פטיש שופטים ומאזני צדק   מקור: ויקיפדיה (היפופקס)

ב-17 במרץ 2022 ניתן פסק דינה של ועדת ערר מס שבח שליד בית המשפט המחוזי בחיפה, בעניינו של דן מזרחי (ו"ע 58771-02-20). פסק הדין עוסק במספר עקרונות מרכזיים בדיני המס – גביית מס אמת ועקרון רציפות המס מצד אחד, וסופיות הדיון, הסתמכות והתיישנות מצד שני, בקשר ביניהם, ובשאלה לאיזה מהם יש לתת עדיפות

בשנת 2007 רכש העורר שתי חנויות זהות במאפייניהן, ושילם תמורת כל אחת מהן סכום זהה. בשנת 2010 מכר את אחת החנויות עבור סכום כפול משווי רכישתה. בדיווח למיסוי מקרקעין כלל העורר בתצהירו (לטענתו בטעות בתום לב), את שווי הרכישה ששולם עבור שתי החנויות יחד. מנהל מיסוי מקרקעין לא גילה טעות זו ובעקבותיה לא הוצגה דרישה לעורר לשלם מס שבח באותה עסקה.

כעבור שמונה שנים, מכר העורר גם את החנות השנייה. בפעם זו, דיווח העורר בהצהרתו למנהל מיסוי מקרקעין על שווי הרכישה של אותה חנות אחת, כפי שנדרש לעשות. עקב כך, גילה מנהל מיסוי מקרקעין את התקלה שאירעה בדיווח משנת 2010, ועל כן החליט לקבוע שווי רכישה של 0.01 שקלים בעסקת המכירה של החנות השנייה, למרות שאין חולק כי שווי הרכישה המקורי כפי שדווח על ידי העורר, עומד על סכום גבוה משמעותית מכך. לעמדת המנהל, העורר כבר "ניצל" את מלוא שווי הרכישה של החנות השנייה, במסגרת עסקת המכירה של החנות הראשונה ואין להחשיב את ערכה האמיתי בעסקה השנייה.

עמדה זו של מנהל מיסוי מקרקעין אינה מובנת מאליה ומעוררת מספר שאלות.

מצד אחד, אין ספק שללא תיקון שווי הרכישה על ידי מנהל מיסוי מקרקעין היה העורר משלם באופן מצטבר על שתי העסקאות מס נמוך משמעותית מזה שהוא נדרש לשלם על פי חוק, וזאת בשל השגיאה בדיווח על העסקה הראשונה. מצד שני, אין ספק שהעורר אינו נושא לבדו באשמה בגין כך. במסגרת הדיווח השגוי, קיבל לידיו משרד מיסוי מקרקעין את הדיווח, בחן אותו, ולא איתר את השגיאה. אין גם ספק כי לאור השנים הרבות שחלפו בין שני הדיווחים, הרי במועד הדיווח על העסקה השנייה, התיישן הדיווח המקורי ולמנהל מיסוי מקרקעין לא הייתה עוד זכות לתקנו.

ועדת הערר דחתה פה אחד את הערר על החלטתו של מנהל מיסוי מקרקעין. לשיטתה, השגיאה שנפלה במסגרת הדיווח הראשון, גם אם עשה אותה העורר בתום לב, אינה ניתנת לריפוי רק בשל חלוף הזמן ממועד הדיווח, ועקרון רציפות המס מתיר למנהל מיסוי מקרקעין לתקן במכירה השנייה את השגיאה שאירעה במכירה הראשונה. ועדת הערר קבעה כי עקרונות גביית מס אמת ורציפות המס גוברים על עקרונות סופיות השומה, סופיות הדיון וההסתמכות. נראה כי החלטת הוועדה התקבלה לנוכח שיקולי מדיניות ובעיקר השיקול שעניינו הקושי להוכיח כי אדם ביצע דיווח שגוי בתום לב. ועדת הערר אף קבעה כי באותו מקרה לא היה לעורר מקום להסתמך על סופיות הדיון, שכן הוא היה מודע, או צריך היה להיות מודע, לכך שהדיווח הראשון שהגיש היה שגוי.

יש לשאול אפוא, במקרה בו שתי עסקאות הרכישה המקוריות היו נפרדות האחת מהשנייה, האם רשאי מנהל מיסוי מקרקעין לתקן את שווי הרכישה הנכון במסגרת העסקה השנייה בעקבות טעות שנפלה בדיווח על העסקה הראשונה? לשון אחר, האם רק בשל העובדה ששתי החנויות נרכשו יחד, רשאי היה מנהל מיסוי מקרקעין להפעיל את עיקרון רציפות המס?

בעניין זה ראוי להזכיר את קביעתו המפורשת של השופט המנוח חשין, ב-ע"א 4012/96:

"ניתנת אמת להיאמר: הידרשות זו לדוקטרינה של מעשה-בית-דין – אם תרצו: לדוקטרינה של סופיות הדיון (דוקטרינת ה-functus officio) – יכולה לעתים שתביאנו לזוע באי-נחת על מושבנו. הנה-הוא המעשה במריוט ובהמפטון, שמריוט שילם שתי פעמים בעבור אותה עיסקה ומשפט המדינה מסרב להעניק לו סעד. הראוי כי כך יהא? אכן, חוש הצדק הטמון בנו – בכל איש-ואיש – משמיע קול מחאה, ומתקשים אנו להשתיקו.

...והנה מביאים אנו את אלת-הצדק לכוף ראשה לפני אל-היעילות. אמנם כן: גם הדוקטרינה של מעשה-בית-דין אומרת לעשות משפט צדק, אך נדרשים אנו למסע-שכנועים ארוך ומתיש כדי להבין – ולהצדיק – הכנעתו של הצדק המזוכך בפני אותו צדק שדוקטרינת מעשה-בית-דין נושאת בכנפיה. מקובל עלינו כי בית-משפט אמור להדריך עצמו על-פי הנוסחה של "just and convenient" – גם צדק גם יעילות – אלא שהצדק אמור לבוא תחילה, קודם היעילות, והיעילות מקומה אחר הצדק. והנה הופכים אנו את היוצרות: עיקר הצדק נדחק מפני הדוקטרינה שיוּצרה, בעיקרה, על אובני-היעילות. כיצד כך? התשובה האחת לקושיה היא ש'כל אורגניזם חייב להיות מאורגן בעצמו לפני שיוכל לארגן את סביבתו'... התעלמות מן הכלל של מעשה-בית-דין עלולה הייתה להביא לקריסת המערכת כולה, וכך לא היה איש זוכה בצדק. על מערכת מעין זו ניתן היה להפטיר בעצב: ומה הועילו חכמים בתקנתם?"

ב-ע"א 3602/97 שב חשין וציטט את הדברים בערעור בו נידונה בקשתם של נכים לקבל החזר מס עקב גביית יתר שגויה שביצעו רשויות מס ההכנסה במשך שנים, גם מעבר לשש שנות ההתיישנות הקבועות בפקודת מס הכנסה. באותו ערעור הועדף עיקרון ההתיישנות על פני עיקרון גביית מס אמת. ואם עיקרון ההתיישנות הועדף כאשר הפרט הוא שהשתהה לכאורה ביחסיו מול המדינה, וזאת על אף המחיר הקשה של מניעת החזר מס לנכים שנגבה מהם מיסוי יתר, הרי עם כל הכבוד לקביעת ועדת הערר, כך לדעתי חייב להיות הדין גם במצב ההפוך, ויש להעדיף את עיקרון ההתיישנות כאשר המדינה היא שהתרשלה ביחסיה מול הפרט ואישרה את דיווח המס השגוי שלו אשר נעשה בתום לב. בוודאי שכך חייב להיות הדין בחלוף זמן רב מאז אישרה המדינה את הדיווח השגוי, ומשהפרט כבר יצר הסתמכות משמעותית על עמדתה. לדעתי, התוצאה המשפטית חייבת להיות כי המדינה מושתקת מלתקן במכירה השנייה את השגיאה שעשתה במכירה הראשונה.

בועז פינברג הוא עורך דין המתמחה בדיני מיסים, שותף במשרד יגאל ארנון, תדמור לוי ושות'

** אין לראות בכתוב מתן ייעוץ בענייני מיסוי או חוות דעת משפטית

 

users: בועז פינברג

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר