במסגרת הדיון בתוכנית החומש לשיקום תשתיות במזרח ירושלים, הטיל שר האוצר וטו על חלק אחד בה – החלק שעניינו תקצוב תוכניות לימודים לתלמידים ממזרח ירושלים שנועד לאפשר להם להשתלב באקדמיה הישראלית. מדובר בעיקר בתקצוב לימודים במכינת האוניברסיטה העברית (מכינת סדארה), במכינת מכללת עזריאלי ובמכינת מכללת הדסה, כמו גם בתוכניות העשרה לתלמידי תיכון (תוכנית אל-בשאיר) ובתוכניות לסטודנטים מצטיינים שמתקיימות באוניברסיטה העברית.
כל הגורמים העוסקים בנושא, אם במישרין ואם בעקיפין, סבורים שתוכניות הלימודים לתלמידים ממזרח ירושלים נחלו הצלחה רבתי מבחינה אקדמית, מבחינה חברתית, מבחינה כלכלית ואפילו מבחינה ביטחונית. אולם, שר האוצר בחר לדחות את ההמלצות של כל הגורמים המקצועיים, הבקיאים בפרטים לפני ולפנים, ולמנוע את המשך התקצוב של תוכניות אלו.
להחלטת השר, אם תמומש, תהיינה השלכות ישירות ניכרות, משום שהיא עלולה להביא לצמצום ניכר של מספר התלמידים הפלסטינים ממזרח ירושלים שיכולים להשתתף בתוכנית. אך מעבר להשלכות הישירות של החלטת השר, ההנמקות עליה היא מתבססת חושפות בעיה קשה. סמוטריץ' בחר שלא לבסס את עמדתו על טיעונים שעליהם מופקד שר אוצר, כגון יעילות התוכניות בהשגת מטרותיהן, סדר עדיפויות בהקצאת משאבים ציבוריים ונימוקים כלכליים נוספים כגון אלו. מטעמים השמורים עמו, בחר שר האוצר בחר לנמק את החלטתו בנימוקים שמשקפים עמדה גזענית שיש בה הכללה גורפת המייחסת מסוכנות לכל הסטודנטים הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים. אתייחס תחילה לעמדת השר במקרה הנדון, אך את עיקר דברי אני מבקש להקדיש להיבט העקרוני שנובע מעמדתו זו.
בדיקת עובדות
כאשר עורכים "בדיקת עובדות" בדבריו של השר סמוטריץ' מגלים אי-דיוקים, שחלקם עלול לעלות כדי שקרים ממש.
כך, למשל, שר הביטחון טען כי "בשנים האחרונות התפתחו באוניברסיטאות ובמכללות בישראל תאים איסלמיים קיצוניים שמביעים פעם אחר פעם הזדהות עם אויבי ישראל". בתור מרצה באוניברסיטה העברית ורקטור לשעבר אני יכול לומר בביטחון כי לא פעילים בה שום "תאים איסלמיים קיצוניים". יתרה מכך, שורה של מחקרים מראים שהלימודים באוניברסיטה העברית תורמים להקניית ערכים של סובלנות, היכרות הדדית ולפרויקטים משותפים ליהודים ולערבים.
השר גם אמר כי "פעמים רבות דוחקים [תלמידי המכינה] את רגלי הסטודנטים האחרים ובתקופות של מתח ביטחוני הופכים את החיים של הסטודנטים היהודים לבלתי נסבלים". ובכן, החיים של הסטודנטים היהודים והערבים בצוותא באוניברסיטה העברית הם מצוינים ובכל תקופות המתח הביטחוני שעברנו, ועברנו הרבה, נשמרו היחסים הטובים. המקרה היחידי בו נוצר חיכוך בין סטודנטים לבין ערבים ממזרח ירושלים באוניברסיטה היה כאשר שוטרים שלומדים בקמפוס הר הצופים, עיכבו לחקירה פלסטינים ממזרח ירושלים, אך אלו כלל לא היו סטודנטים באוניברסיטה כי אם תלמידים בתוכנית ללימודי עברית שאין לה שום קשר למכינה המדוברת. ניכר שמי שסובל מנוכחות הסטודנטים ממזרח ירושלים זה רק מי שמתנגד לדו-קיום, בקמפוס, בחדר לידה או בכל מקום אחר. מי שמאמין בכך שכל בני האדם שווים זוכה לחוויה מעשירה ומועילה, שתורמת לחינוך לאזרחות ולסובלנות.
עוד טען השר כי "הסטודנטים הללו מקבלים העדפה על פני סטודנט יהודי ששירת בצבא ועושה מילואים". ובכן, באוניברסיטה העברית אין נהוגה מדיניות של העדפה מתקנת על בסיס לאומי. הסטודנטים בוגרי המכינה אינם מקבלים שום העדפה על פני סטודנטים אחרים.
השר הוסיף ואמר כי "בתקופת מבצע שומר החומות, לדוגמא, הסטודנטים הערבים במכינה האקדמית באוניברסיטה העברית שבתו באופן רשמי, הפגינו בקמפוס בהזדהות עם מחבלי החמאס בעזה והצטרפו ל'מאבק להצלת אל-עקצא' [הטעות במקור, ב. מ.]". אולם, הסטודנטים הפלסטינים במכינה לא שבתו בתקופת מבצע "שומר החומות" או במועד אחר כלשהו. השביתה היחידה של סטודנטים ערבים התקיימה כאשר החברה הערבית בישראל כולה שבתה שביתת מחאה בת יום אחד. הסטודנטים ממזרח ירושלים הלומדים במכינה מעולם לא הפגינו בקמפוס הפגנת הזדהות עם מחבלים או עם טרור (אגב, הם גם מעולם לא קראו להחריב כפרים, בין אם גרים בהם יהודים או ערבים).
כמו כן טען השר כי "המכינה האקדמית בעברית פועלת בבית הספר לתלמידי חוץ שבעבר שימש עולים חדשים, חיילים בודדים וכו' שנדרשו לשנת מכינה כדי להתקבל ללימודים באוניברסיטה. בשנים שמאז הפעלת התכנית בית הספר התרוקן כמעט לחלוטין מהסטודנטים הללו, שנשארו ללא מענה וממילא יקלטו פחות טוב במדינת ישראל ויתקשו לרכוש שפה, השכלה גבוהה ותעסוקה מתקדמת". ברם, מכינת העולים ממשיכה לפעול ללא כל שינוי, כמו שפעלה בעבר. אין כל מגבלה על מספר הסטודנטים שיכולים ללמוד במכינת העולים, וגם כיום לומדים בה כ-160 סטודנטים עולים בשנה, בדומה למספרם לפני שנפתחת המכינה לתלמידים ממזרח ירושלים. מכינת העולים פועלת לצד מכינת סדארה לתלמידים ממזרח ירושלים, בלי שהאחת באה על חשבון השנייה.
תפיסה של אפרטהייד
אז ראינו שטיעוני שר האוצר מבוססים על טיעונים שגויים מבחינה עובדתית, וכאמור, עמדתו מנוגדת להמלצות כל הגורמים המקצועיים הנוגעים בדבר. אולם דבריו בעייתיים גם משום שיש בהם ביטוי לדעות קדומות, והם עלולים לעלות כדי הסתה לגזענות נגד הסטודנטים הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים.
למעשה, עמדתו של השר גובלת בתפיסה של אפרטהייד, שלפיה יש לפעול כדי למנוע ככל האפשר את ההשתלבות של הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים באקדמיה הישראלית. במובן זה, לעמדתו זו השלכות קשות ביותר לא רק בהקשר המסוים שבו מדובר כאן, אלא בהקשר רחב הרבה יותר, של מעמדם של הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים, שלאור הסיפוח של השטח לישראל, והענקת מעמד "תושב ישראל" לכל המתגוררים שם, אמורים ליהנות מזכויות שוות לאלה של שאר תושבי ישראל.
עמדתו של השר, שהוא לא היסס לתת לה פומבי, משל היו אלה דברים שיש להתגאות בהם, היא עמדה שמשמעותה שכל תושבי ישראל הפלסטינים ממזרח ירושלים, הם מסוכנים וראוי לשלול מהם זכויות רק מחמת היותם פלסטינים. זוהי עמדה שלא רק שאינה מוסרית, אלא שהיא גם מצביעה על מהותו של משטר כיבוש, שאינה נעלמת עם סיפוח פורמאלי של השטח. דבריו של השר כמו גם המדיניות שהם נועדו להצדיק, הם בעצם הודאה בכך שהוא כופר ברעיון של איחוד ירושלים. אחת מהשתיים – או שמזרח ירושלים היא חלק ממדינת ישראל, ואז תושביה הם שווי זכויות לתושבים בשאר חלקי המדינה או שתושביה הם בני עם אחר, שאינם זכאים לזכויות שוות, ואז השטח הוא שטח כבוש, שאינו חלק מן המדינה. החלת משטר אפרטהייד באזור שמבחינת המשפט הפנימי של ישראל הוא חלק משטחה, אינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה הצרה ביותר האפשרית של דמוקרטיה.
למרבה הצער, החלטתו של שר האוצר בעניין השתלבות סטודנטים ממזרח ירושלים באקדמיה הישראלית היא המשך ישיר לסדרה של צעדים של ממשלות ישראל אשר מבטאים עמדה דומה של התייחסות לתושבי מזרח ירושלים כאל מי שאינם שווים לתושבי ישראל בשאר חלקי המדינה. הדבר מתבטא בכמעט כל תחום שהוא, החל משלילת הזכות להמשיך להתגורר בעיר אם אדם יוצא ממנה לתקופת מה, למשל לצרכי לימודים או עבודה, עבור בהתנכלות נרחבת בתחום של מתן היתרי בנייה בשכונות מסוימות והימנעות מוחלטת מאכיפת הדין ביחס להפרות בנייה בשכונות אחרות, וכלה בהזנחה נרחבת של תשתיות בתחום החינוך, הבריאות, התחבורה, שירותי הממשלה ועוד. עיריית ירושלים פועלת בשנים האחרונות לצמצם מעט את אי-השוויון ואת ההפליה הנרחבת של תושבי מזרח ירושלים, אך אין בכך די. מדיניות הממשלות כלפי תושבי מזרח ירושלים מוליכה למסקנה העגומה, שהמצב במזרח ירושלים קרוב מדי למשטר של אפרטהייד, ומצב זו לא יוכל להמשיך לאורך זמן ללא השלכות קשות על מדינת ישראל.
ברק מדינה הוא פרופ' מן המניין למשפטים באוניברסיטה העברית
Report