בעקבות פסק הדין שניתן ביום ראשון בעניין כינוס הוועדה לבחירת שופטים (בג"ץ 1711/24) הוכח באופן סופי שהטענה שיש שופטים "שמרנים" בבית המשפט העליון היא מיתוס חסר כל אחיזה במציאות.
כשאהרן ברק נכנס בשערי בית המשפט העליון הישן והפרו-דמוקרטי, הוא היה היחידי שסבר ש-"הכל שפיט" ושיש זכות עמידה לכל עותר ציבורי שהשופטים חפצים ביקרו. השפיטות האינסופית וזכות העמידה הבלתי מוגבלת מלבד ברצון השופטים, שברק הפך לחלק מהדין בפסק דין רסלר (בג"ץ 910/86), הפכו לאדנים עליהם התבססה ההפיכה המשפטית-משטרית המתמשכת (ראו חיים רמון, "צפרדע במים רותחים – על ההפיכה המשטרית האיטית שמחולל בית המשפט העליון נגד הדמוקרטיה הישראלית"). וכיום אין אפילו שופט אחד בבית המשפט העליון שמתנגד לתפיסת "הכל שפיט" ולזכות העמידה הרחבה.
כבר אין שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, ולבטח לא שופטים מרוסנים. אפילו שופט כמו פרופ' אלכס שטיין שאיילת שקד ראתה במינויו את פסגת ההישג "השמרני" שלה, הפך ברבות השנים לשופט היפר אקטיביסט ולתומך נאמן בעליונותו המשטרית של בית המשפט העליון. ולא נותר אלא להתגעגע לבית המשפט העליון המפואר שהיה לנו ולשופטים דגולים כמו שמעון אגרנט, יצחק אולשן, משה זילברג, אלפרד ויתקון, יואל זוסמן, משה לנדוי ויתר חבריהם שהתנגדו בתוקף לשפיטות אינסופית ולזכות עמידה בלתי מוגבלת.
אתם מדמיינים את השופט ויתקון מעניק זכות עמידה לתנועה לאיכות השלטון בעתירה נגד סמכות שר המשפטים להחליט מתי לכנס את הוועדה לבחירת שופטים? הרי ברור שהוא היה זורק אותם מכל מדרגות בית המשפט. אתם רואים את השופט זוסמן מאפשר דיון במחלוקת פוליטית בין שר המשפטים לבין המשפט העליון? העתירה הייתה נדחית על הסף באופן מיידי תוך פסיקת הוצאות כבדות לעותר.
לשופטים שציינתי ולכל חבריהם מבית המשפט העליון הישן, שהיה עמוד תווך של הדמוקרטיה הישראלית, אין אף יורש, וממורשתם לא נותר דבר. לפיכך, החלוקה בין שופטים "שמרנים" לבין שופטים "ליברלים" בבית המשפט העליון של ימינו היא פיקציה נטולת כל קשר למציאות. האמת העצובה היא שמזה שנים רבות אין שופט בבית המשפט העליון שמייצג את הערכים של בית המשפט העליון הישן והפרו-דמוקרטי.
חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל
Report