דְּיוֹמָא
הפגנה של בלאק לייבס מאטר ביוני 2020   מקור: ויקיפדיה

האם ארה״ב על סף מלחמת אזרחים?

אזהרת ספוילר: היא לא!

ערב מלחמת האזרחים האמריקאית נאמר שהדרומיים והצפוניים חלקו את אותה כברת אדמה והאמינו באותו אלוהים אך חלמו חלומות שונים.

 

בזצל ואול קומה

גם בזצל (Besźel) ואול קומה (Ul Qoma), שתי הערים שהסופר הבריטי צ׳יינה מייוויל מדמיין ברומן המדע הבדיוני שלו "The City & the City" תופסות את אותו מרחב גיאוגרפי אך תושביהן מדברים שפות שונות ואפילו נראים ומתנהגים אחרת. אבל פה זה מתחיל להיות מעניין. תושבי שתי הערים מסוגלים לא לראות זה את זה או את המבנים והמתקנים של העיר האחרת בזכות מיומנות "Unsee", שהם לומדים מגיל צעיר.

ספרו של מייוויל כנראה נכתב כאלגוריה למאבקים בין קבוצות לאומיות, אתניות ודתיות שפרצו במזרח ארופה, בקווקז, ובבלקן לאחר התמוטטות האימפריה הסובייטית. מאבקים אלו, כמו למשל מלחמת האזרחים ביוגוסלביה לשעבר, הביאו להיעלמותו של מודל המדינה הרב-לאומית מאזורים אלו.

עם זאת אפשר להשתעשע עם התבנית הפוליטית המוצגת בספרו של מייוויל ולדמיין, למשל, יהודים וערבים החיים במדינה אחת שהיא למעשה שילוב של שתי מדינות וירטואליות, שבהן יהודים לא פוגשים ערבים וערבים לא נתקלים ביהודים. תל אביב נעלמת ממדינתם של התושבים הערבים ויפו היא עיר ערבית תוססת. התושבים היהודים של ירושלים לא רואים את מסגד אל-אקצא בעוד שהכותל המערבי נעלם מאל-קודס הערבית.

ניתן להניח שבארצות הברית של ימינו הייתה נשמעת אנחת רווחה גדולה אם האמריקאים בני שבט פוליטי אחד היו מגלים שאלו המשתייכים לשבט הפוליטי השני נעלמו מחייהם. ומהרבה בחינות זה כבר קרה. רבים מאלו שמתגוררים במבצרים הדמוקרטיים-ליברליים של מנהטן, קיימברידג׳ וסן פרנסיסקו לא פגשו מעולם בוחרים של דונלד טראמפ המתגוררים במדינות רפובליקניות כמו וירג׳יניה המערבית, מיסיסיפי ואלבמה.

אחרי הבחירות לנשיאות של 2016 שודר מערכון מצויין בסאטרדיי נייט לייב בשם "הבועה". במערכון ישנה בועה העוטפת את המרכז הפרוגרסיבי של ברוקלין ויוצרת מקום בו "הבלתי נתפס לא קרה". בבועה, אמריקאים פרוגרסיביים יכולים להסתגר בקהילה של אנשים בעלי מחשבה חופשית כמוהם (ואף אחד אחר). בבועה, יהיו דברים ש-"כולם" אוהבים כמו מכוניות היברידיות וחלב לא מפוסטר.

"הבועה", מתוך סטרדיי נייט לייב

 

שתי בועות פוליטיות נפרדות

מבחינה זאת הוועידות הלאומיות שערכו שתי המפלגות האמריקאיות הגדולות החודש, חיזקו את הרושם שגם הדמוקרטים וגם הרפובליקנים חיים כעת בשתי בועות פוליטיות נפרדות.

מצד אחד ישנם הדמוקרטים. אלו מיוצגים בעיקר על ידי שמאלנים פרוגרסיביים, חילוניים וקוסמופוליטיים עם השכלה אקדמית שמתגוררים במרכזים העירוניים המפותחים של החוף המערבי והחוף המזרחי. דמוקרטים אלו תומכים בפתיחת גבולות אמריקה להגירה חופשית, מתעלמים מהאינטרסים הלאומיים של ארצות הברית, ומוכנים לתת לסינים להרוס את הכלכלה האמריקאית כדי לקדם את האינטרסים של האליטות הגלובליסטיות. אותם דמוקרטים רוצים להחרים את הנשק האישי של אמריקאים שרוצים להגן על עצמם, מזמינים למפלגתם פעילים רדיקליים שחורים, פמיניסטיות מטורללות, והומואים וטרנסג׳נדרים שרוצים להרוס את התא המשפחתי – כך לפחות הרבה רפובליקנים רואים אותם.

ומצד שני אנו מוצאים את הרפובליקנים. ערב רב של לאומנים, גזענים ואנשי דת קיצוניים, שבקושי גמרו תיכון, ושמתגוררים בעיירות קטנות באזורים החקלאיים ב-fly over country שאף אחד לא מבקר. רפובליקנים אלו רוצים לעלות את המהגרים הלא חוקיים על רכבות ולשלוח אותם בחזרה למכסיקו, להפוך את ארצות הברית לתיאוקרטיה נוצרית ולהחזיר את הגלגל לאחור לשנות החמישים של המאה הקודמת כשמדובר במעמדם האזרחי והפוליטי של השחורים. אותם רפובליקנים רוצים להחליש בהדרגה את היסודות הדמוקרטיים של ארצות הברית ולהיפטר מהחוקה האמריקאית – כך לפחות טוענים הרבה דמוקרטים.

לא מדובר כאן בקריקטורות פוליטיות. אם צפיתם בשידורים הטלוויזיוניים של הועידות של הדמוקרטים והרפובליקנים בשבועיים האחרונים אלו היו חלק לא מבוטל של מהמסרים שחזרו עליהם, נוסח "דונלד טראמפ הגזען" או "ג׳ו ביידן השמאלן".

וזה בלט במיוחד בוועידות שהיו וירטואליות השנה בגלל מגפת הקורונה. אחרי הכל, בוועידות אמיתיות עם אלפי משתתפים עיתונאי היה יכול למצוא דמוקרטי שיטען שטראמפ הוא אולי איש גס רוח עם פה גדול אבל אין שום סימן שהוא שונא שחורים או יהודים. תשאל את בתו הגיורת. או רפובליקני שיסביר שביידן הוא בעל ברית וותיק של וול סטריט ואף תמך בזמנו בסילוקו של סדאם חוסיין. ממש שמאלן.

Joe Biden meets with Basic Underwater Demolition SEAL BUDS students at Naval Amphibious Base Coronado

 מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ג'ו ביידן

אולי קשה להאמין בכך כיום, אך היה זמן באמריקה שבו החלטה של פוליטיקאי לעבור מהמפלגה הדמוקרטית לרפובליקנית או להיפך לא הייתה זוכה להדים רבים. מי שיבצע מעבר כזה בימינו יצטייר מיד כ-"בוגד". דמוקרטית הייתה יכולה להתאהב ברפובליקני ואב רפובליקני לא היה נכנס לאבל אם בתו הייתה מודיעה לו שהיא מתכוננת להתחתן עם דמוקרטי. היום ניתן למצוא נשים במדורי ההיכרויות הווירטואליים שמודיעות שבשום פנים ואופן לא תהיינה מוכנות לצאת עם רפובליקני תומך טראמפ בשום מקרה.

האם אנחנו במציאות אמריקאית חדשה שבה לא ניתן לגשר על מחלוקות פוליטיות או שהאובססיה עם ה-"שבטיות" הפוליטית משקפת את אחת הבעיות עם ראיית העולם של בני דור המילניום, שחושבים – כמו כל דור – שההיסטוריה התחילה איתם?

לא צריך לחזור למלחמת האזרחים האמריקאית כדי להגיע למסקנה שפולריזציה פוליטית שכללה סממנים שבטיים-תרבותיים היתה תמיד חלק מהמציאות האמריקאית. כך, למשל, בהתנגדות להגירה של קתולים לארצות הברית במאה ה-19, במאבק לזכויות השחורים בשנות החמישים של המאה הקודמת, בהתנגדות למלחמת וייטנאם בשנות השישים ובוויכוחים הבלתי פוסקים על הפלות ועל הזכות לשאת נשק.

כדאי לזכור שמספר לא קטן של אמריקאים נהרגו ונפצעו בזמן המאבקים הפוליטיים והחברתיים של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. הקו קלוקס קלאן היה עדיין פעיל בדרום ארצות הברית והיה אחראי למותם של שחורים ולבנים. סטודנטים השתלטו על אוניברסיטאות קולומביה וארווארד וכלאו את הנשיאים שלהן. אזורים נרחבים בערים הגדולות נהרסו והועלו באש במהומות של שחורים לאחר הרצח של מרטין לותר קינג ב-1968.

Washington D.C. Martin Luther King Jr. riots

חייל אמריקאי עומד ליד בתים שנהרסו בוושינגטון די.סי במהלך המהומות שלאחר הרצח של מרטין לותר קינג ב-1968

 

כוחו של הציבור הרחב

אם בוחנים מפרספקטיבה היסטורית את המצב הפוליטי בארצות הברית כיום, ההנחה שהמדינה נמצאת על סיפה של מלחמת אזרחים נשמעת מגוחכת. אם כך, כיצד ניתן להסביר את הפער בין המציאות הפוליטית האמריקאית שבה התחוללו שינויים דרמטיים ללא תגובות נגד אלימות – למשל בחירתו של מועמד שחור כנשיא ארצות הברית ואישור חוק שמתיר נישואים חד מיניים – לבין האזהרות שאנחנו מתקרבים להתפוצצות פוליטית?

אין ספק שהמדיה החברתית מאפשרת לפרובוקטורים פוליטיים, החל מהפעיל הצעיר עם פצעי הבגרות שיושב לפני המחשב במרתף של בית הוריו וכלה בדונלד טראמפ שמצייץ מהבית הלבן, לתפוס עמדה דומיננטית בשיח הפוליטי העכשווי. שכן השיח הפוליטי העכשווי מתעדף מסרים נוסח "אנחנו נגד הם" שבהם אין הרבה מקום לניואנסים. אחרי הכל, את מי תזמין להשתתף בפאנל טלוויזיוני, את זה עם הדעה הנחרצת שמצהיר בבירור שהוא נגד (או בעד), או את זה שמביע דעה מורכבת עם מצד אחד ומצד שני?

אבל משאלי דעת הקהל דווקא מוכיחים שרוב הצבור האמריקאי מצדד בפתרונות מורכבים לבעיות אלו ואחרות. בעד הפלות בעקבות אונס אבל נגד הפלות בשליש האחרון. בעד התיקון השני לחוקה שמתיר נשיאת נשק אבל נגד כלי נשק המתאימים יותר לחייל חי"ר. אמריקאים רבים יציגו טענה מורכבת כמו תמיכה בתקנות ממשלתיות הקשורות בשינויי אקלים אבל יתנגדו לאיסורים חמורים על שימוש ברכב פרטי.

משאלי דעת קהל מראים שרוב הציבור האמריקאי מסכים שאין להתייחס בסובלנות להתנהגות ברוטאלית של שוטרים כלפי שחורים ולבנים ולא להתפרעויות של מפגינים לבנים ושחורים. בו בזמן, רוב הציבור האמריקאי לא מקבל כפשוטה את התזה שבארצות הברית יש גזענות מוסדית, למרות שתזה זו אומצה על ידי חלקים של ההנהגה הדמוקרטית, כולל המועמד לנשיאות ג'ו ביידן.

בניגוד לטיעון הפופולארי שנשמע היום גם בישראל, הכרעות פוליטיות משמעותיות לרוב לא מתקבלות כתוצאה מלחץ של הרחוב בדמוקרטיות מתוקנות (למרות שיש יוצאים מן הכלל גם לכך). המדיה החברתית שינתה את מאזן הכוח בין העם לבין נציגיו ומעניקה הד גדול לעמדות פוליטיות קיצוניות, אבל הכרעות פוליטיות משמעותיות (עדיין) לא מתקבלות שם. השסע בין הרפובליקנים לבין הדמוקרטים רחב מאוד כיום, אולי יותר ממה שהיה זה עשרות שנים. אבל אנחנו ממש לא בדרך למלחמת אזרחים. ההכרעה הפוליטית בין הרפובליקנים לבין הדמוקרטים תתקבל בבחירות, כנהוג, אז יאמר הציבור הרחב את דברו. והמשבר הזה ייכנס, כמו משברים אזרחיים קודמים, לספרי ההיסטוריה המתעדים את קורותיה של הדמוקרטיה האמריקאית הגדולה.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי ופרשן לעניינים גלובליים, ובעבר מרצה למדע המדינה באמריקן יוניברסיטי ועמית מחקר במכון קאטו

users: לי-און הדר

הנקראים ביותר

החדשים ביותר