יוסף רז, 2009   מקור: ויקיפדיה (לואו סוסייטי 98)

בתחילת החודש הלך לעולמו הפילוסוף יוסף רז. יוסף היה המנחה שלי לדוקטורט. לזכרו, רציתי לספר מעט על ההנחיה שזכיתי לקבל ממנו כמו גם לתאר בקצרה מעט מתרומותיו המרכזיות לפילוסופיה בת זמננו.

 

אב הדוקטורט

בגרמנית המנחה לדוקטורט נקרא Doktorvater (מילולית "אב הדוקטורט"). השם הזה התאים להפליא לאופי ההנחיה של יוסף רז.

עם הגיעי לאוקספורד ב-1985 נפגשתי אתו במשרדו המסודר להפליא. יוסף דיווח לי כי הוא מצפה לקבל ממני נייר מדי שבוע או לכל היותר שבועיים. הימים היו ימי טרום הדואר אלקטרוני. אפילו מעבד התמלילים בו השתמשתי היה חידוש טכנולוגי של ממש. את הניירות הייתי מדפיס ומניח במשרדו.

יוסף לא היה מנחה מפרגן. את הפגישה הראשונה במשרדו הוא פתח במה שהוא כינה הערות טרמינולוגיות. הערות אלה נמשכו כשעה בה הוא בחן ביסודיות כל מונח ומונח בו השתמשתי ופירק אותו לגורמים. בשלב זה בו הייתי מעולף למחצה, וללא התראה מוקדמת, הוא אמר בזו הלשון: "ולאחר כל זה, בעמוד שלוש מתרחשת קטסטרופה". הקטסטרופה הייתה הניסיון הכושל שלי לפתח טיעון שהנחותיו היו פזיזות מדי. אז החל מונולוג נוסף שנמשך כשעתיים בו הבהיר לי יוסף שלא זו בלבד שהטיעון שלי אינו תקף ושהנחותיו שקריות, אלא שמן ההנחות שהנחתי נובעת מסקנה הפוכה מזו עליה ניסיתי להגן.

הקוראים בוודאי מבינים כי לא היה קל לעבוד עם יוסף. רבים מאוד מאלו שהונחו על ידו, השתתפו במה שניתן לכנות "קבוצת התמיכה של הדוקטורנטים של רז" וחלקו זה עם זה את הקשיים של העבודה עמו.

עם זאת, למרות הקשיים היה יוסף מנחה מבוקש ביותר. באותה התקופה היו באוקספורד מאורות גדולים באמת: ג'רי כהן, דרק פרפיט, אמרטיה סן, רונלד דבורקין ויוסף רז. כהן ורז היו מנחים פופולריים ויוסף נודע כמנחה מסור ביותר (וכך גם ג'רי). שלא כרבים אחרים באקדמיה, אז והיום, לא היה בהתנהלות של יוסף שמץ של יהירות אלא תשוקה עזה לגילוי האמת ומחויבות בלתי מתפשרת לחפש אחריה באמצעות התבונה.

 

מורשתו האינטלקטואלית

עבודתו של יוסף רז עסקה בשאלות מגוונות. הוא החל כפילוסוף של המשפט, תרם רבות לפילוסופיה של הפעולה והפך לפילוסוף הפוליטי המוביל בן זמננו. עבודתו של רז מצטיינת במתודולוגיה אנליטית זהירה חמורה וקפדנית. הקפדנות האנליטית הרזינית הפכה את כתיבתו ואת הרצאותיו לקשות מאוד להבנה גם לפילוסופים מקצועיים. קולו הלחשני והמבטא הישראלי הכבד שנותר לו גם לאחר שנים רבות באנגליה, הקשו עוד יותר על תלמידיו אשר לעתים קרובות ישבו סמוך אליו ככל האפשר, כדי לפענח את דבריו.

שתי התכונות המרכזיות שאפיינו את הפילוסופיה של יוסף רז הן ההומניזם וההכרה במורכבות המציאות אותה אמור הדיון הפילוסופי לתאר. נקודת המוצא של הפילוסופיה של יוסף רז היא רווחת האדם שהיא ורק היא בעלת ערך אינטרינזי. המשפט והמדינה הם בסופו של יום מכשירים לקידום רווחת האדם. בניגוד לפילוסופים רבים אחרים, רז לא צידד בתיאוריות "אלגנטיות". הוא סבר שהמציאות היא מורכבת ושהבנה של הניואנסים שלה חיונית להבנה פילוסופית אמיתית. בכל ניתוח פילוסופי הדגיש רז כי המושגים הנורמטיביים בהם אנו משתמשים בחיי יום יום הם מורכבים וכי ניתוח פילוסופי צריך להימנע מקריאה גסה וסכמטית מדי של המושגים הללו.

במאמר זה אדון בשלוש מהתרומות המרכזיות של רז לתחומים שונים של הפילוסופיה. עם זאת, יצוין כי הדיון להלן הוא רק נגיעה מרפרפת בשאלות הנראות לי מרכזיות להבנת המחשבה הרזינית.

 

טעמים וטעמים מסדר שני

מושג היסוד הרזיני להבנה של השדה הנורמטיבי הוא המושג של טעם לפעולה (reason for action). הטעמים לפעולה קובעים איך עלי לנהוג. טעמים לפעולה יכולים להיות מסוגים שונים: טעמים מוסריים – למשל, קיום הבטחות – או טעמים הנוגעים לקידום הרווחה האישית של הפּוֹעֵל (prudential reasons) – למשל, לאכול כאשר אני רעב – או טעמים אחרים. באופן מסורתי חשבו פילוסופים כי השאלה איך עלי לנהוג נקבעת על ידי טעמים וכאשר יש קונפליקט בין טעמים, עלי לנהוג בהתאם לטעם החזק יותר. כך, למשל, אם אני צועד לפגישה ורואה לנגד עיני תינוק טובע יש לי טעם להמשיך לצעוד כדי להגיע בזמן לפגישה ויש לי טעם (ככל הנראה חזק יותר) להציל את התינוק. לפיכך, על פי העמדה המסורתית, הטעם השני גובר על הראשון ועלי להיחלץ לעזרתו של התינוק.

אחת התרומות המרכזיות של יוסף רז הייתה לאתגר את העמדה המסורתית ולפתח מושג חדש של "טעמים מסדר שני". טעם מסדר ראשון הוא טעם לפעול או לא לפעול באופן מסוים. טעם מסדר שני הוא טעם לפעול (או לא לפעול) על בסיס של טעם מסדר ראשון. בספרו Practical Reason and Norms פיתח רז את הלוגיקה הפנימית של טעמים ובחן את הקשרים ההדדיים בינם לבין מושגים נורמטיביים אחרים כגון זכויות וחובות. המושג החשוב ביותר שפיתח רז בהקשר זה הוא המושג של טעמים מוציאים (exclusionary reasons). טעם מוציא הוא טעם מסדר שני אשר קובע כי עלי לא לפעול על בסיס של טעם מסדר ראשון.

נניח שיואב הבטיח למשה לפגוש אותו לארוחת צהריים. אלא שלקראת השעה היעודה יואב נוכח שהוא אינו רעב ושגם אין הוא חפץ לצאת מביתו. העובדה שיואב אינו רעב ורוצה להישאר בביתו היא בדרך כלל טעם טוב לא להיענות להזמנה לארוחת צהריים. ניתן היה לחשוב כי הטעם המוקדם (ההבטחה למשה) גובר במקרה הנוכחי על שני הטעמים המאוחרים (יואב אינו רעב והוא חפץ להישאר בבית). אלא שרז טוען שזהו תיאור שגוי משום שלדעתו ההבטחה איננה רק טעם מסדר ראשון אלא גם טעם מסדר שני אשר קובע כי על יואב לא לפעול על בסיס של (חלק מן) הטעמים מסדר ראשון (כמו הטעם שהוא אינו רעב).

הדוגמא הזו אולי נראית פרוזאית מדי, אולם רז פיתח את המושג של טעמים מסדר שני והסביר באמצעותם את המושגים חובה, הבטחה, סמכות פוליטית ועוד שורה ארוכה של מושגי יסוד בתורת המוסר. לא ניתן להבין כיום את הכתיבה הפילוסופית בתחום הפילוסופיה של הפעולה בעולם האנגלו-אמריקאי, מבלי להתעמת עם הניתוח הרזיני של מושגים אלה.

 

סמכות וסמכות פוליטית

שאלת הסמכות הפוליטית היא השאלה המרכזית של הפילוסופיה הפוליטית מאז המאה ה-18: האם יכולה המדינה להטיל חובות על אזרחים, ואם כן, מדוע ובאלו נסיבות? ההוגים של המאה השמונה עשרה ביססו את הסמכות הפוליטית על הסכמה או חוזה חברתי, ומאז ועד והיום עסקו הפילוסופים בניסיון להצדיק או לאתגר את הסמכות של המדינה.

בפרקים השלישי והרביעי בספרו המרכזי על תיאוריה פוליטית The Morality of Freedom, פיתח רז הצדקה מקורית לסמכות של המדינה שאותה כינה תיאורית ההצדקה הנורמלית (normal justification thesis). על פי טענתו של רז, סמכות בכלל והסמכות של המדינה בפרט אינן אלא מכשיר של הפרט להתאים את התנהגותו להתנהגות הראויה הנדרשת על בסיס הטעמים החלים עליו. על פי תיאורית ההצדקה הנורמלית, לאדם א' יש סמכות ביחס לאדם ב' אם ורק אם ציות של ב' להנחיות של א' יבטיח כי ב' יפעל יותר בהתאמה עם האופן בו ראוי לפעול מאשר לו היה ב' פועל אך ורק בהתאם לשיפוט שלו עצמו. מושג הסמכות הרזיני רואה בסמכות בכלל ובסמכות הפוליטית בפרט מכשירים לשיפור ההחלטות של הפרט, קרי להתאמת התנהגותו לזו הנדרשת על בסיס הטעמים החלים עליו. מושג הסמכות הרזיני הפך למושג דומיננטי בתיאוריה הפוליטית, והתיאוריה שהציע מכונה כיום בז'רגון הפילוסופי "התיאוריה האינסטרומנטליסטית של סמכות".

רבות מתיאוריות הסמכות תואמות את הפרדיגמה שהוצעה על ידי רז. כך, למשל, תומאס הובס סבור כי הסמכות של המדינה נגזרת מן האינטרס של הפרט בהישרדות או בקיום. באמצעות הציות, הפרט פועל בהתאם לטעמים החלים עליו, כלומר הוא מבטיח בכך את קיומו ואת בטחונו. גם ג'ון לוק סבור כי הסמכות של המדינה מבטיחה שאדם יפעל באופן המקדם את האינטרסים שלו, ובמיוחד באופן המבטיח את כיבוד זכויות היסוד של הפרט, כגון הזכות הטבעית לקניין. התיאוריות של הובס ושל לוק הן תיאוריות אינסטרומנטליסטיות של סמכות המדינה שקובעות שהבסיס לסמכות של המדינה והחובות הנגזרות מסמכות זו, נועדו להבטיח שאנשים ינהגו על בסיס הטעמים החלים עליהם.

התרומה של רז להבנת הסמכות הפוליטית הייתה ניתוק תיאורית הסמכות מהשאלה כיצד על האדם לנהוג (או אילו טעמים חלים עליו). במילים אחרות, התיאוריה של רז היא תיאוריה פורמלית של סמכות שאינה מניחה כל הנחה בדבר השאלה כיצד נדרש האדם לנהוג. יהא האופן בו על האדם לנהוג אשר יהא, רז מציע כי כאשר ציות משפר את ההתאמה בין ההתנהגות של הפרט לבין ההתנהגות הראויה – עלינו לציית, וכי הישות שלה אנו מצייתים בנסיבות אלה היא "סמכות" ויש לנו חובה לציית לה.

עמדה זו של רז שנויה במחלוקת קשה. הקושי המרכזי בעמדה הרזינית נובע מהעובדה שהסמכות הפוליטית איננה נתפשת באופן מסורתי רק כמכשיר לשיפור החלטות האזרחים. האזרחים הכפופים לסמכות הפוליטית נתפשים כשולטים ולא כנשלטים והסמכות הפוליטית (במובחן מסוגי סמכות אחרים כגון סמכות הורית או סמכות של מעסיק) מבוססת לדעת רבים על הנחות בדבר השליטה של האזרחים בהחלטות של המדינה או לכל הפחות על ההסכמה שלהם להישלט על ידי הסמכות הפוליטית. אספקט זה שהוא גם הבסיס לדמוקרטיה בת זמננו אינו מקבל ביטוי מספק בתורת הסמכות של רז.

 

ליברליזם פרפקציוניסטי

רז הוא דמות מרכזית במסורת הליברלית של המאה ה-20, לצדם של ג'ון רולס, רוברט נוזיק ורונלד דבורקין. בספרו The Morality of Freedom פיתח רז תפיסה ליברלית המכונה בז'רגון הפילוסופי "תפיסה פרפקציוניסטית".

התפיסה הליברלית הדומיננטית במאה ה-20 הייתה התפיסה הניאו-קאנטיאנית שפותחה על ידי רולס. על פי תפיסה זו יש מגבלות אינהרנטיות לכוחה של המדינה. המדינה צריכה להיות ניטרלית בין תפיסות טוב שונות. לדעתו של רולס המדינה איננה יכולה לקדם תפיסת טוב פרטיקולרית כגון דת כלשהי או תפיסה מוסרית פרטיקולרית. הניטרליות של המדינה בין תפיסות טוב היא, לדעתו של רולס, תנאי הכרחי ללגיטימיות שלה. רז שפסע בעקבות ג'ון סטיוארט מיל, דחה את העמדה הקאנטיאנית ופיתח עמדה לפיה המדינה צריכה לקדם את רווחת התושבים גם באמצעות קידום תפיסת טוב פרטיקולרית.

לכאורה, העמדה של רז מעוררת בעיה קשה. הניחו לרגע כי הדת היהודית היא תפיסת הטוב הנכונה ולפיכך חיים בהתאם לציוויי היהדות הם החיים הטובים והראויים לכל אדם. מכאן עלולה לנבוע המסקנה כי על המדינה לגייר בכפייה את אזרחיה הלא-יהודים ובכך לקדם את רווחתם ולהבטיח להם חיים טובים וראויים. כיצד ניתן על בסיס תפיסה פרפקציוניסטית זו להסביר את ההגנה על זכויות וחירויות יסוד ובמיוחד את ההגנה על זכותו של האדם לדבוק בתפיסות טוב "שגויות"?

התשובה של רז לשאלה זו מבוססת על העמדה לפיה יש מרכיב אחד מרכזי ברווחת הפרטים – האוטונומיה. לדעתו של רז, בחירות אוטונומיות הופכות את החיים לטובים יותר. לפיכך, שלא כמו במסורת הקאנטיאנית, זכויות יסוד לחירות לא נגזרות מהגבלות אינהרנטיות על כוחה של המדינה ומחובתה להיות ניטרלית בין תפיסות טוב שונות. זכויות היסוד הן מכשיר לקדם את הרווחה של הפרטים ובייחוד להבטיח כי הבחירות וההחלטות שלהם תהיינה בחירות אוטונומיות.

האם אוטונומיה היא אכן ערך כה חשוב או אפילו ערך בכלל? אחרי הכול, אדם יכול לחיות חיים מספקים ועשירים, ואולי גם טובים, גם אם חייו לא אוטונומיים. חשבו על האתלטיות של מזרח אירופה שהשיגו הישגים אתלטיים מרשימים לאחר שנשלחו בגיל צעיר למוסדות הכשרה מיוחדים בהם חונכו, ואולי אפילו אולפו, להשקיע את מירב מרצן באימונים? ניתן לטעון כי מה שהופך את החיים לטובים יותר אינו אוטונומיה אלא הערך המובחן של הגשמה או מימוש עצמי. ערך זה מובחן מן האוטונומיה והראיה היא כי אף שספורטאיות מזרח אירופה לא בחרו באופן אוטונומי במסלול חייהן, ניתן לשער כי הן מימשו את עצמן דרך פעילותן הספורטיבית. האם חייהן היו טובים פחות מאלו של ספורטאיות מערביות שבחרו באופן אוטונומי בקריירה ספורטיבית? את התשובה לשאלה זו אשאיר לקורא, אולם אמליץ לו שיקדים ויקרא את הפרקים הנוגעים לאוטונומיה בספרו המונומנטלי של רז, The Morality of Freedom, ואם כבר עדיף לקרוא את הספר כולו.

 

מה יוסף היה אומר?

יוסף רז שינה את דמותה של הפילוסופיה הפוליטית במאה ה-20. השפעתו בתחומים שונים של הפילוסופיה כולל אתיקה, פילוסופיה של הפעולה, פילוסופיה של המשפט ופילוסופיה פוליטית היא עצומה.

רז גם הותיר אחריו תלמידים רבים – חלקם, נאמנים למורשתו, המשיכו לצעות בשבילים הכבושים אותם סלל, וחלקם (כולל כותב שורות אלו) הלכו לרעות בשדות פילוסופיים זרים. ואולם, אלה וגם אלה לא יוכלו להכחיש את ההשפעה האדירה שהייתה ליוסף על החיים האינטלקטואלים שלהם ואת מסירותו הרבה גם לתלמידים כמוני אשר סטו מדרך הישר הרזינית.

לא אחת כשאני מהרהר בטיעון או ברעיון פילוסופי, אני חושב: מה יוסף היה אומר על הטיעון הזה? אני מדמיין במוחי את השיחה שתהיה לי עימו וחרד שמא תגובתו תקעקע את הטיעון שלי – כמו שעשה אי אז בפגישתנו הראשונה.

* המחבר רוצה להודות לפרופ' דוד אנוך ולפרופ' דוד הד על הערותיהם החשובות

אלון הראל הוא פרופ' למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ומחזיק הקתדרה למשפט פלילי ומנהלי על שם פיליפ ואסטל מייזוק וחבר מרכז פדרמן לחקר הרציונליות

users: אלון הראל

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר