פסיקתא – נאומו של יושב ראש הכנסת אמיר אוחנה לנוכח האפשרות שבית המשפט העליון יבטל חוק יסוד

אזרחי ישראל,

ראשית אני רוצה לפתוח באיחולי החלמה מהירה לפצועים שנפצעו היום בפיגוע בירושלים, עדות לכך שאויבינו משחרים להרגנו בלי שום קשר למחלוקות הפנימיות שיש בינינו – ואות לכך שעלינו להוסיף ולעמוד איתן מולם – כולנו יחד.

ערב השנה החדשה, מדינת ישראל נמצאת על סף פרשת דרכים. הצורך לאזן בין הרשויות מתחדד יותר מתמיד כאשר נדמה שגם הגבול האחד שטרם נחצה עד כה – והוא ביטול של חוקי יסוד על ידי הרשות השופטת – עלול חלילה להיחצות.

הערב, כיושב ראש הכנסת, אני מבקש להציב תמרור "עצור".

מאז 1977 ועד היום התחולל תהליך של שאיבת סמכויות מהדרג הנבחר, שהיה עד אז כמעט כל יכול, אל הדרג הממונה שהוא היום כמעט כל יכול, מגמה שהוסיפה להתעצם בשנות התשעים עם הכרזת בית המשפט העליון על כך שבכוחו לפסול חוקים של הכנסת אך משום שאינם הולמים להשקפתו את הערכים שבחוקי היסוד.

כעת, אנו ניצבים בפני צומת חדש ומסוכן שעלול לדרדר אותנו לתהום, כאשר בזמן הקרוב יקיים בית המשפט העליון דיונים בשאלת תקפם של חוקי היסוד.

ישראל היא מדינה דמוקרטית. בדמוקרטיה הריבון הוא העם. את ריבונותו, מאציל העם אל נבחריו, כל אזרח לפי השקפתו ורצונו – אשר מקבלים, בין אם בהסכמה רחבה ובין אם ברוב קולות, את ההחלטות והחוקים עבורו – כך היה – וכך יהיה.

במדינה דמוקרטית מערכת המשפט מכבדת את הריבון, הלא הוא העם, ואת בחירותיו, והכבוד הזה הוא הדדי.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת על השאלה האם הכנסת הסמיכה את בית המשפט לפסול או לשנות חקיקת יסוד.

התשובה על כך היא בלאו מוחלט. אין אף דבר חקיקה שמסמיך, ואפילו ברמז, את בתי המשפט לעשות כן.

הסמכות המכוננת נתונה לכנסת המייצגת את כל העם – ולה בלבד, כך היה מקובל גם על בתי המשפט לאורך השנים.

חשוב להבין: הכרעה אחרת איננה נגד הקואליציה או מפלגה זו או אחרת – הכרעה אחרת היא נגד הכנסת ונגד הדמוקרטיה הישראלית.

בעד חוקי היסוד שהעבירה הכנסת ה-25 בראשותי הצביע רוב של חברי הכנסת, כפליים בדיוק מאלה שהצביעו בכנסת ה-12 בעד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, דבר שלא הפריע למערכת המשפט לעשות בו שימוש יותר מבכל חוק יסוד אחר כדי לבטל את החלטות הכנסת והממשלה.

החוקים שעברו בכנסת הזאת לא עברו במחטף באישון לילה בזמן ממשלת מעבר כמו החוק ההוא, אלא לאחר דיון ציבורי משמעותי שהתקיים גם בכנסת וגם מחוצה לה.

חוקי היסוד הללו הם חוקי יסוד לא אך משום שהתקבלו ברוב של חברי הכנסת ובכותרתם מתנוססות המילים "חוק יסוד", הם חוקי יסוד כי הם עוסקים ביסודי היסודות של המשטר הדמוקרטי: ביחסים שבין הרשויות ובשאלה – מי יכול להדיח ראש ממשלה.

והתשובה: רק העם באמצעות נבחריו – אותו גורם שהסמיך אותו לכהן בתפקיד זה.

לזה ייקרא דמוקרטיה.

אם חושב בית המשפט לבוא ולומר כי אין לחוקי היסוד מעמד מיוחד ועל כן בכוחו לבטלם או לשנותם שינוי כלשהו, לרבות מועד כניסתם לתוקף, הרי שכל פסקי הדין שבהם פסל בית המשפט לאורך השנים חוקים והחלטות של הכנסת והממשלה מכוחם של חוקי היסוד – בטלים ומבוטלים, שאחרת איך תסביר את היתכנותם המשפטית?

אני ער לכך שבקרב רבים בציבור, ולאו דווקא בציבור שנמצא באופן אוטומטי בצד מסוים של המפה הפוליטית, ישנם גם חששות ופחדים. גם אם אינני שותף לפחדים הללו – אינני יכול לבטל אותם או את האוחזים בהם כלאחר יד.

אין בקרבנו רבים שלא ימצאו במעגל המשפחתי, החברתי או המקצועי שלהם אנשים יקרים, טובים ואהובים השותפים לחששות ולפחדים אלה.

אבל המענה לחששות הללו לא יכול להיות הפיכתה של ישראל למדינה בה הבחירות אינן משנות והכנסת הנבחרת איננה הכנסת המחוקקת.

אני מכהן בתפקיד יושב ראש הכנסת כאשר במכלול ערכיי ועקרונותיי הצבתי בין היתר גם את חכמת החיים והניסיון של שופטים, שופטות ותיאורטיקנים של עולם המשפט שפגשתי, קראתי ולמדתי לאורך השנים.

בעברי נצורות מאות שעות בבתי המשפט, מאות פסקי דין ומאמרים שקראתי לאורך השנים.

מערכת המשפט חשובה ויקרה לי, רוב חיי הבוגרים הייתי חלק ממנה. אין שום מחלוקת על החשיבות במערכת משפט חזקה ועצמאית או על החשיבות העליונה שבחיזוק אמון הציבור במערכת המשפט.

המחלוקת היא על תפקידה של מערכת המשפט ביחס לרשויות האחרות ובהשלכה – בתפקידה ביחס לציבור.

בתפיסת העולם המשפטית שגיבשתי אני נתלה באילנות גבוהים, למשל במי שאני רואה בו ענק שבענקים, כבוד הנשיא המנוח של בית המשפט העליון, השופט משה לנדוי, שהאמין בכל מאודו שתפקידו הוא שופט, ולא מורה דרך או מחנך הדור.

בעיניו, זה היה מקור הכח של בית המשפט העליון, שהיה – בימי הזוהר שלו מעל לוויכוחים הפוליטיים – שמקומם כאן, בכנסת.

"המחיר של ניצני הפוליטיזציה של שיפוט בית המשפט העליון כבר ניכר כיום והוא מתבטא בכרסום האמון בנייטרליות של בית המשפט בפלוגתות המשסעות את הציבור. המדובר הוא באמון של חוגים שאינם כולם קנאים דתיים", מילותיו של השופט לנדוי.

המשפטן המנוח חיים צדוק, שר המשפטים בממשלת רבין וסגן נשיא האגודה לזכויות האזרח אמר "רבים סבורים כי הריסון העצמי, המקובל כעקרון על כל השופטים, לא תמיד היה נר לרגליהם הלכה למעשה. ישנם תחומים אשר, באיזון נכון בין רשויות המדינה, הם לפי מהותם נחלת הכנסת והממשלה. מוטב שבית המשפט ימשוך ידו מהתערבות בעניינים מסוג זה, גם אם התנהגות הכנסת, הממשלה וראש הממשלה נראית בעיני השופטים כלא נאותה ולא ראויה. מוטב להניח התנהגות כזאת למשפט דעת הקהל וציבור הבוחרים בהליך הדמוקרטי".

אחרת, אני מוסיף, מה הטעם בקיום ההליך הדמוקרטי הקרוי "בחירות"?

נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר המנוח הזהיר כי "עלול להיווצר חשש כי בית המשפט מסיג את גבולן של הרשויות האחרות. במשטר דמוקרטי יש לכבד את הפרדת הרשויות. חוששני שלא ניתן יהיה לקיים ממשל תקין אם כל הבעיות הפוליטיות יחלו לעשות דרכן לבית המשפט".

וגם אם נדמה לכם שהארכתי, הרי שקיצרתי וחסכתי מכם מובאות רבות וטובות מאנשי משפט ומלומדים רבים וחכמים ובהם השופטים המנוחים יעקב מלץ, ומשה בן זאב, שרי המשפטים לשעבר יוסף טומי לפיד המנוח, משה ניסים ודניאל פרידמן שיבדלו לחיים טובים וארוכים, ועוד, ועוד.

והדברים הללו כולם נאמרו הרבה לפני שבית המשפט העליון העלה בדעתו את האפשרות של התערבות בחקיקת יסוד.

האם מישהו יכול לטעון ברצינות כי הדוברים הללו מדברים נגד שלטון החוק? שהם מבקשים להחריב את מערכת המשפט, שהם היו בשר מבשרה?

האם מישהו יכול לטעון שהדמוקרטיה הישראלית לא היתה יקרה לליבם או שמדובר בבורים ועמי ארצות שלא הבינו דמוקרטיה מה היא?

האם מישהו יכול לטעון ביושר כי הדברים הללו שנאמרו לפני שנים רבות אינם תקפים עוד, וביתר שאת?

לכשעצמי, אני מאמין בתהליכים אבולוציוניים, הנובעים מהקשבה, לימוד ושיקול דעת, ופחות בתהליכים רבולוציוניים מהפכניים. אני מברך על כל שיח שמכוון לניסיון להגיע להסכמות ולהבנות גם בכנסת וגם מחוצה לה – חרף המשמעות הברורה: שאף צד לא יקבל את כל מבוקשו כאן עכשיו ומיד.

זו משמעותה של מנהיגות, ואני מפציר בנבחרי הציבור – נציגי העם – לעשות כל מאמץ ולהפוך כל אבן במאמצים הללו.

אבל גם אם המגעים לא יצליחו משלל סיבות, ולהערכתי בעיקרן פוליטיות – כי על העקרונות הבסיסיים וגם על הצורך בתיקונים דווקא יש הסכמה רחבה, גם אם המגעים לא יצליחו – הדבר אינו מעמיד לבית המשפט את האפשרות לקבל הכרעה במקום נבחרי הציבור.

מצב דברים זה יוביל לאירוע חסר תקדים במדינה דמוקרטית. אני חייב להוסיף שעצם האפשרות שלו עלולה לסכל כל סיכוי להגעה להסכמות רחבות.

ומה יקרה אם, שואלים את עצמם רבים, והתשובות רבות ומגוונות. אינני יודע להעריך מהי הנכונה – דבר אחד אני יודע לומר.

הכנסת לא תקבל בהכנעה את רמיסתה.

רבותי, אינני עומד כאן לפניכם מתוקף חברותי במפלגה ולא מתוקף חברותי בקואליציה, אני עומד כאן בפניכם מתוקף תפקידי כיושב ראש הכנסת.

ומתוקף תפקידי זה אני מציע לבית המשפט ולשופטיו, שאני מכבד מאוד – ותמיד כיבדתי, גם כשחלקתי ולא הסכמתי: הכירו גם במגבלות הכוח שלכם, לא רק של הרשויות האחרות. הכירו בכך שבדמוקרטיה – אף רשות איננה כל יכולה.

אני חושב שהרשות המבצעת הפנימה זאת, אני יודע שהרשות המחוקקת הפנימה זאת. כעת תורכם.

תודה ושנה טובה לכל אזרחי ישראל.

נאומו של יושב ראש הכנסת אמיר אוחנה, 6 בספטמבר 2023