לוחמים מהצבא הממלוכי, אולם דומה כי יש לקבל את ההערכה הנמוכה יותר הנזכרת במקורות הערביים. אשר לסולטאן הצעיר אל-נאצר מוחמד, הוא נשאר זמן מה על גבעה סמוכה לאזורי הקרבות יחד עם קצין מהמנצוריה ועם קומץ ממלוכים, כשהוא בוכה ומתפלל לאלוהים כי יצילו, אולם בסופו של דבר הצליחו להחזירו בשלום למצרים.

איור מתוך מדריך לחימה מאמצע המאה ה-15 המלמד על האימונים שעברו הפרשים הממלוכים

אחרי הקרב

המונגולים השתלטו על סוריה במהרה וכבר ביום שישי, ה-8 לינואר 1300, הוכרז שמו של ע'אזאן כשליט העליון בדרשה (חֻ'טְבַּה) שנישאה במסגדי דמשק. ע'אזאן מינה את האמירים שערקו מהסולטאנות הממלוכית, למושלי המחוזות בסוריה. לקבג'ק ניתנה דמשק רבתי לרבות בעלבכ, חמץ והאזורים הסמוכים ולשני האמירים האחרים שנלוו אליו, ניתנו מחוזות חלב, חמאה, צפת, טריפולי והחוף. ע'אזאן מינה מספר קצינים מונגולים בכירים לשרת לצד האמירים הממלוכים העריקים, ובתור מפקד עליון על סוריה הוא מינה את סגנו קטלושאה.

מיד לאחר נסיגת הממלוכים, שילח ע'אזאן כוח מחייליו בראשות מולאי (או בולאי) לפשוט על דרום סוריה וארץ ישראל. המונגולים שבזזו ורצחו את כל מי שנקרה בדרכם, הגיעו עד ירושלים, חברון ועזה. המקורות השונים מציינים כי מספר החיילים המונגולים שפשטו על דרום סוריה וארץ ישראל, היה 10,000, 20 אלף או אף 40 אלף (יש להתייחס בזהירות רבה למספרים אלה). אפילו לאחר שערבו לביטחונם של תושבי דמשק, המשיכו המונגולים במעשי הרג וביזה בעיר ובסביבותיה וגבו מסים כבדים מהתושבים.

מכל מקום, השלטון המונגולי בסוריה לא האריך ימים. כחודש וחצי לאחר שהגיע אל סוריה, שב ע'אזאן מזרחה לאילח'אנות. קשה לדעת בוודאות מה הייתה הסיבה לעזיבתו המהירה של ע'אזאן את סוריה. ייתכן כי חזרתו המוקדמת לאילח'אנות קשורה הייתה להתקפות של קבוצות מונגולים המכונות קראונה (Qarauna) על דרום איראן. מכל מקום, ישנה סברה במחקר לפיה עזיבתו של ע'אזאן, ולאחריו של יתר הצבא המונגולי, נעוצה בעובדה כי ארץ ישראל וסוריה, הדלות במרחבי המרעה שלהן, אינן מתאימות מבחינה לוגיסטית לשהייה ממושכת של צבא המחזיק בעשרות אלפי סוסים. ייתכן שסברה זו נרמזת בדבריו של ההיסטוריון רשיד א-דין, לפיהם התקרבותן של העונות החמות הן שהביאו לנסיגתו של ע'אזאן.

זמן קצר לאחר שע'אזאן נסוג מסוריה, עזב גם סגנו קטלושאה את דמשק. התבצרותו האמיצה של האמיר המנצורי סַנְגַ'ר אַרְגֻ'וַּאש מושל מצודת דמשק שסרב למסור את המצודה לידי קטלושאה, תרמה רבות לעזיבה המוקדמת של הקצין המונגולי. ההיסטוריון המוסלמי אל-נֻוַּיְרי מציין כי עמידתו האיתנה של ארג'ואש הביאה לכך שגם יתר מושלי המבצרים בסוריה סירבו להיכנע למונגולים וציפו להגעתו של הצבא הממלוכי ממצרים. ע'אזאן המשיך לשלוח צווים למפקדים הממלוכים ולתושבים על מנת שייכנעו למונגולים, אך ללא הועיל. המפקד המונגולי הבכיר ביותר שנותר עתה בסוריה היה מולאי, ולצדו מושלי המחוזות שערקו מהסולטאנות הממלוכית, ולפי דיווחים רבים עשו את המירב על מנת להקל על תושבי סוריה. עמידתם העיקשת של סנג'ר ארג'ואש ושל יתר מושלי המצודות בסוריה, העובדה כי רוב הצבא המונגולי שב חזרה מזרחה מעבר לנהר הפרת, והתקדמותו של צבא מצרי גדול לעבר דמשק, הניעו את מולאי ואת יתר המפקדים המונגולים הבכירים שעוד נותרו בדמשק לשוב לאילח'אנות כבר במרץ 1301. אפשר לטעון כי עמידתם האיתנה של ארג'ואש ושל מושלי המצודות האחרים בסוריה – עמידה כנגד כל הסיכויים – היא ביטוי ליעילותו של מסלול ההכשרה של הממלוכים שהצליח להטמיע בקרבם ערכים אידיאולוגיים דתיים ותרבותיים שבשמם היו נכונים להילחם עד מוות (ראה אמיר מזור, "הסולטאנות הממלוכית 1517-1250 – מסלול ההכשרה של הממלוכים").

באותה העת, גם קבג'ק וחבריו מושלי מחוזות סוריה מטעם ע'אזאן, בחרו לעזוב את דמשק במטרה לשוב אל הסולטאנות הממלוכית. למהלך זה קדמו מגעים שניהלו העריקים המנצורים עם עמיתיהם בקהיר. בסופו של דבר הסכימו אמירי מצרים לחון את קבג'ק וחבריו ולאפשר להם לשוב לשטחי הסולטאנות. סלאר וביברס אל-ג'אשנכיר נפגשו עם קבג'ק ב-13 באפריל 1300 בין עזה לאשקלון. לפי ההיסטוריונים המוסלמיים, בעת המפגש נזפו השניים בקבג'ק וחבריו על כך שסייעו לפלישת ע'אזאן לסוריה, ואילו האחרונים התנצלו ונימקו כי עריקתם לא הייתה אלא מתוך פחד מהטיהורים שערך הסולטאן לאג'ין. הם הוסיפו כי כאשר נודע להם על רצח לאג'ין כבר דיברו עם ע'אזאן על כניסה לסוריה ולא היו יכולים לסגת בהם מהתחייבויותיהם. האמירים האחרים קיבלו את התנצלותם זו. לאחר מכן, גם הסולטאן הצעיר העניק מחילה לאמירים העורקים, קיבלם בכבוד וליווה אותם למצודה בקהיר.

בחודש מאי 1300 הגיעו הצבאות הממלוכים לדמשק. סוריה שבה באופן רשמי לידי הסולטאנות הממלוכית.

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון של האסלאם והמזרח התיכון בימי הביניים, מחקריו עוסקים בסולטאנות הממלוכית, בהיסטוריוגרפיה מוסלמית ובחיי היהודים בארצות האסלאם בימי הביניים