עיון בטיעונים בעד ונגד הרחבת זכות העמידה – חשיבות הביקורת השיפוטית בשמירה על שלטון החוק מול חשיבות השמירה על הדמוקרטיה ועל הפרדת הרשויות

הטוענים בעד הרחבתה של זכות העמידה מצביעים בדרך כלל על חשיבות הביקורת השיפוטית בשמירה על שלטון החוק. הנחת המוצא היא שהטלת מחסום דיוני בפני עתירות תעודד שחיתות והפרות חוק, בייחוד במקרים שבהם היעדר נפגע בעל אינטרס ישיר וייחודי ימנע דיון בפעולות הרשות. קיימים גם תחומים שבהם אין בנמצא עותר ישיר כמו עתירות הקשורות לפגיעה באיכות הסביבה או לפגיעה שהנזק הישיר ממנה לכל אחד מהניזוקים קטן.

טיעון נוסף שמעלים התומכים בהרחבת זכות העמידה נוגע לאוכלוסיות חלשות שהסבירות כי יעתרו בעצמן נגד החלטות פוגעניות היא נמוכה. לפיכך, אפשר לטעון כי יש מקום להסכין עם עתירות פטרנליסטיות של צדדים שלישיים, שנועדו להגן על החלש. מצד שני ניתן לטעון כי עותר ציבורי יכול, לפחות במרבית המקרים, למצוא נפגע ישיר מן ההחלטה הנתקפת ולסייע לו בהגשת העתירה.

בקרב המבקשים להרחיב את זכות העמידה עד כדי ביטולה של דרישת העמידה קיימת התנגדות עקרונית להבחנה בין הגנה על זכויות פרט לבין הגנה על זכויותיו של הפרט כחלק מכלל הציבור. לדעתם, תפקידו של בית המשפט אינו מצומצם על פי הסמכות שנקבעה לו בחוק, והוא רשאי לעסוק בכל נושא ששופטיו סבורים כי נדרשת התערבותם בו למען הצדק, מבלי שתוגבל פעילותו באופן פרוצדוראלי זה או אחר. כפי שציין השופט ברק בעניין רסלר (בג"ץ 910/86):

"אמת, 'באין נרגן ישתוק מדון', אך מדוע צריך הנרגן לטעון אך לזכותו שהופרה או לאינטרס שלו שנפגע, ומדוע לא יוכל לטעון לחוק שהופר? מהו היסוד המוסרי לגישה, כי מי שטוען כי כספו נגזל שלא כדין יוכל לפנות לבית המשפט, אך מי שטוען שכספו של הציבור נגזל שלא כדין לא יוכל לפנות לבית המשפט? מהו הטיעון העקרוני, שיסודו בתורת משפט ובתורת הפרדת הרשויות, המצדיק הבחנה זו? לדעתי, אין לה יסוד".

הטיעון בעד שלטון החוק שובה לב, אך ההשלכה הנובעת מאימוצו היא יצירת מערכת שלטונית מקבילה לנבחרי הציבור ועליונה עליהם. חשוב גם לזכור כי על פי הפרשנות הרווחת בבית המשפט הישראלי, הקפדה על שלטון החוק משמעה היא גם בחינה של סבירותן או של מידתיותן של פעולות הרשות המנהלית, ולא רק של מקרים שבהם הרשות מפרה דין ברור או פועלת בחוסר סמכות. כתוצאה מכך עותר ציבורי יכול לעתור כיום גם כאשר הוא סבור שפעולה של הרשות איננה סבירה, ולאפשר בדרך זו לבית המשפט העליון להתערב בכל עניין ציבורי תוך הפיכתו לקובע המדיניות הראשון במעלה.

חשוב להדגיש כי גם לדעת תומכי דוקטרינת זכות העמידה המצומצמת יש מקרים בעייתיים שבהם הדוקטרינה תמנע מבית המשפט להעניק סעד כאשר הדיון המהותי ראוי. במציאות שבה קיימת דוקטרינת זכות עמידה מצומצמת, הביקורת על מהלכים שלטוניים פסולים תעבור בחלק מהמקרים מבג"ץ למנגנוני ביקורת חלופיים כמו מבקר המדינה, התקשורת או פעילות אזרחית פוליטית של מחאה, שהשפעתם תבוא לידי ביטוי בתקופת הבחירות. מנגנוני הביקורת החלופיים לא יתנו מענה מלא לכל מקרה, ויהיו מקרים שבהם צמצום זכות העמידה צפוי למנוע פתרון נקודתי ראוי. אך בבחירה שבין הכרעה נקודתית ראויה במקרים שבהם אין נפגע ישיר, לבין יצירתה של מערכת שלטונית מקבילה ועליונה שגוברת על המוסדות הנבחרים, יש להעדיף את השמירה על הדמוקרטיה ועל הפרדת הרשויות. בהיעדר נפגע ישיר ניתן לספוג את מקרי הקצה שבהם ייעשה שימוש לרעה בדוקטרינת זכות העמידה מחשש לשימוש לרעה בעוצמה שלטונית בידי בית המשפט, שהפך את עצמו לגורם מתווה מדיניות כללית.

עו"ד אהרן גרבר הוא סגן ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת

* מערכת "דיומא" רוצה להודות לעו"ד אהרן גרבר ולפורום קהלת על הסכמתם לפרסום עיבוד של נייר המדיניות של הפורום. לפרסום במקור, כולל מראי מקום מלאים, ראו אהרן גרבר, "זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל", ספטמבר 2019.