פסיקתא – עילת הסבירות בעמדתו של נעם סולברג בפסק דין מנדלבליט

15. אציין עוד זאת: הדיון בסוגיה הנדונה ממחיש את הקושי האינהרנטי בשימוש בעילת הסבירות כעילה להתערבות בהחלטות על מינויים בשירות הציבורי (ראו דברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בבג"ץ 5853/07 אמונה – תנועת האשה הדתית הלאומית ואח' נ' ראש הממשלה ואח' פ"ד סב (3) 445, 521 (2007) והשוו לדברי השופטת א' פרוקצ'יה שם בעמודים 486-489 ולדברי השופטת ע' ארבל בעמודים 510-512). במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות אלו נדרש בית המשפט לבחון אם בהחלטה על המינוי ניתן המשקל ה'ראוי' למגוון רחב מאוד של שיקולים, ואם האיזון ביניהם הביא לתוצאה 'סבירה' או 'בלתי סבירה'. דא עקא, הסבירות פנים רבות לה, וגם הראוי הריהו תלוי בעיני המתבונן. מה שנראה בעיני עותרים לעיתים מזומנות כבלתי סביר במידה קיצונית, לא ראוי, והרה-אסון לשלטון החוק, נחזה בעיני המשיבים צח, זך ונקי; ובית המשפט בתווך, חותר לפרוט לפרוטות את עילת הסבירות, לאמות-מידה, כדי לנמק אל-נכון את פסיקתו בנושא העתירות שעל הפרק, ועל מנת לפזר את עננת העמימות, לתרום לבהירות, ולצמצם את מרחב אי-הוודאות שבו שוכנת הסבירות, גם במבט צופה פני עתיד. כלי העבודה העומדים לרשותנו בענייני סמכות ופרוצדורה, עניינים שבהם כוחנו ומומחיותנו עִמנו, כשופטים, אינם זמינים ופחות ישׂימים במה שנוגע ל'סביר' ול'ראוי'; שלגביהם השקפתו של בית המשפט לא תמיד נחזית כעדיפה על דעת הבריות. מוטב אפוא לַשימוש בעילת הסבירות שיֵעשה עם קַב חֳמָטין.

לקוח מתוך פסק דין תנועת אומ"ץ – אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי (בג"ץ 43/16), 1 במרץ 2016