פרס ישראל או פרס בית המשפט העליון?

בצאת יום העצמאות, התכנסו זוכי פרס ישראל לשנת תשפ"ב ובני משפחותיהם הנרגשים – לצד השופטים חברי ועדת הפרס, צמרת המדינה ואורחים מכובדים – לאירוע הענקת פרסי ישראל בבנייני האומה בירושלים.

פרס ישראל נוסד בשנותיה הראשונות של המדינה הצעירה. בשנת 1953 יזם שר החינוך בן-ציון דינור את המפעל המפואר הזה מתוך שאיפה עזה להעלות על נס את תרומתם של אנשי הרוח, החברה והמדע – תרומה שהיוותה אבן יסוד בבניינה של האומה שזה עתה קמה, ושהתמודדה עם אתגרים עצומים.

לא בכדי הוחלט להעניק את הפרס הזה דווקא ביום העצמאות ובמעמד ראשי המדינה. לצד טקסים ואירועים נוספים שראשיתם באירוע המרכזי של הדלקת המשואות בהר הרצל, נועד טקס הענקת פרס ישראל להעניק גוון תרבותי לאומי מיוחד ליום העצמאות.

השנה, הטקס היה מרשים ביותר, אך לטעמי העיב אירוע אחד על התחושה החגיגית של המשתתפים ופגע במוסד הפרס. בהתערבות גסה ומיותרת, כפה בג"ץ על שרת החינוך להעניק את פרס ישראל לפרופ' עודד גולדרייך וזאת בניגוד לדעת שר החינוך הקודם ולדעתה שלה.

חשוב לציין כי אין לי דבר וחצי דבר כנגד תרומתו האקדמית והמדעית של פרופ' גולדרייך בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב. יתרה מזאת, אני סבור כי הנזק למוסד פרס ישראל נגרם כבר בתחילת הדרך, כאשר בצעד חסר תקדים, עתרה ועדת השופטים לבג"ץ נגד שר החינוך יואב גלנט – אותו השר שמינה אותה. חברי ועדת הפרס המכובדים שגו כאשר פנו לבית המשפט העליון. הם היו יכולים להביע את מחאתם בהתפטרות קולקטיבית מהוועדה ובכך למנוע מכולנו את שרשרת האירועים שבאה לאחר מכן.

בעתירה הראשונה שהתקיימה בבג"ץ בקיץ דאשתקד, עדיין נזהר בית המשפט העליון שלא לחצות את הקווים. החלטתו של שר החינוך לדחות את המלצת ועדת הפרס בדבר זכייתו של פרופ' גולדרייך, אמנם בוטלה פה אחד בפסק הדין, אולם השופטים נעם סולברג ויעל וילנר פסקו בדעת הרוב, כי בכל הנוגע לתוצאה האופרטיבית של ביטול החלטת השר, יש להשיב את העניין אל שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון שהחליפה את גלנט, על מנת שתשקול את הסוגיה כדבעי ותחליט כהלכה. וילנר הוסיפה כי על השרה לבחון את המלצתה של ועדת הפרס "במסגרת אמות המידה שהותוו לשם כך בפסיקתו של בית משפט זה, ובכלל זה בהתאם לפסק הדין דנן". לעומת זאת, פסק השופט יצחק עמית בדעת מיעוט, כי יש להורות לשר החינוך להעניק לפרופ' גולדרייך את פרס ישראל (בג"ץ 2199/21).

מבחינתי הסאגה המשפטית והמיותרת הזו הייתה צריכה להסתיים אז, בהשבת ההחלטה לשרת החינוך. ברם, לאחר ששרת החינוך שבה ושקלה את המלצת הוועדה היא החליטה שלא לאשרה ואז הוגשה עתירה נוספת נגד השרה. בפסק הדין שניתן בעתירה השנייה, בשלהי חודש מרץ, לא "התאפק" בית המשפט העליון ובדעת רוב של וילנר ועמית, ביטל את החלטתה של שרת החינוך והורה לה להעניק את הפרס לפרופ' גולדרייך.

הכרטיס הצהוב שנשלף בעתירה הראשונה הפך בעתירה השנייה לכרטיס אדום.

נשגב מבינתי איך בג"ץ התעקש להעניק את הפרס לפרופ' גולדרייך בניגוד לעמדתם ולשיקול דעתם של שני שרי חינוך שונים, החברים בשתי ממשלות שונות בתכלית. ואולי בשלב הבא בית המשפט יתערב ויבטל את הרפורמה בבחינות הבגרות? אם שיקול דעתם של השופטים עולה על שיקול דעתה של שרת החינוך בחלוקת פרסים, האין השיקול דעתם עולה על שיקול דעתה גם בהחלטה אם לבטל את הבגרות בספרות או לא?

החלטתו של בג"ץ היא ללא ספק חציית קו אדום (נוספת), שפוגעת בעיקרון הפרדת הרשויות ושמספקת תחמושת לכל אלו הקוראים לרסן את עוצמתו של בית המשפט העליון ולהגביל את צעדיו. היות שקרנו של בית המשפט העליון נמצאת בירידה מתמשכת בקרב חלקים ניכרים מהציבור הישראלי, טוב היה לו בג"ץ היה נוקט בריסון שיפוטי בסוגיה דנן.

אסיים בכך שסולברג פירט בדעת מיעוט מנומקת להפליא מדוע יש להימנע מהחלפת שיקול דעתה של השר בשיקול דעתם של השופטים: "עלינו לזכור ולהזכיר, כי זכות 'המילה האחרונה' נתונה לשרת החינוך. אין זה מתפקידנו, ואף חורג מסמכותנו, אם נבצע 'מקצה-שיפורים'. אף אם באמת ובתמים סבורים אנו, השופטים, כי ניתן היה לקבל החלטה 'טובה' מזו שנתקבלה על-ידי שרת החינוך, 'חכמה' או 'מוצלחת' יותר, הרי שאין לאל-ידנו לבוא בנעליה, להמיר את שיקול-דעתה בשיקול דעתנו-שלנו. לא ל'תיקון-עולם' הוסמכנו, אלא לשפיטה". בסוף דבריו שב סולברג והזכיר לחבריו למותב כי "משניתנה החלטת שרת החינוך בסמכות, שיקולים רלבנטיים נשקלו, ושיקולים זרים לא באו במניין – לא קמה עילה להתערבותנו" (בג"ץ 8076/21). לא נותר לנו אלא להצר על כך שווילנר ועמית לא שתו ליבם למילים נוכחות אלו. חבל.

ניר מסיקה הוא חבר ועדת השופטים להענקת פרס ישראל בתחום מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת תשפ"ב