אזרח צ'צ'ני במהלך ההתקפה הרוסית על גרוזני, ינואר 1995 מקור: ויקיפדיה (מיכאיל אבסטאפייב)
אזרח צ'צ'ני במהלך ההתקפה הרוסית על גרוזני, ינואר 1995

מצב הצבא הרוסי במהלך ההתקפה השנייה על גרוזני

למרות הרכבת האווירית שהביאה אספקה רבה לצבא הרוסי בגרוזני ועל אף הניסיון לארגן את הלחימה בצורה טובה ומסודרת יותר, עדיין היה חסר ציוד רב, ובעיקר ציוד אישי, לכוחות הרוסים התוקפים. חיילים רוסים רבים מאוד לחמו בגרוזני הקפואה בלי שקיבלו ציוד חורף או בגדים חמים. הצבא הרוסי גם התקשה לספק מזון לחייליו.

• הקרב על גרוזני – כניסת הצבא הרוסי לעיר

• הקרב על גרוזני – הכוח הצ'צ'ני מפעיל את המלכודת

• הקרב על גרוזני – סופה העגום של ההתקפה הרוסית הראשונה על העיר

• הקרב על גרוזני – ההתקפה הרוסית השנייה

• הקרב על גרוזני – נפילת העיר לידי הרוסים

אולג בלוצקי, עיתונאי וקצין צנחנים רוסי לשעבר, תיאר את מצב הכוחות הרוסים במילים הבאות: "תנאי החיים עבור החיילים בצ'צ'ניה היו איומים. באפגניסטן סיפקו לנו מנות מיוחדות של בשר משומר, חלב מרוכז, מיץ, קרקרים, תה, ופחית הצתה, כך שיכולת לחמם כוסמת או אורז עם הבשר המשומר. כל שראיתי את חיילינו אוכלים בצ'צ'ניה היה גריסי פנינה עם רמז קלוש של בשר. בהביטי בסעודה העלובה הזו, היה לי הרושם שבטח אכלנו באפגניסטן את כל מלאי הצבא של המנות המיובשות ושאף אחד לא טרח לייצר עוד מאז. לא ראיתי ולו חייל אחד בצ'צ'ניה עם שק שינה, כפפות או ציוד ראוי אחר. למעשה, היית חושב שהצבא הרוסי בדיוק זחל החוצה ממערה, שבה מבשלים עדיין מעל מדורה וישנים על הרצפה במקום באוהלים. לחיילים לא היו תחתונים להחלפה ולא התאפשר להם להתקלח במשך שבועות. נראה, למעשה, כאילו מלחמה זו מתרחשת 200 או 300 שנים בעבר. השינוי היחידי היה שחיילינו סחבו בידיהם המלוכלכות לא רובים מיושנים אלא כלי נשק מתוחכמים".

דניס פודולוב, נהג ביחידה של דיביזיית העילית "טאמאן" (דיביזיית חי"ר 2), סיפר כי מרוב רעב הוא וחבריו החלו להעשיר את תפריטם בדרכים לא מקובלות: "בהתחלה, לא יכולתי להביא את עצמי לאכול כלבים, אבל אחרי כמה זמן התחלתי לעשות זאת... לפחות זו הייתה ארוחה חמה". חיילים מן החטיבה הממוכנת 166 כמעט לא קיבלו אוכל, ונאלצו לצוד "פרות, סוסים, אוגרים, עורבים" למאכל.

במקרים לא מעטים היה מחסור במים נקיים. פודולוב וחבריו קיבלו 250 מ"ל מים לאדם ליום. לא פעם אירע שחיילים רוסים ביקשו מאזרחים בגרוזני, שבעצמם סבלו מאספקת מזון מצומצמת, מעט מים ומזון.

כתוצאה מההיגיינה הלקויה ומהתנאים הגרועים, רבים מהחיילים הרוסיים סבלו מכינים, פרעושים ומזיקים אחרים, ואף לקו במחלות שונות עקב כך. בסביבות פברואר, בסביבות מאה חיילים מחטיבה שהייתה ממוקמת בשדה התעופה חנקאלה (כנראה החטיבה העצמאית 205) חלו בצהבת נגיפית.

מספר החולים השתנה בהתאם לשינויים במזג האוויר, אולם המצב התברואתי והבריאותי של הכוחות הרוסים מעולם לא הגיע לרמה משביעת רצון. לפי קצין מ.וו.ד. שצוטט בעיתון איזבסטיה מ-10 בינואר, היחידה שלו פתחה במרד לאחר ש-80 אחוזים מחיילי היחידה הצטננו בצ'צ'ניה עקב היעדר בגדים חמים. הטענה של הקצין הוכחשה, בצורה לא מוצלחת במיוחד, על ידי דובר משרד הפנים שטען שהיחידה הוחלפה "על בסיס שגרתי" (לפי עיתון מוסקבה טיימס היחידה מרדה, בין השאר, גם בשל העובדה שנשלחה לעצור התקפת טנקים צ'צ'נית ללא כלי נשק מתאימים).

הלחץ, האבדות, המצב התברואתי הלקוי, לצד חוסר הניסיון וחוסר המוכנות של חיילי החובה הרוסים נתנו את אותותיהם במצבם הנפשי. במחקר רוסי נמצא כי 72 חיילים מכל 100 חיילים שנבדקו לאחר הלחימה בגרוזני, סבלו מלחץ קשה, הפרעות נפשיות, היפוכונדריה וכיוצא באלו. חיילים רוסים רבים היו עתידים לסבול מהפרעות פוסט-טראומטיות חמורות.

ביחידות רבות המוטיבציה הייתה נמוכה. העיתונאי הרוסי אולג בלוצקי מספר כי במקרים לא מועטים ראה "פלוגות או גדודים שלמים [שהיו] תחת אש רק שניים-שלושה קילומטרים מיחידות רוסיות אחרות אשר לא נקפו אצבע לעזור להם, בגלל שהם [כבר] ביצעו את משימת היום שלהם ולא היו אמורים להתקדם עוד". חוסר הנכונות של חיילים רוסים להילחם היה בולט אך יותר במהלך הלילה. אפשר לומר כי הלילה היה כמעט כולו של הצ'צ'נים. למעט קומץ לוחמים מיחידות מיוחדות, החיילים הרוסים חששו להתקדם בלילה.

חיילי החובה הרוסיים, חסרי מוטיבציה, בעלי בריאות לקויה ובתנאים גרועים, לא היו מוצלחים במיוחד ככוח לוחם, ולא פעם הם פרקו את תסכוליהם על האוכלוסייה האזרחית. לוחם צ'צ'ני טען כי בניגוד לו ולחבריו, ש-"מעולם לא שתינו וודקה בקרב", הרוסים "היו תמיד שתויים [כדי] להפיג את הפחד".

ההתנגדות למלחמה בקרב החיילים וקרוביהם התעצמה עם חלוף הזמן ומקרי סירוב פקודה הפכו שכיחים יותר. כאשר יחידת נחתים נשלחה לצ'צ'ניה בינואר 1995, ניסו אימהות החיילים למנוע מבניהן לצאת לקרב.

קצין מדיביזיית דז'רזינסקי ציין בפברואר כי "בשלב זה אף אחד לא רוצה את המלחמה". פודולוב סיפר כי "איש לא ידע מה אנחנו עושים שם. איש לא נלחם עבור משהו קונקרטי". בשיר מריר של חיילים רוסים נאמר: "היום הרגתי את צ'צ'ניה, מחר היא תהרוג אותי!".

כתוצאה מהמוטיבציה הנמוכה בקרב החיילים ננקטו לעתים פעולות קיצוניות כדי להכריח ואתם להמשיך ולהילחם. לפי ראיונות של רדיו אחו מוסקבי עם חיילים רוסים, ראיונות ש-"נתמכו מאוחר יותר על ידי ראיונות עם לוחמים צ'צ'נים", החיילים שרואיינו טענו כי אולצו להתקדם באיומי נשק וכי קיבלו הוראות להרוג אזרחים לא מעורבים. הרופא הצ'צ'ני חסן באייב סיפר כי ראה מסוק רוסי יורה על יחידה רוסית "מן הסתם מכיוון שהטירונים הללו פחדו להיכנס לגרוזני".

היו גם דוגמאות הפוכות. היו יחידות רוסיות, בייחוד יחידות המורכבות מאנשי קבע, שגילו רוח לחימה יוזמה ותוקפנות, והדפו התקפות צ'צ'ניות בהצלחה מרשימה.

בליל 19 בינואר 1995, קבוצת הפיקוד של גדוד המודיעין של גנרל-לוטננט לב רוחלין, מפקד קבוצת "צפון", שמנתה 27 חיילים, הדפה 11 התקפות של אנשי שאמיל בסאייב על בניין במוזיאון התרבות בגרוזני, "כולל [קרבות] פנים-אל-פנים". הגדוד "ספג אבדות אך לא ויתר על עמדותיו".

בבניין אחד בגרוזני החיילים הרוסים הצליחו להיאחז בעמדתם למרות התקפות צ'צ'ניות כבדות חוזרות ונשנות. כתוצאה מכך זכה הבית לכינוי "בית פבלוב", על שם בית מפורסם בסטלינגרד שבו הצליחה מחלקה בפיקוד סמל יקוב פבלוב להגן על עמדתה למול התקפות גרמניות עזות במשך 59 ימים.

גם בקרב המגויסים הטריים היו כאלה שרצו להישלח לצ'צ'ניה. במקרה אחד, בינואר 1995, כעס חייל מ.וו.ד. צעיר על כך שלא הוצב בצ'צ'ניה וצעק על מפקדו: "חבר סגן, אני שונא אותך [כי] אתה לא רוצה לקחת אותי לצ'צ'ניה!" רוב חבריו הצעירים היו שותפים לאותה גישה.

 

לוחמים בלתי סדירים בכוח הצ'צ'ני במהלך ההתקפה הרוסית השנייה על גרוזני

בלחימה הסדורה שנערכה בגרוזני בינואר-מרץ 1995 הוכחה חולשתם של הבלתי סדירים הצ'צ'נים. לעיתים קרובות, הלוחמים הבלתי סדירים היו נמשכים לרעש הקרב ומפקירים עמדות מפתח. בנוסף, לא כל הלוחמים הבלתי סדירים ששו אלי קרב.

לדברי חוסיין איסחאנוב (שלישו של הרמטכ"ל הצ'צ'ני אסלן מסחאדוב): "רבים, מסיבות שונות, מעולם לא הגיעו לחזית. הם בילו שבוע או שניים במרתפים [באזור כיכר מינוטקה, בדרום העיר, ששימשה כמקום ריכוז למתנדבים] וחזרו הביתה, מספרים לנשותיהם כמה אמיצים היו... לא כל האומה לחמה... בתחילת ינואר 1995 מסחאדוב שלח אותי למינוטקה, לאסוף מתנדבים. כשהגעתי לשם, אספתי את האנשים, נתתי נאום מלהיב, שלחתי קבוצה לסלאמוב, עוזר של הנשיא דודאייב... אחרי ששלחתי אותם, אספתי קבוצה נוספת של שבעים איש. הולכתי אותם חזרה לארמון הנשיאות דרך הגשר העיקרי [על נהר הסונז'ה, החוצה את גרוזני]. כשהגענו סמוך לגשר החלה אש מרגמות כבדה. אמרתי לאנשים שאנחנו חייבים לחכות 15 דקות כדי שהירי יפחת ואז לעבור במהירות בקבוצות של ארבעה או חמישה. אחרי 20 דקות נשארתי עם איש אחד. כל לוחמי ההתנגדות האמיצים האלה נעלמו".

איליאס אחמאדוב, שלישו של בסאייב, היה חריף לא פחות בביקורתו אולם מכיוון אחר: "הבעיה העיקרית שלנו הייתה היעדר תיאום. לצד הכוחות הסדירים שלנו, שניסו לתאם את פעולותיהם, הרבה קבוצות מתנדבים לא שולבו במבנה הפיקודי. לא הייתה להם טקטיקה והם רק הלכו לאזורים שבהם הם שמעו פעולה. לעיתים קרובות יחידות המתנדבים הללו היו מגינות על עמדה באזור מסוים, ויחידות סדירות היו מניחות שהאגף שלהן מחופה... [אבל] בגלל שהמתנדבים הללו לא היו תחת פיקוד המטה הכללי, הם יכלו להחליט בכל רגע ללכת הביתה בלי אזהרה, ולהשאיר את היחידות הסדירות לא מוגנות. זה גרם כאוס... לכן, המתנדבים, לעיתים, יותר הפריעו מאשר עזרו ליחידות הסדירות שלנו [הדגשה שלי – י. ה.], שהיו צריכות לבצע פקודות ומשימות ספציפיות... היו לנו גם מקרים של נפגעים מאש ידידותית... קבוצות המתנדבים שיבשו את התכנון למרות העובדה שחלק מהן נלחמו באומץ רב".

בקרב הראשון על גרוזני הצליח המטכ"ל של מסחאדוב "להחזיק קצר" את המתנדבים הבלתי סדירים למשך הזמן שנדרש לו כדי להדק את המלכודת מסביב לכוחות הרוסיים (ראה את המאמרים הראשון והשני בסדרת מאמרים זו). ברם, במהלך הלחימה הממושכת לאחר ההתקפה הרוסית השנייה על העיר, המטכ"ל הצ'צ'ני לא הצליח לשלוט בכל הכוחות הבלתי סדירים.

התיאום בין הכוחות הסדירים הצ'צ'נים, בין המיליציות ואפילו בין חלק מהבלתי סדירים היה מצוין, אולם היו קבוצות בלתי סדירות שלא ניתן היה לסמוך עליהן כלל בלחימה מסודרת, אף אם לא ניתן היה לפקפק בלהטן ללחימה. עצמאות היתר של הצ'צ'נים הבלתי סדירים גרמה לא פעם לאובדן עמדות חשובות. עיקר נטל הלחימה נפל באופן גובר והולך על כתפי הלוחמים הסדירים.

ישנה מחלוקת בין המפקדים הצ'צ'נים בדבר התרומה של הבלתי סדירים, ובשאלה האם הנזק שגרמו הבלתי סדירים עלה על התועלת שהביאו? עם זאת, אין מחלוקת שהבלתי סדירים הפכו את חייו של המטכ"ל הצ'צ'ני לגיהינום מבחינת השליטה בכוחות. בנוסף, נראה כי במהלך הלחימה על גרוזני הלך ופחת חלקם של הלא סדירים. כאשר עיקר הכוחות הצ'צ'ניים נסוג מגרוזני בפברואר, הנסיגה התנהלה כסדרה ולמופת. מעדויותיהם של הצ'צ'נים עולה שבנסיגה זו השתתפו בעיקר יחידות סדירות.

לאחר המלחמה הייתה נטייה להגזים בחלקם של המתנדבים בהגנה על גרוזני. ברם, מהניתוח של הלחימה בעיר עולה שהכוחות הלא סדירים אמנם סייעו להגנה אך לעתים הפריעו לניהולה היעיל, וניכר שהמטכ"ל הצ'צ'ני היה מעדיף לו עמדו לרשותו בעיקר כוחות סדירים.

 

אזרחים במהלך הקרב על גרוזני

הכוחות הלוחמים לא גילו דאגה רבה לחיי האזרחים שהתגוררו בגרוזני, ולא משנה אם היו אלו תושבים ממוצא צ'צ'ני או תושבים ממוצא רוסי. כך, למשל, שני הצדדים נהגו למלכד חפצי יום-יום, וכן דלתות וחלונות (הכוחות הרוסים החלו להשתמש במוט ארוך עם וו כאשר היו צריכים לפתוח דלתות). אפילו גופות – ויש הטוענים גם פצועים – מולכדו. מלכודות הפתאים המשיכו לגבות מחיר דמים מן האזרחים זמן רב לאחר שנסתיים הקרב על גרוזני. אחת מתושבות גרוזני, רוסיה אתנית במוצאה, סיכמה את היחס של הכוחות הלוחמים לאוכלוסייה האזרחית במילים הבאות: "שני הצדדים הם ברברים".

האסטרטגיה של הצבא הרוסי, בייחוד בהתקפה השנייה על גרוזני, גילתה אכפתיות מועטה – אם בכלל – לפגיעה באוכלוסייה האזרחית. ההפגזות וההפצצות שנועדו לחפות על הכוחות הרוסים המתקדמים, היו עזות במיוחד. בניינים שלמים הושמדו לגמרי בזמן הלחימה ואזרחים רבים נהרגו בפיצוצים, בשרפות, או נקברו במרתפים מתחת להריסות הבניינים. אחת מתושבות גרוזני סיפרה שאיבדה עשרות מכרים וחברים בהפגזות, וכי לרוסים "לא היה אכפת במה פגעו".

בתי חולים הופגזו על ידי הרוסים גם כאשר נשאו מעליהם דגלים לבנים וצלב אדום ואפילו כאשר לא הותר לאיש להכניס לתוכם נשק. בין הבניינים שנהרסו, הייתה הקתדרלה הרוסית-אורתודוקסית בשדרות לנין אשר איתרע מזלה להיות ממוקמת בסמוך לארמון הנשיאות. הקתדרלה הושמדה כליל על ידי הארטילריה הרוסית וזאת למרות שלא היו בה לוחמים צ'צ'נים.

סטניסלב דימיטרייסקי, תושב גרוזני ממוצא רוסי ולימים יושב-ראש האגודה לידידות רוסית-צ'צ'נית, היה עד לכך ש-"המגינים החמושים של גרוזני אספו רוסים זקנים... בקתדרלה של מיכאל המלאך בשדרות לנין. הלוחמים הצ'צ'נים קיוו שהחיילים הרוסים לא יירו בכנסייה אורתודוקסית. יתרה מזו, נציגים של המפקדה הצ'צ'נית דיווחו לרוסים באמצעות מכשירי קשר כי בכנסייה נמצאים זקנים חסרי הגנה. למרות זאת, ממש לאחר מכן, הרוסים החלו להפגיז את הכנסייה, והלוחמים הצ'צ'נים נאלצו שוב להסתיר את הפנסיונרים במרתפים קרובים, ואז, מסכנים את חייהם, לנסוע במשאיות סביב להביא להם אוכל ומים".

יש הטוענים כי הרוסים הפגיזו מטרות אזרחיות באזורים תומכי הנשיא הצ'צ'ני ג'והאר דודאייב באופן מכוון. זאת כדי להפעיל לחץ על האוכלוסייה האזרחית. כך, למשל, ב-3 בינואר 1995, הופצצו השוק ובית-החולים בשאלי ללא כל סיבה נראית לעין. 55 איש נהרגו ו-186 נפצעו.

אזרחים נפגעו לעתים גם בידי יחידות רוסיות שעסקו בטיהור בתים. החיילים הרוסים לא הקפידו לבדוק האם נמצאים אזרחים בסביבה לפני שפתחו באש.

צ'צ'ני פרו-רוסי הגדיר את מגויסי החובה הרוסיים כ-"פראיים במיוחד – היסטריים, מפוחדים, שתויים – הם הרגו ללא סיבה". אך לא החיילים הפראיים היו אלה שגרמו לעיקר הנזק. המצור על העיר ובעיקר הפגזות השיטתיות שניתכו עליה היו אחראיים לרוב ההרס והפגיעות בחיי אדם. הפרות פקודה ומעשי טבח היו תוספת לנזק אך לא עיקרו.

האזרחים חסרי המזל ביותר היו אלו שנלכדו במרכז גרוזני. אזרחים אלו לא יכלו להימלט מזירת הלחימה. אם לא נהרגו בהפצצות, הם בילו את ימיהם ולילותיהם במרתפים טחובים וקפואים, ללא חימום ולעיתים קרובות ללא אוכל ומים. היו שמתו מקור, פשוטו כמשמעו. אחרים דעכו אט-אט בשבועות בהם הסתתרו. התנאים הגרועים במקומות המחבוא של האזרחים המסתתרים במרכז גרוזני הביאו להתפשטות מחלות בקרבם. שיטות פרימיטיביות לטיהור מי-שפכים, כגון סינונם בנייר עיתון והרתחתם, תרמו עוד לתחלואה המרובה. סביר להניח שבזכות החורף הקפוא ועקב חוסר האפשרות להסתובב בצורה חופשית ברחוב, לא פרצה מגפה רחבת היקף. על כל פנים, החולים היו בני המזל – הם נותרו בחיים.

בפרברי העיר גורלם של האזרחים שפר באופן יחסי שכן כאשר התקרבו ההפצצות אליהם הם היו מסוגלים לברוח מבתיהם. כך, למשל, העיירה אלחאן-קלעה, המצויה כעשרה קילומטרים מדרום מערב לגרוזני, התרוקנה ככל שהתרחבו ההפגזות עד אשר נשארו בה רק "זקנים, ומאה לוחמים מתנדבים שנשארו להגן על העיירה".

אלחאן-קלעה גם מהווה דוגמא טובה להפגזות חסרות ההבחנה של הרוסים. למרות שזקני היישוב סילקו את הלוחמים הצ'צ'ניים מהעיירה בשלב מסוים, הדבר לא מנע מהצבא הרוסי להפגיז את העיירה. בית החולים המאולתר שבאלחאן-קלעה ספג פגיעות ישירות למרות דגל הצלב האדום הגדול שהתנוסס עליו.

A Chechen civilian prays in Grozny January 1995 Mikhail Evstafiev

אזרח צ'צ'ני מתפלל במהלך ההתקפה הרוסית על גרוזני, ינואר 1995

אבל גם הבדלנים הצ'צ'נים לא תמיד גילו דאגה לגורל האוכלוסייה האזרחית.

הצלפים הצ'צ'נים היו יורים בחיילים רוסים ונמלטים. החיילים הרוסים היו קוראים לסיוע ארטילרי נגד הצלפים, וכשההפגזה הרוסית הייתה ניתכת על האזור בו היו הצלפים מספר דקות קודם לכן, היחידים שנפגעו היו האזרחים שגרו שם. רוסים וצ'צ'נים כאחד טענו כי לוחמים צ'צ'נים ירו באופן מכוון מעמדות בלב האוכלוסייה האזרחית מתוך כוונה שהתגובה הרוסית תפגע באזרחים ותעורר את זעמם כנגד הרוסים.

צלף המ.וו.ד. דימטרי סטפנקוב מספר על תחבולה צ'צ'נית אחרת: הלוחמים הצ'צ'נים היו יורים רקטות סימון רוסיות מתוך ריכוזי אוכלוסיה אזרחית. רקטות אלו נועדו לאותת כי כוח רוסי זקוק לסיוע אש דחוף, וכאשר הרוסים היו יורים אש סיוע לאזור הם היו פוגעים באזרחים במקום בו כלל לא נערך קרב (חוסר התיאום בין הכוחות הרוסים סייע להצלחתן של תחבולות כגון אלו. לחוסר התיאום בתוך הצבא הרוסי ולתחבולות צ'צ'ניות אחרות שניצלו ליקוי זה, ראו במאמר הקודם).

סטפנקוב מספר גם על מקרה בו תושבת רוסית של גרוזני נתנה לו ולחבריו ליחידה צנצנת מיץ ענבים. האישה לא הספיקה להתרחק חמישים מטרים מהיחידה הרוסית בטרם נהרגה על ידי צלף צ'צ'ני.

הרוסים טענו שהלוחמים הצ'צ'נים "מחזיקים אזרחים כבני ערובה" או שהם משתמשים באזרחים כמגן אנושי. "מעולם לא חשבנו", אמר שר ההגנה פאבל גראצ'וב "שבטריטוריה שלנו, מישהו, שמתחבא מאחורי נשים וילדים, יירה בגב באזרחינו שבמדי צבא". אם אמת הייתה בהצהרות הרוסיות ואם לאו, אין ספק כי הצ'צ'נים תקפו את הרוסים ללא היסוס גם כאשר היה ברור שהתגובה הרוסית תפגע בעיקר באזרחים.

במהלך הלחימה בעיר, הלוחמים הצ'צ'נים התחפשו לעתים לאזרחים. כך, למשל, יחידות צ'צ'ניות הסתננו לגרוזני מוסוות כאנשי צוותים רפואיים שהגיעו לעיר כביכול כדי לפנות אזרחים פצועים או מתים. לאחר כניסתן של יחידות אלו לאזור הלחימה היו אנשיהן נפגשים עם אנשי קשר, מקבלים נשק, נלחמים מול יחידות רוסיות, ולאחר מכן מחזירים את הנשק לאנשי הקשר ומסתלקים מגרוזני באותו מסווה. שיטה זו שימשה את הצ'צ'נים כדי להחליף לוחמים עייפים ברעננים. לוחמים הצ'צ'נים אף התחפשו לעתים לחיילים או לקצינים רוסים, הסתננו אל תוך השטח הרוסי, ותקפו את הכוחות הרוסים. במקרה אחד, הגיע אדם לבוש מדי קצין צנחנים לאוהל מפקד דיוויזיה 20, והשליך לתוכו רימון יד. רק העובדה שהאוהל היה נטוש באותה שעה, מנעה את האובדן של מפקד בכיר ושל המטה שלו. מקרים כאלה, נדירים ככל שיהיו, גרמו מהומה גדולה – החשש מהם השפיע הרבה יותר מאשר השפיעו ההסתננויות הצ'צ'ניות בעצמן. אגב, בשיטה זו אין חדש. בזמן "מערכת הבליטה", בסוף 1944, הסתננו חיילי קומנדו גרמנים מחופשים לחיילים אמריקנים אל מעבר לקווי בעלות הברית, וניסו לזרוע בוקה ומבולקה. הצלחתם הייתה זעומה; אולם, ההשפעה התודעתית הייתה עצומה. החשש האמריקני שכל חייל עלול להיות גרמני במסווה גרם לשיתוק הכוחות, לעיכובים, לטעויות, וכמעט להוצאתו להורג של גנרל שנחשד בהיותו גרמני.

על כל פנים, הסתוות של לוחמים צ'צ'נים לאזרחים "שכנעה את הרוסים לראות בכל גבר (זקן או צעיר) ואפילו נשים, אויב פוטנציאלי. אם היה זה האיש הזקן (צריך היה לחפש תחת זרועותיו סימני אבק שריפה), הילד הצעיר (חפש רימונים תחת מעילו) או עובד ארגון [סיוע] לא ממשלתי (האם הוא צ'צ'ני מחופש לעובד הצלב האדום?)... או הקצין הרוסי (שכיר חרב אוקראיני שנלחם עבור הצ'צ'נים ולבוש במדים רוסיים?)". חלק מהחשדות של הרוסים, בפרט ביחס לשכירי החרב שלחמו לכאורה בשירות הצ'צ'נים, התבסס על אגדות ותעמולה יותר מאשר מציאות (ראה את האגדה האורבנית אודות "הגרביונים הלבנים" במאמר הקודם בסדרה). ברם, לחשדות אלו הייתה השפעה ניכרת על הרוסים. פועל יוצא, החיילים הרוסים חששו מכל צ'צ'ני באשר הוא, וחוסר המיומנות שלהם גרם לעתים ליחס נוקשה במיוחד לאזרחים. צ'צ'נים שנמצא אצלם חשד (ולו קטן) לכך שהשתתפו בלחימה, טופלו בברוטליות רבה, מה שעורר זעם נוסף באוכלוסייה האזרחית כנגד הכוחות הרוסים.

עם זאת, ישנן גם עדויות על יחס ראוי לאזרחים שהופגן מצד שני הצדדים.

איסחאנוב טוען כי "קשישות רוסיות באו לארמון הנשיאות לקבל אוכל במהלך המצור. נתנו להם תמיד מה שיכולנו. לצ'צ'נים היה קל יותר לשרוד מאשר לרוסים בגלל שהייתה להם תמיכה משפחתית [מצד המשפחות המורחבות שלהם, מעין חמולות או קלאנים]. ל[אזרחים ה]רוסים של גרוזני לא הייתה [תמיכה כזו]". דיווחים עיתונאיים תומכים בטענה של איסחאנוב.

אזרחית רוסית סיפרה שחיילים רוסים הביאו למרתף בו הסתתרה "נרות כאשר יכלו, יחד עם אוכל ומזון מהשוק בשבילנו. הם מנעו מאיתנו לצאת בגלל שהם אמרו שאנחנו נהיה מטרות טובות (לפגיעת הצלפים הצ'צ'נים)". אולם, חיילים שנקטו ביחס לא ראוי כלפי אזרחים, הותירו רושם חזק יותר מאלה שנהגו כיאות.

מבין האזרחים תושבי גרוזני היו גם כאלו שסייעו לכוחות הלוחמים. תושבים צ'צ'נים רבים סיפקו לכוחות הצ'צ'נים מידע על עמדות הרוסים ואף שרטטו מפות. כך, למשל, בינואר 1995 תפסה פלוגה מדיוויזיית דז'רז'ינסקי ילד קטן שהחזיק ברשותו מפה תוצרת בית ובה ציון של כל עמדותיהם ואף רישום תנועותיהם. העיתונאי הרוסי סרגיי למביק וגנרל המ.וו.ד. אנטולי קוליקוב מספרים שדבר דומה אירע לכוח מרג'ימנט 81. גם הרוסים עשו שימוש במידע שקיבלו מתושבי גרוזני – אזרחים רוסים ולעתים צ'צ'נים (אנשי אופוזיציה או אחרים) – כדי לאתר עמדות צ'צ'ניות ולהימנע ממארבים.

עם זאת, אזרחים תושבי גרוזני שלחמו או שסייעו לכוחות השונים, היו המיעוט מקרב תושבי העיר. רוב האזרחים בגרוזני לא היו מעורבים בלחימה. ככלל, המעורבות של האזרחים הגרוזני בלחימה הייתה בעיקר בתור נפגעים ממנה – רובם כתוצאת לוואי בלתי נמנעת של ההפגזות הרוסיות.

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

* המאמר מבוסס על הספר ננצח או שניעלם: תולדות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה 1996-1994 שיצא בהוצאת מערכות

users: יגיל הנקין

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר