פסיקתא – עילת הסבירות בעמדתו של אהרן ברק בפסק דין גנור

סבירות שיקול הדעת

32. ככל שיקול דעת שלטוני, גם שיקול דעתו של תובע, בהחלטה על העמדה לדין, צריך להיות סביר. מושג הסבירות אינו מושג פיזי או מטה-פיזי. מושג הסבירות הוא מושג נורמטיבי. סבירות משמעותה שקילת כל השיקולים הרלבנטיים, ומתן משקל ראוי לשיקולים אלה. עמד על כך השופט שמגר בבג"צ 156/75 דקה נ. שר התחבורה, פ"ד ל (2) 94, 105 באומרו:

"יכול שיווצרו נסיבות בהן לא נשקל על ידי הרשות המיניסטריאלית שיקול זר, והובאו בחשבון אך ורק שיקולים שהם רלבנטיים לעניין, אולם לשיקולים הרלבנטיים השונים יוחס משקל בפרופורציה כה מעוותת ביניהם לבין עצמם, עד שהמסקנה הסופית הפכה מופרכת מעיקרה ובשל כך לבלתי סבירה לחלוטין".

אכן, רגילים אנו לפתור את בעית הסבירות על ידי הפניה לאדם הסביר או לאיש השלטון הסביר. לעיתים אנו מציינים כי האדם הסביר הוא בית המשפט עצמו (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ. גורדון, פ"ד לט (1) 113, 137; (ראה שחר, "האדם הסביר והמשפט הפלילי", הפרקליט לט 78 (1989)). כל אלה אינם אלא תיאורים מטפוריים. הסבירות אינה עניין פרסונלי. היא עניין מהותי. לא סבירותו של מקבל ההחלטה עושה את החלטתו לסבירה, אלא סבירותה של ההחלטה עושה את המקבל אותה לאדם סביר. סבירותה של החלטה נקבעת על פי המשקל הפנימי הראוי שניתן לגורמים העיקריים המעצבים אותה (ראה בג"צ 389/90 דפי-זהב בע"מ נ. רשות השידור, פ"ד לה (1) 421, 444). עמד על כך כך פרופ' מק-קורמיק (MacCormick) בציינו כי:

What justifies resort to the requirement of reasonableness is the existence of a plurality of factors requiring to be evaluated in respect of their relevance to a common focus of concern (in this case a decision). unreasonableness consists in ignoring some relevant factor or factors, in treating as relevant what ought to be ignored. alternatively, it may involve some gross distortion of the relative values of different factors, even though different people can come to different evaluations each of which falls within the range of reasonable opinions in the matter in hand. MacCormick, "On Reasonableness", in C. Perelman and R. Vander Elst (ed), Les Notions a Contenu Variable en Droit (1984) 131 136

(ההדגשות במקור – א. ב).

הנה כי כן, אין סבירות "כשלעצמה". בצדק ציין הנשיא לנדוי כי "אין ללמוד מזה שניתן להציב מראש קנה-מידה עיוני של סבירות, שעל-פיו תימדד החלטה שנתקבלה תוך שימוש בשיקול-דעתה של רשות מינהלית" וכי מבחן הסבירות אינו מציב "קנה מידה קשיח" (לנדוי, "על שפיטות וסבירות בדין המנהלי" עיוני משפט יד 5, 11, 12 (1989). סבירות היא לעולם פועל יוצא של הגורמים הרלבנטיים והמשקל הראוי שיש ליתן להם ביחסיהם הפנימיים. מושג הסבירות מניח תפיסה פלורליסטית, המכירה בקיומם של מספר שיקולים ראויים, והמבקשת לאזן ביניהם, על ידי מתן משקל "ראוי" ליחסים הפנימיים שביניהם (ראה Fletcher, "The Rignt and the Reasonable" Harv. L. Rev., 98 (1985) 848, 980). משקלם "הראוי" של הגורמים הרלבנטיים נקבע על פי כוחם לקדם את המטרות העומדות ביסוד הפעולה (או ההחלטה) אשר סבירותה עומדת לבחינה. אכן, משקל "ראוי" אינו תופעת טבע הטבועה בגורמים הרלבנטיים. משקל "ראוי" לא נקבע על פי דדיקציה לוגית. בצדק מציין פרופ' סטון, כי מושג הסבירות הינו legal category of indeterminate reference, שכן בהפעלתו לא די בעובדות אלא יש צורך בהערכות, ובמתן משקל ראוי לשיקולים נוגדים (ראה J. Stone, Legal System and Lawyer Reasonings, (1968) 268). אכן משקל "ראוי" הינו הערכה, עד כמה הגורמים השונים מקדמים את המטרות אשר הפעולה (או ההחלטה) באה להגשים (ראה בג"צ 14/86 לאור נ. המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא (1) 434 ,421). עמדתי על כך בע"א 389/90 בצייני כי:

"על הרשות המינהלית לאזן את האינטרסים השונים במסגרת הנורמה הכללית שנקבעה על ידי המחוקק. איזון זה הוא סביר, אם הרשות המוסמכת נותנת את המשקל הראוי, כלומר, המשקל המתבקש על פי פירושה של הנורמה החקיקתית אותה מבצעת הרשות המינהלית, לאינטרסים השונים הבאים בחשבון" (עמ. 445).

לעיתים ניתן לקדם את המטרות אשר הפעולה נועדה להגשימן בדרכים שונות. במקרים אלה עשויים להיות מספר משקלות "ראויים" ליחס הפנימי בין הגורמים הרלבנטיים המעצבים את הפעולה. כתוצאה מכך נהיה עדים למצב דברים שבו מספר פעולות הן סבירות, בלא שלאחת מהן תהא הבכורה. נוצר מה שניתן לכנות כ"מתחם של סבירות", כלומר, מספר אפשרויות, שכל אחת מהן היא סבירה, שכן היא מקיימת את התנאי כי יישקלו רק שיקולים רלבנטיים, ויינתן להם המשקל הראוי ביחסיהם הפנימיים (ראה בג"צ 389/90 הנ"ל, בעמ' 445). בנסיבות אלה, פעולה תהיה בלתי סבירה, רק אם המשקל שהיא נותנת למספר גורמים הוא כה מעוות, עד כי אין בהחלטה כדי לקדם את המטרות שלקידומן נועדה אותה פעולה.

33. מהי החלטה סבירה באשר "עניין לציבור"? התשובה הינה, כי זו אותה החלטה המתחשבת בכל הגורמים הרלבנטיים, והמעניקה להם אותו משקל שיש בו כדי לגרום לכך כי התועלת שתצמח מההחלטה לערכים ולעקרונות שהמשפט הפלילי בא להגן עליהם עולה על הנזק שייגרם להם.

עמדו על כך מנספילד ופיי (Mansfield and Peay) באומרם:

Decision making on grounds of public interest recognizes that competing values within any complex society must be reconciled. Thus the prosecutor's extra legal considerations involve the balancing of different types of harm: the harm done, or avoided as a result of prosecutorial action or inaction. The balance striven for may be characterized as pursuit of a society's 'net interest' in whatever issue is under consideration. G. Mansfield and J. Peay, The Director of Public Prosecutions (1987) 27

טבעי הוא, כי בעניין זה עשויות להיות מספר אפשרויות, שכולן סבירות. חוסר הסבירות יתקבל רק אם התובע נותן לגורמים הרלבנטים השונים משקל כה מעוות, עד כי על פי כל אפשרות המתבקשת מהמטרות העומדות ביסוד הדרישה של "עניין לציבור", הנזק שייגרם לערכים ולעקרונות שהמשפט הפלילי מבקש להגשימם עולה על התועלת שתצמח להם מקבלת ההחלטה. נמצא, כי קיים "מתחם" של אפשרויות, שכולן סבירות, באשר לקיומו או העדרו של "עניין לציבור". בצדק ציין השופט בך, בהתיחסו לשיקול זה של "עניין לציבור", כי זהו:

"גורם גמיש המאפשר גישות שונות ואף מנוגדות, אשר כל אחת מהן היא לגיטימית" (בג"צ 292/86 העצני נ. מדינת ישראל, פ"ד מב (4) 406, 412).

מכאן מסקנתו של השופט אגרנט כי המושג "עניין לציבור" הינו מושג "רחב עד למאד" (בג"צ 156/56 הנ"ל, עמ' 300). עם זאת, מתחם האפשרויות החוקיות אינו בלתי מוגבל. קיימות החלטות הנופלות מחוץ למתחם האפשרויות הסבירות. כך, למשל, בבג"צ 425/89 צופאן נ. הפרקליט הצבאי הראשי (טרם פורסם) נידון עניינו של קצין צבאי, שעל פי החשד נתן הוראה שלכאורה היא חורגת מסמכותו ושיש בה סיכון חיים או בריאות של בני אדם ושהיא בלתי חוקית בעליל. התובע החליט שלא להעמיד את החשוד לדין, בעיקר משום שאותו קצין אולץ לפרוש מהצבא בשל אותה פרשה. בית משפט זה החליט כי החלטה זו נגועה בחוסר סבירות קיצוני שיש בה "עיוות מהותי". אכן, באותו מאזן של "רווח והפסד", ההחלטה של התובע שלא להעמיד החשוד לדין גרמה נזק לאינטרסים ולערכים שהמשפט הפלילי בא להגן עליהם, שאינו שקול כנגד התועלת שצמחה מהחלטה זו לאינטרסים אלה.

לקוח מתוך פסק דין גנור (בג"ץ 934/89), 10 במאי 1990