האמנם טעמים של "יעילות הדיון"? – על השימוש של בית המשפט העליון בצו על תנאי כאמצעי לחיזוק שלטונו

היום מתחתי ביקורת על בית המשפט העליון במדיות החברתיות לאחר שבג"ץ הוציא צו על תנאי מטעמים של "יעילות הדיון" ובו הוא דורש מהמדינה לנמק מדוע לא יבוטל האיסור הגורף על ביקורים של נציגי הצלב האדום אצל אסירים ועצורים פלסטינים מרצועת עזה ומיהודה ושומרון המוחזקים במשמורת הצבא ושירות בתי הסוהר, ומדוע לא תחודש מסירת מידע לצלב האדום בעניינם.

טענתי כי היות שנושא זה הוא חלק ממנופי הלחץ המדיניים שישראל מפעילה על החמאס במטרה להביא לשיפור תנאי השבי של החטופים והחטופות ולשחרורם – מדובר בנושא שאיננו שפיט. הוספתי וציינתי כי הואיל ובית המשפט העליון החליט להתערב גם בנושא זה, אני מציע לשר הביטחון להורות למחלקת הבג"צים להגיב לצו על תנאי של בג"ץ בשורה אחת: "נציגי הצלב האדום יבקרו את הנוח'בות שעה אחרי שנציגי הצלב האדום יבקרו את החטופות והחטופים".

בעקבות הביקורת הזו היו מי שהעירו כי בג"ץ הוציא צו על תנאי בגלל שהמדינה ביקשה עוד ועוד ארכות, ובסוף לשופטים נמאס אז הם הוציאו צו על תנאי מטעמי "יעילות הדיון".

זה מעט אמת כדי להסתיר הרבה שקר.

ראשית, כפי שציינתי, מדובר בנושא שאינו שפיט מלכתחילה, היות שמדובר במהלך מדיני שנועד להפעיל לחץ על ארגון טרור המחזיק בחטופים ישראלים, ולכן בית המשפט היה צריך לדחות את העתירה על הסף, בלי להידרש לתגובת המדינה.

נמשיך למעט האמת בהערה של המסנגרים על החלטתו של בג"ץ להוציא צו על תנאי. המדינה אכן ביקשה הרבה ארכות לדיון וזאת משום שהמדינה מצויה במשא ומתן עדין וממושך מול ארגון טרור שטני כדי להשיב את אזרחיה החטופים. הדיון המשפטי בנושא הלא שפיט הזה יכול להביא לשלילת מנוף לחץ משמעותי על החמאס. לשון אחר, התערבות בג"ץ בסוגיה הזו מסכנת את חיי החטופות והחטופים המצויים ברצועה, ולכן המדינה מנסה להרחיק את הרעה באמצעות בקשת ארכות.

ועכשיו הגענו להרבה השקר בהערה של המסנגרים על החלטתו של בג"ץ להוציא צו על תנאי. כאשר המדינה שבה ומבקשת ארכות מבג"ץ, והשופטים רוצים לשים לכך קץ, הם כותבים "ניתן לצפות כי לא יתבקשו ארכות נוספות" או ניסוח דומה אחר. ואז, אם אין נסיבות חריגות, השופטים לא נוהגים לתת ארכה נוספת למדינה. לעומת זאת, לצו על תנאי יש משמעות אחרת: העברת נטל ההוכחה מהעותרים לרשות השלטונית המשיבה. לשון אחר, בעוד בעתירה לבג"ץ נטל ההוכחה מוטל על העותרים, כלומר העותרים הם שצריכים לשכנע את בית המשפט כי עתירתם מוצדקת, הרי כאשר ניתן צו על תנאי השופטים מאותתים שיש ממש בעתירה ושהם נוטים לקבלה, והנטל מתהפך. כלומר, לאחר מתן צו על תנאי, המשיבים – במקרה זה הממשלה וזרועות הרשות השלטונית הרלוונטיות – הם שצריכים לשכנע את בית המשפט מדוע לא לקבל את העתירה.

לו היה הדבר תלוי בי, והיות שכל תגובה מפורטת יכולה לפגוע בחטופים, הייתי מורה למחלקת הבג"צים להשיב לצו על תנאי במשפט אחד, בדיוק כפי שכתבתי לעיל.

בשולי הדברים אבל לא פחות חשוב, צו על תנאי "מטעמים של יעילות הדיון" זו המצאה של השנים האחרונות. כאמור, צו על תנאי ניתן בבג"ץ כאשר השופטים סבורים שיש ממש בטיעוני העותרים והם מעבירים את נטל ההוכחה לרשות השלטונית המשיבה. כך היה מאז קום המדינה. בשנים האחרונות המציאו שופטי בית המשפט העליון את ההנמקה החדשה הזו למתן צו על תנאי (למיטב ידיעתי, הפעם הראשונה בה ניתן צו על תנאי מטעמי "יעילות הדיון" הייתה ב-2016). וכך, תוך שהם משתמשים בתואנה כוזבת של יעילות דיונית, שופטי בג"ץ מעבירים את נטל ההוכחה מהעותרים למשיבים, וזאת בלי שהעותרים הוכיחו באיזושהי צורה, אפילו ראשונית, כי הרשות השלטונית פעלה שלא כדין. למעשה, אין מדובר פה בשיפור "יעילות הדיון" אלא בשיפור יעילות השלטון של בג"ץ על הרשות המבצעת והרשות המחוקקת הכפופות לו.

בשורה התחתונה, הצו על תנאי מהיום מראה, ביותר מצורה אחת, כיצד בית המשפט העליון מרחיב את הריבונות שלו מעל העם ולצורך כך ממשיך ודורס את הרשויות הנבחרות, כדי להגיע בסופו של דבר לשלטון מוחלט במדינה.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל