הנשיא ברק אובמה   מקור: פיט סוזה

עם תום כהונתו של ברק אובמה כנשיא ארצות הברית, ניסו רבים להעריך את המורשת של כהונתו. סברתי אז כי טרם בשלה העת להעריך את הישגיו וכישלונותיו של הנשיא אובמה, לא רק בשל העדר הפרספקטיבה ההיסטורית אלא גם בגלל עלייתו לשלטון של דונלד טראמפ – שהבחירה בו הייתה, הלכה למעשה, ביקורת של גוף הבוחרים על קודמו בתפקיד.

עתה, ארבע שנים מאוחר יותר, כאשר יש כבר מידה של פרספקטיבה היסטורית, ולאחר בחירתו של ג'ו ביידן לנשיאות, כדאי להביט לאחור ולנסות ולבחון את ממשל אובמה על הישגיו וכישלונותיו.

בחינה זו אולי גם תוכל לשפוך אור על מה שצפוי לנו מממשל ביידן, שכיהן כסגן הנשיא של אובמה במשך שמונה שנים.

בחירתו של טראמפ זעזעה קשות את תומכי המפלגה הדמוקרטית. הבחירה בטראמפ הביאה דמוקרטים רבים לחשוב שכהונתו של אובמה – שנבחר לנשיאות כשהוא נישא על גלי התלהבות נדירים – הייתה כישלון בסיכומו של דבר. גם "המעט שעשה", הם סברו, היה עתיד להתבטל במהרה על ידי טראמפ.

ג'ונתן צ'ייט, בעל טור ב-"ניו יורק מגזין", פרסם בתחילת 2017 את הספר "תעוזה: כיצד ברק אובמה גבר על מבקריו ויצר מורשת שתחזיק מעמד", שנועד להילחם בתפיסה הזו. הספר היה כתב הגנה – אם כי לא כתב הגנה נטול ביקורת – על הנשיא לשעבר. צ'ייט דן במדיניות של ממשל אובמה בארבעה תחומים עיקריים: ההתמודדות עם המשבר הכלכלי של 2008, רפורמת הבריאות (הידועה בשם "אובמה-קר"), איכות הסביבה, ומדיניות חוץ. הטענה של צ'ייט הייתה שאובמה שינה את ארצות הברית בצורה דרמטית ושהשיג את רוב המטרות שהציב לפני בחירתו. צ'ייט חזה שמרבית הישגיו של אובמה ישרדו למרות מאמציהם של טראמפ והרפובליקנים להפוך אותם.

עתה, ארבע שנים לאחר שצ'ייט פרסם את ספרו, אפשר להעריך מחדש את דבריו של צ'ייט.

 

הסטימולוס

ההתמודדות עם המשבר הכלכלי הייתה האתגר שפתח את כהונת אובמה. כיום, יותר מעשור לאחר מכן, קשה לזכור את תחושת החירום ששררה בקרב חלקים נרחבים בציבור האמריקאי לאור מה שנראה כמו קריסה מוחלטת של המערכת הכלכלית העולמית. רבים חשבו שארצות הברית והעולם עומדים בפני משבר כלכלי גדול כמו "השפל הגדול" של שנות השלושים של המאה ה-20.

התרומה העיקרית של ממשל אובמה להתמודדות עם המשבר הייתה חקיקת הסטימולוס (השם הרשמי הוא חוק התאוששות אמריקאית והשקעה מחדש). מדובר הייתה בחבילת תמריצים קיינסיאנית של כ-800 מליארד דולר שעודדה את הפעילות הכלכלית ושסייעה להוציא את ארצות הברית (והעולם) מהמשבר.

צ'ייט מתאר בספרו את ההתנגדות הרבה שעמדה בפני אובמה כאשר ניסה להעביר את החקיקה של חבילת התמריצים בקונגרס. לא רק רפובליקנים התנגדו לסטימולוס אלא גם אנשי מרכז, שראו באחריות פיסקלית את קודש הקודשים של התנהלות נכונה. עיתון אחד השווה את האזהרות של אובמה מפני המשבר הכלכלי – שהיה בעיצומו – לאזהרות של ממשל בוש מפני הנשק הגרעיני שעיראק לכאורה פיתחה.

בסופו של דבר, המשבר הכלכלי של 2008 לא היה קרוב לקטסטרופה של השפל הגדול של שנות השלושים, ולפחות חלק מהקרדיט מגיע לחבילת התמריצים שהעביר אובמה.

רוב הביקורת (בוודאי משמאל) על הסטימולוס הייתה שהוא לא היה גדול מספיק. צ'ייט מקבל את הביקורת הזו במידה מסוימת. הוא סבור שממשל אובמה לא הבין כמה יהיה קשה להעביר תוספות לסטימולוס בעתיד. בממשל אובמה סברו שבמידה שהמשבר יחריף הם יוכלו לגבש חבילת תמריצים נוספת. בפועל, ממשל אובמה לא הצליח לחזור על ההצלחה הפוליטית של הסטימולוס. למרות שקידם הרחבות נוספות של ההוצאה הממשלתית, הייתה לאובמה הזדמנות אחת למאמץ קיינסיאני גדול, והוא באמת היה גדול – אבל לא גדול מספיק.

הטיעון של צ'ייט לגבי התרומה של הסטימולוס, וכן של צעדים נוספים כמו החילוץ של יצרניות הרכב הגדולות, משכנע בעיניי. הרפורמה הגדולה בענף הפיננסים, הידועה כ-"חוק דוד-פרנק", הייתה גם היא הישג ליברלי מרשים – אם כי קשה עדיין להעריך את ההשפעה ארוכת הטווח שלו.

Barack Obama signs American Recovery and Reinvestment Act of 2009 on February 17 Pete Souza

הנשיא אובמה חותם על חוק חבילת התמריצים ב-2009

 

אובמה-קר

אולי המורשת המשמעותית ביותר של אובמה במדיניות הפנים היא רפורמת הבריאות שהעביר, הידועה בשם "אובמה-קר" (השם הרשמי הוא חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה). רפורמה זו, שהיא ההגדלה המשמעותית ביותר של מדינת הרווחה בארצות הברית מאז שנות השישים של המאה ה-20, עברה למרות התנגדות נחושה וגובלת בהיסטריה של המפלגה הרפובליקנית. בכירי המפלגה הרפובליקנית דיברו על אובמה-קר כמעשה כמעט שטני. צ'ייט מצטט מחוקק רפובליקני שהשווה את החוק הרפורמה בבריאות לחוק לתפיסת עבדים נמלטים מ-1850.

בסופו של יום, אובמה-קר השיג את מטרותיו העיקריות. הרפורמה העניקה ביטוח רפואי למיליוני אמריקנים שנזקקו לביטוח כזה ולא היה להם. צ'ייט דן באריכות בתרומה של הרפורמה להוזלת העלויות (או ליתר דיוק להאטה בעלייה בעלויות) של הטיפול הרפואי בארצות הברית, אבל קשה לשפוט את הצלחת הרפורמה בעניין זה, גם בשל הקושי האמפירי בזיהוי רפורמות וגם בגלל שחלק מהרפורמות שנועדו לצמצם עלויות בוטלו במהלך כהונתו של טראמפ.

כיום, הרפורמה בבריאות כבר איננה המוקד לוויכוחים בין-מפלגתיים כפי שהייתה בימי שלטונו של אובמה והניסיונות של המפלגה הרפובליקנית לבטלה נעצרו. סביר להניח שגם אם ייבחר נשיא רפובליקני ב-2024, ביטול הרפורמה בבריאות לא יעמוד במרכז האג'נדה שלו. במובן הזה המורשת של אובמה בטוחה. עם זאת, ישנה הסוגיה של "המנדט האישי" – החובה, כחלק מהרפורמה, לכל אדם לרכוש ביטוח או לשלם קנס כנגדו. המנדט האישי עמד במוקד ההתנגדות של הרפובליקנים לאובמה-קר ותחת טראמפ הוא בוטל כליל. בעיני צ'ייט, כמו בעיני ליברלים רבים אחרים, המנדט היה חלק הכרחי ברפורמה. עם זאת, כיום נדמה שהרפורמה מתפקדת גם בהיעדר המנדט האישי.

ביידן כבר חתם על צווים נשיאותיים שירחיבו את הגישה של האמריקאים לטיפול רפואי.

Barack Obama reacts to the passing of Healthcare bill Pete Souza

 הנשיא ברק אובמה בעת קבלת הידיעה על כך שחוק הגנת החולה וטיפול בר השגה אושר בבית הנבחרים, 2010

 

איכות הסביבה

בתחום של איכות הסביבה, אובמה הגיע למסקנה שלא יהיו לו מספיק קולות כדי להעביר תוכנית משמעותית בקונגרס, למרות רוב שהיה לדומקרטים בבית הנבחרים ובסנאט. במקום חוק מקיף, ממשל אובמה התמקד ברגולציה אגרסיבית נגד פליטות גזי חממה ובהשקעה בטכנולוגיות של אנרגיה נקייה.

בעשור האחרון הייתה קפיצת מדרגה ביעילות של אנרגיות ירוקות ובכדאיות הכלכלית שלהן. קשה להעריך את התרומה של ממשל אובמה לנושא, אבל סביר להניח שהיה לו חלק בכך. הסכם פריז מ-2015 לבטח תרם לעלייה במודעות לבעיית ההתחממות הגלובלית (הסוגיה של תרומת ההסכם להורדת פליטת גזי החממה בפועל, שנויה כיום במחלוקת).

הנשיא טראמפ אמנם הודיע על פרישה מהסכם פריז, אבל חלק ממדינות ארצות הברית נשארו מחויבות לו (נכון לנובמבר 2020, 24 מדינות מחויבות להסכם). ביידן כבר הכריז על החזרת ארצות הברית להסכם.

ממשל אובמה העלה תרומה לא מבוטלת למאבק בהתחממות הגלובלית, אבל ספק אם הישגיו בנושא מספיקים כדי ליצור שינוי אקלימי של ממש.

John Kerry signing the Paris Agreement for the United States

מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי חותם על הסכם פריז בשם ארצות הברית, 2016

 

מדיניות החוץ

הקורא הישראלי יתעניין במיוחד בפרק הדן במדיניות החוץ של אובמה. ברם, דווקא פרק זה אינו נרחב ומעמקי במיוחד.

צ'ייט מסכים עם הביקורת על הפרשה העגומה של ה-"קו האדום" במלחמת האזרחים בסוריה. כזכור, אובמה הכריז ששימוש בנשק כימי יהיה קו אדום שיביא להתערבות ארצות הברית בלחימה, אבל לאחר שמשטר אסד השתמש בנשק כימי, הוא נמנע מהתערבות. צ'ייט מסכים שהיו תוצאות רעות לאי ההתערבות של ארצות במלחמת האזרחים בסוריה מחד גיסא ולהתערבות האמריקאית בלוב מאידך גיסא – אך מסופק אם עמדו לאובמה אפשרויות טובות יותר.

כצפוי, צ'ייט תומך בהסכם הגרעין עם איראן. לדעתי, גם מתנגדי ההסכם יודו בדיעבד שלממשל טראמפ לא הייתה אסטרטגיה אמיתית לאחר ביטול ההסכם. הסנקציות שהטיל טראמפ פגעו קשות בכלכלה האיראנית, אבל לא גרמו לה לעצור את תוכנית הגרעין, שנמצאת היום במצב מתקדם בהרבה משהייתה בטרם ארצות הברית פרשה מהסכם הגרעין. לטראמפ לא הייתה מעולם כוונה לתקוף באיראן והוא לא הסביר מעולם איזה הסכם חלופי הוא מציע. תומכיו של טראמפ טוענים שאם היה נבחר מחדש וממשיך במדיניות הסנקציות, איראן הייתה מוותרת, או שהמשטר האיראני היה נופל, אך אי אפשר להוכיח (או להפריך) תיאוריה זו.

צ'ייט לא מזכיר כלל את הכישלון של ממשל אובמה לתווך בין ישראל לבין הפלסטינים. צ'ייט מתעלם גם מהניסיון הכושל להעביר את הסכם הסחר הטרנס-פסיפי, מהאיום של סין על ארצות הברית ועל העולם החופשי, ומהברקזיט (כזכור, אובמה קרא לבריטים להצביע נגד הברקזיט). אפילו התערבותה של רוסיה בבחירות בארצות הברית לא נידונה בספר.

Secretary Kerry shakes hands with minister Zarif 2015

מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי לוחץ ידיים עם שר החוץ האיראני מוחמד ג'וואד זריף בסיום המשא ומתן על הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, 2015

 

מורשת אובמה במבט מ-2021

איך נראית המורשת של אובמה במבט לאחור מהיום?

ובכן, לאובמה הייתה שורה של הישגים מרשימים. גם הנבואות על ביטול כל הרפורמות של אובמה על ידי טראמפ היו מוגזמות. רוב מה שאובמה עשה עדיין איתנו, בצורה זו או אחרת.

לאובמה היו גם כישלונות לא מבוטלים. כך, למשל, העברת חקיקה שתילחם בהתחממות גלובלית, שצ'ייט מזכיר, והעברת חקיקה מגבילה על מכירת כלי נשק, שהוא לא מזכיר.

בין הכישלונות המשמעותיים יותר אפשר לציין גם את היעדרה של רפורמת הגירה משמעותית. נושא נוסף, שאולי לא היה מספיק בתודעה במהלך שלטונו של אובמה, הוא הפיכתה של וושינגטון די. סי. למדינה. רפורמת הגירה והפיכתה של עיר הבירה למדינה, הן לא רק מטרות ראויות אלא גם מטרות אסטרטגיות של הדמוקרטים, ואפשר לזקוף את היעדר הפעולה של אובמה בתחומים אלו לחובתו.

הביקורת על כישלונותיו של אובמה מתחדדת אם זוכרים שבתחילת כהונתו היה לדמוקרטים רוב בבית הנבחרים ורוב מוחץ בסנאט.

צ'ט גם כמעט ולא דן בכלל בפעולותיו של אובמה בסוף כהונתו. האם פעולה נחרצת של אובמה הייתה יכולה למנוע את המעורבות הרוסית בבחירות 2016 או לפחות למזער אותה? האם התמיכה של אובמה בהילרי קלינטון לא הייתה מקח טעות? הייתכן שתמיכה של אובמה במועמד אחר הייתה מביאה לניצחון דמוקרטי בבחירות?

כמובן, אי אפשר לדעת את התשובות לשאלות אלו, אבל ראוי היה לדון בהן משום שהרדיקליזציה של המפלגה הרפובליקנית הייתה ועודנה האיום המרכזי על החזון הליברלי של המפלגה הדמוקרטית. בחוכמה בדיעבד אפשר לומר שאובמה החמיץ הזדמנויות משמעותיות לחזק את הכוחות הליברלים בארצות הברית אל מול הכוחות הריאקציונריים שבה. הכישלון הזה תמיד יהיה חלק מהמורשת שלו.

עומר בלסקי הוא בעל תואר ראשון במשפטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה ותואר ראשון במנהל עסקים וכלכלה ממכללת וסאליוס בבריסל

users: עומר בלסקי

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר