דְּיוֹמָא
הנסיגה האמריקאית מאפגניסטאן, נמל התעופה הבינלאומי בקאבול, 20 באוגוסט 2021   מקור: ויקיפדיה (סמל ויקטור מנצ'ילה)
בתמונה הנסיגה האמריקאית מאפגניסטאן, נמל התעופה הבינלאומי בקאבול, 20 באוגוסט 2021

בתמונההנסיגה של כוחות ארצות הברית מאפגניסטאן לרוב מנותחת בפריזמה מאוד צרה שמחמיצה את ההקשר האסטרטגי הכולל. יש להבין שהסיפור המרכזי בנסיגה מאפגניסטאן אינו כישלון המודיעין האמריקאי ולא האופן שבו התקבלו ההחלטות בבית הלבן ואפילו לא האופן המרושל שבו התנהלה הנסיגה האמריקאית. מעל הכול מדובר בשלב נוסף באסטרטגיה שעיקרה צמצום הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון.

האסטרטגיה הזו לא נולדה בתקופת ממשלו של הנשיא ג'ו ביידן אלא גובשה לראשונה בתקופת ממשלו של הנשיא ברק אובמה, ואומצה, תוך שינויים אופרטיביים, גם על ידי ממשלו של הנשיא דונלד טראמפ.

למרות ההבדלים הניכרים ביניהם, שלושת הנשיאים האחרונים החזיקו בראייה אסטרטגית יסודית דומה באשר לתפקידה העולמי של ארצות הברית – ישנם מוקדי חוסר יציבות רבים בעולם ויש לצמצם את ההשפעות שלהם על יכולתה של ארצות הברית לממש את האינטרסים העיקריים שלה. הלכה למעשה מדובר בהתפרקות מתפיסת "השוטר העולמי" שהגדירה את המדיניות האמריקאית במשך שנים רבות. לשינוי האסטרטגי הזה הייתה השפעה רבה בהקשר המזרח תיכוני – אחד ממוקדי חוסר היציבות "הפעילים" ביותר בעולם.

 

האסטרטגיה האמריקאית במזרח התיכון – ממשל אובמה ועד ממשל טראמפ

בתחילת כהונתו הראשונה, הנשיא אובמה תפס את פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמרכיב מרכזי במאמצי הייצוב של המזרח התיכון – זאת לצד שינוי גישה כלפי מקומה של איראן במרחב. ברם, "האביב הערבי" והשלכותיו, חוסר מיומנות בניווט במי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ושאיפות העוצמה של איראן, הקשו על ממשל אובמה להשיג את היעד האסטרטגי העיקרי שהציב לגבי המזרח התיכון.

הנשיא טראמפ אימץ אסטרטגיה שונה משל קודמו ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני ( למרות שהיה דמיון לא מבוטל בין הגישות היסודיות של שני הנשיאים לסוגיה זו). טראמפ ביקש להסיט את מוקד תשומת הלב מההיבט האידיאולוגי-לאומי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני לעבר היבט כלכלי-פוסט לאומי. האסטרטגיה של טראמפ התבססה על מהלך משולב שנועד לדחוק לשוליים את מחנה "ההתנגדות" האזורי בראשות איראן ובמקביל לבסס את מעמדם של הגורמים הפרגמטיים ושוחרי היציבות. לפיכך, ממשל טראמפ נקט בסנקציות כלכליות כלפי מחנה ההתנגדות וכונן מערך של בריתות המבוססות על תועלות כלכליות בין הגורמים הפרגמטיים באזור.

וכך, "הסכמי אברהם" ו-"עסקת המאה" היו אמורים לפתות את גורמי ההתנגדות "קטנים" – ובעיקר הרשות הפלסטינית בגדה המערבית והחמאס ברצועת עזה – להצטרף למהלך הפיתוח הכלכלי בעבור מיתון שאיפותיהם הלאומיות או הדתיות. טראמפ שאף להניח יסודות ליצירת סדר מזרח תיכוני חדש המבוסס על ברית בין הגורמים העשירים והחזקים באזור. הסדר החדש היה אמור לאפשר לממשל האמריקאי לסגת מן האזור בבטחה. בעלות הברית של ארצות הברית במזרח התיכון היו אמורות להישאר עם כלים אפקטיביים שיאפשרו להן להתמודד עם הבעיות המבניות של האזור ועם גורמי ההתנגדות בראשות איראן.

 

המהלכים האסטרטגיים הראשונים של ממשל ביידן במזרח התיכון

ממשל ביידן הציג שינוי מסוים בגישה האמריקאית. האסטרטגיה של צמצום הנוכחות האסטרטגית של ארצות הברית במזרח התיכון נותרה בעינה, אולם ממשל ביידן נסוג מהעקרונות שהתווה הנשיא טראמפ לצמצום המעורבות האמריקאית במזרח התיכון. המרכיב האסטרטגי המבוסס על "הסכמי אברהם" ועל "תוכנית המאה" הוחלף באין מוחלט. אמנם, ממשל ביידן לא הכריז על התנערות מעקרונות "עסקת המאה" ואפילו הצהיר על רצון לשמר את "הסכמי אברהם", אבל לצד זאת החל לרוקן את שני המהלכים האלו מתוכן.

המהלך האסטרטגי המשמעותי הראשון שנקט ממשל ביידן במזרח התיכון היה הריצה המטורפת להסכם גרעין חדש עם איראן. בכך, ביידן לא רק ריסק את מדיניות "מקסימום לחץ" שהפעיל קודמו על המשטר האיראני, אלא גם סימן למחנה ההתנגדות על צמצום המטריה האסטרטגית שפרשה ארצות הברית על ידידותיה באזור. עד כמה "מוצלחת" הייתה הריצה האמריקאית להסכם חדש אפשר להתרשם לא רק מגרירת הרגליים של איראן במשא ומתן אלא גם מהיבחרותו של נשיא איראני שמרני המחזיק בגישה אזורית "אקטיביסטית".

גם בחירתו של ארגון החמאס ברצועת עזה לצאת למערכה נגד ישראל – ולא כדי להסיר את "המצור" אלא בשם העיקרון המקודש של "ההגנה על ירושלים" – מלמדת על הדרך בה הבין מחנה ההתנגדות את המציאות האסטרטגית החדשה. אבל לא רק הגורמים השונים במחנה ההתנגדות הבינו כי יש שינוי אופרטיבי משמעותי באסטרטגיה האזורית של ארצות הברית – אלא גם השחקנים הפרגמטיים שהיו שותפים ל-"הסכמי אברהם". חלק מאותם שחקנים פרגמטיים כבר פתחו בגישושים מול איראן מתוך רצון להתכונן ליום שאחרי החתימה על הסכם הגרעין החדש (או גרוע מכך). ובכך הצמטק הרעיון המכונן של ברית צבאית וכלכלית בין ישראל לבין מדינות המפרץ הערביות לכדי ברית כלכלית בלבד.

ואם הריצה להסכמי הגרעין מול איראן הייתה המהלך המשמעותי הראשון בדרך להגדרה מחדש של האסטרטגיה האמריקאית במזרח התיכון – הנסיגה החפוזה מאפגניסטאן הייתה המהלך המשמעותי השני. ובין שני האירועים האלו יש קווים משותפים ברורים – הסתלקות אמריקאית; נטישת בעלי ברית; ריסוק מערכת התומכות שיצר הממשל הקודם; יצירת ואקום שיתמלא על ידי גורמים קיצוניים. התנהלותו של ממשל ביידן אל מול איראן ואפגניסטאן לא רק מחלישה את ההשפעה האמריקאית במרחב אלא גם זונחת את הגורמים הפרגמטיים במרחב לגורלם – והדבר נכון לישראל כמו שהוא נכון למדינות המפרץ הערביות או לגורמים האפגניים ששיתפו פעולה עם ארצות הברית.

המשמעות החמורה באמת של האירוע באפגניסטאן היא שישראל נכנסת לתוך מציאות של בדידות אסטרטגית. זו מציאות שלא רק מצמצמת את חופש הפעולה הצבאי של ישראל במזרח התיכון, למשל בפעולה צבאית ישירה מול איראן, אלא גם מעצימה את גודל האתגר שמציב מולה מחנה ההתנגדות בזירות השונות. נדמה כי ישראל תצטרך להתמודד בשנים הקרובות עם בעיות אזוריות קשות וסבוכות מתוך עמדה אזורית חלשה יותר מזו שנמצאה בה בשנים האחרונות.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי

users: דורון מצא

הנקראים ביותר

החדשים ביותר