לוחם צ'צ'ני ליד ארמון הנשיאות בגרוזני, ינואר 1995   מקור: ויקיפדיה (מיכאיל אבסטאפייב)
בתמונה לוחם צ'צ'ני ליד ארמון הנשיאות בגרוזני, ינואר 1995

1 בינואר 1995 – מעבר מהתקפה לניסיון חילוץ

בוקר ה-1 בינואר הביא איתו קדחת פעילות חדשה. בצפון-מזרח גרוזני רג'ימנט 129 הסתובב אנה ואנה, לאחר שבילה את כל הלילה בלחימה עקרה עם הצ'צ'נים. באותו הבוקר הותקף הרג'ימנט באש ידידותית על ידי מטוסים רוסיים, ואיבד חמישה נגמ"שים. זמן מה לאחר ההפצצה, שוב נתקל הרג'ימנט באש צ'צ'נית כבדה, ולבסוף נמלט לכיוון שדה התעופה חאנקאלה. בבריחה החפוזה הושארו מאחור המתים והפצועים.

בצהרי 1 בינואר הגיע הרג'ימנט לחאנקלה; הוא איבד 150 איש, והשיג אפס תוצאות.

הבוקר סימן גם את שינוי הדגש אצל הפיקוד הרוסי. מעתה הושם הדגש על מאמצים לחלץ את הכוחות הנצורים, והמחשבות על כיבוש העיר נזנחו.

• הקרב על גרוזני – כניסת הצבא הרוסי לעיר

• הקרב על גרוזני – הכוח הצ'צ'ני מפעיל את המלכודת

• הקרב על גרוזני – ההתקפה הרוסית השנייה

• הקרב על גרוזני – חיילים, לוחמים בלתי סדירים ואזרחים במהלך ההתקפה הרוסית השנייה

• הקרב על גרוזני – נפילת העיר לידי הרוסים

כוח מחטיבה 503 סוף סוף נכנס לעיר, בעקבות הגדוד הראשון מהחטיבה, שסופח לרג'ימנט 81. גדוד זה (שלמזלו היה מרוחק יחסית ממרכז העיר), סבל פחות אבדות, והכיתור הצ'צ'ני עליו היה פחות מהודק. עקב טעות בזיהוי החל קרב עז בין הכוחות הרוסיים. "הדבר הראשון שירינו עליו בגרוזני היה כוחותינו", ציין לימים ולדימיר פוטבקין, אחד החיילים. מתוך 500 אנשי הגדוד הראשון של חטיבה 503 פונו עוד באותו היום 120 פצועים והרוגים, חלקם הגדול מירי רוסי. מסתבר שמפקד החטיבה העריך נכונה את (חוסר) יכולתם של כוחותיו.

גנרל זְדוֹרְלְקוֹב, נציג המטכ"ל הרוסי במפקדת קבוצת "צפון", שמע על פציעתו של מפקד רג'ימנט 81, ארגן במהירות כוח קטן וניסה להגיע אל הגדוד הקדמי במטרה לקחת את הפיקוד על הכוחות הנצורים ולארגנם להיחלצות. גם הוא נבלם בידי הצ'צ'נים.

אל מרכז העיר כבר לא הייתה גישה, ועמידתם של שרידי רג'ימנט 81 הלכה ונחלשה. חלק מאנשי החטיבה, בפיקוד פולקובניק (קולונל) סְטַנְקֶבִיץ', קצין ההדרכה החטיבתי (מילולית: סגן המפקד לענייני חינוך), חברו לקבוצת צנחנים מכוח הסיור של קבוצת "מערב" שחדרו לגרוזני והתערבבו קודם לכן בטעות עם רג'ימנט 81. יחד הצליחו לפלס דרך תוך כדי לחימה חזרה אל הקווים הרוסיים. רבים יותר לא הצליחו. חלקם התבצרו בכיסי התנגדות.

אלכסנדר לבזנקו ופלוגתו, נותרו נצורים במוסך שלהם. "המיליציות היו בכל מקום, אפילו בבתים שנשרפו בלילה", אמר לזבנקו. נגמ"שים שלא נפגעו קודם לכן נפגעו עתה והתפוצצו, מפזרים רסיסים לכל עבר. גם במוסך, מספר הנפגעים גדל – אך לפחות היה מחסה סביר. בקשת העזרה "אחרת ימחקו את כולנו כאן", נענתה בשלילה. ללזבנקו ואנשיו דווח שאין מי שיכול לתגבר אותם. נאמר להם "להחזיק מעמד", ותו לא. הוא, ונצורים אחרים, היו בני מזל: בינתיים הם נותרו בחיים.

הגדוד השלישי של חטיבה 131, רכוב על כ-40 טנקים ונגמ"שים, סיים את התארגנותו ויצא לכיוון תחנת הרכבת. הנצורים בתחנה הזהירו אותו שלא להתקרב לארמון הנשיאות או לשדרות אוֹרְז'וֹנִיקִידְזֶה, המובילות מן התחנה לארמון, כדי להימנע מכניסה למוקדי הקרב של יום האתמול.

הגדוד אכן נע רוב הדרך ברחובות צדדיים, אולם לא התחמק מגורל קודמיו. הטורים הרוסיים עדיין נעו ללא אבטחה רגלית, ולצ'צ'נים היה קל לפגוע בהם. בסביבות השעה 11 הגיע הגדוד למרחק כמה בלוקים מצפון לתחנה, במקום שבו שדרות מָאיַאקוֹבְסְקִי הרחבות מגיעות לפסי הרכבת. שם נתקל באש צ'צ'נית, וכלי הרכב המוביל הושמד.

פולקובניק (קולונל) אנדרייב, מפקד הטור, פקד לפנות חזרה, ולנוע דרך רחוב העבודה (רַאבּוֹצַ'איָה), רחוב גדול המקביל לתחנה. לאחר מספר דקות שוב נפתחה אש על הטור, בצומת סמוך לתחנת הרכבת. הצ'צ'נים כיתרו את התחנה, והחזיקו את הרוסים שבה במעין בועה – מי שבפנים לא יכול היה לצאת, מי שבחוץ לא יכול היה להיכנס. הטור פנה שוב, ונע הרחק מן התחנה, אל תוך העיר. הוא לא הרחיק לכת: אותן טקטיקות שהופעלו ביום הקודם מול רג'ימנט 81, הופעלו נגדו כעת, ובאותן תוצאות. טנק המפקד הושמד, והטור נותר ללא פיקוד ושליטה. טנקים ניסו לתמרן, הרסו קירות וניסו להסתתר בחצרות. רק שני טנקים, מתוך 40 כלי הרכב המשוריינים, הצליחו להימלט. נגמ"ש אחד הגיע עד לנהר הסונז'ה, בניסיונות ההימלטות שלו, ונפל פנימה. כל אנשי צוותו למעט שניים נהרגו.

הצלם פטריק שאוול, שהיה עד למתרחש, סיפר לעיתונאית קארלוטה גאל: "הצ'צ'נים היו פוגעים בטנק הראשון, והרוסים בטנק היו בורחים לבניינים הקרובים. שם היה משחק מחבואים מטורף, כאשר חיילים רוסים מתחבאים בדירות, במקלטים ואפילו בשירותים, והצ'צ'נים צדים אותם עם חרבות, סכינים ואקדחים. טנקים רבים התחבאו בחצרות ומאחורי קירות. הצ'צ'נים אמרו שהם מחכים ללילה. הם נתנו להמון טנקים להיכנס, אז חסמו את הרחובות, הם רצו לתפוס אותם".

החיילים הרוסים, חסרי היכרות עם השטח, חלקם טירונים, בקבוצות קטנות או לבדם, ניצבו מול צ'צ'נים מיומנים ולעיתים קרובות חסרי רחמים. סיכויי ההישרדות של הרוסים חסרי הישע היו תלויים בעיקר בצ'צ'נים מולם ניצבו. בין הכוחות המאורגנים יותר היו שבויים רוסיים מראה שכיח, אך צ'צ'נים לא מעטים טבחו בנמלטים.

בבית החולים שדה שבארמון הנשיאות הצטברו עשרות שבויים, חלקם פצועים, שטופלו בידי הצוות הרפואי יחד עם הפצועים הצ'צ'נים. אך היו מקומות בגרוזני בהם בוצעו מעשי לינץ'. לעיתים הצילו קבוצות לוחמים צ'צ'נים חיילים רוסים מידי צ'צ'נים אחרים. חייל רוסי אחד, טוראי סרגייב מחטיבה 131, נלקח בשבי על ידי קבוצת לוחמים בפיקוד סרגיי אַלִיֵב. "לקחנו אותו בשבי ב-1 בינואר", אמר אליב. "הצלתי אותו מכנופיה שרצתה לעשות בו לינץ'. איננו נלחמים בילדים האלה [הטירונים הרוסים]". היו אחרים שחשבו שהם בהחלט "נלחמים בילדים האלה" ועל כך העידו גוויות מושחתות רבות של חיילים רוסים ברחובות גרוזני. פטריק שאוול ראה גופות משוסעות שראשן נחתך בצורה נקייה והושם לצידן על המדרכה. "זה היה לא ייאמן. מימי לא ראיתי דבר דומה לזה". הצ'צ'נים, לפי מקורות מקומיים, איבדו בקרב 40 לוחמים. הרוסים, איבדו כמות גדולה פי כמה.

קבוצת "מערב" עשתה ניסיון משלה לחלץ את חטיבה 131; שני גדודי צנחנים, האחד מדיוויזיה 76 והאחר מדיוויזיה 106, נשלחו למשימה. בסביבות 6 בערב הגיעו שני הגדודים לתחנת המשאות של גרוזני, כקילומטר מתחנת הרכבת ומשרידי חטיבה 131, ושם נבלמו וניהלו קרב עז עם הצ'צ'נים. שני הגדודים לא נלכדו, אך גם לא הצליחו לחלץ. לקראת הלילה נסוגו רובם. כוח קטן בלבד הסתנן לכיוון תחנת הרכבת. בדו"ח של גנרל פוטאפוב נאמר כי הצנחנים נסוגו לאחר שעוזר מפקד הסיור של חטיבה 131 דיווח שהכוחות הנצורים כבר החלו בנסיגה. גנרל אנטולי קבאשנין, מפקד הפעולה לכיבוש גרוזני, אמר לאחר מכן כי "היחידות להן באו הצנחנים לסייע כבר נטשו את אזור תחנת הרכבת". הוא טעה. איוון סאבין, מפקד חטיבה 131, ושרידים מהחטיבה שלו היו עדיין נצורים בבניין התחנה. שאר היחידות לא "נטשו" אלא התפוררו; כמעט כל הקצינים נהרגו, רבים מהם מירי צלפים צ'צ'נים.

General of the Army Anatoly V. Kvashnin in 1998 Alex Lloyd

גנרל אנטולי קבאשנין

 

סופה של חטיבה 131

ב-1 בינואר 1995, בסביבות השעה שלוש אחרי הצהריים, קיבלו סאבין וכוחותיו אישור לסגת. אולם, ריבוי הפצועים לא אפשר לפנותם, וסאבין לא היה מוכן להשאיר את הפצועים מאחור.

לקראת ערב סאבין סוף סוף קיבל סיוע ארטילרי קרוב, אלא שזה הגיע מאוחר מדי. ירי 'אש-סכנה' שהוזמן על ידי הנצורים לא הועיל. סאבין זעק בייאוש לעזרה: "הם יורים מכל הכיוונים. איפה העזרה? כל הגדוד פצוע ושוכב בתחנה. תחשבו איך לחלץ את הפצועים! לא נשארו לנו שום כלי רכב, האם אתם מבינים? תעבדו על חילוץ הפצועים. כולנו גוועים, אנחנו צריכים עזרה, האם אתם מבינים?" אך לשווא.

דומה שבמוסקבה טרם היו מודעים למתרחש, והצמרת הרוסית הייתה מנותקת לחלוטין מהשטח. ב-1 בינואר 1995, בריאיון לרדיו מַאיָאק הרוסי, טען שר ההגנה פאבל גראצ'וב כי הכוחות הרוסים השלימו למעשה את משימתם, כי "תוך חמישה-שישה ימים תטוהר העיר לחלוטין מקבוצות הבנדיטים", וכי מרכז העיר כולו נשלט על ידי הכוחות הרוסיים. כלי תקשורת אחרים דיווחו על התקדמות, וסוכנות טא"ס דיווחה ללא יסוד על שימוש צ'צ'ני בנשק כימי. מחוץ לגרוזני, לא ניתן היה לראות ולשמוע דבר מהמתרחש: גרוזני הייתה תחת מזג אוויר גרוע, אובך מהשרפות, ערפל ואבק. המסוקים הרוסיים לא יכלו לטוס נמוך מספיק כדי לראות משהו, ומן הקשר לא היה ניתן להבין דבר – וגם לא נראה שהפיקוד העליון טרח לנסות. גנרל-לוטננט איוון באביצ'ב הזועם אמר מאוחר יותר למשלחת של הארגון לבטחון ושיתוף-פעולה באירופה (OSCE): "מפקדינו במוסקבה אכזבו אותנו. הם שלחו אותנו פנימה, ואז נטשו אותנו".

Pavel Grachev 1995

שר ההגנה הרוסי, גנרל פאבל גראצ'וב

אם הדבר היה נכון לגבי באביצ'ב ואנשיו, על אחת כמה וכמה שהיה נכון לגבי אנשי חטיבה 131. בלילה, לאחר שהובהר כי כל עזרה לא תגיע, החליט מפקד החטיבה סאבין לנסות ולהיחלץ בכוחות עצמו. תחילה, הוא ניסה להוציא את הפצועים הקשים. הנגמ"ש התקין היחיד שנותר הועמס בכ-40 פצועים, חלקם שוכבים בתוכו וחלקם יושבים עליו או נצמדים מלמעלה. הנגמ"ש נמלט מאזור התחנה בנסיעה מהירה, ותעה בדרכו. כשעמד מפקד הרכב על מיקומו, פנה הנגמ"ש על עקביו בנסיון למצוא דרך מילוט אחרת, "וגם כמעט הצלחנו", אמר אחד מיושביו. למעשה היה הנגמ"ש באותו זמן סמוך מאוד לעמדות הקדמיות של הצנחנים הרוסים מקבוצת "מערב", אלא שלא ידע על כך, והיו לחייליו כל הסיבות להניח שהם מתקדמים אל תוך מלתעות הצ'צ'נים. זמן קצר לאחר מכן הושמד הנגמ"ש על ידי מארב צ'צ'ני. רק 13 פצועים שרדו בחיים ונלקחו בשבי.

מאוחר יותר בלילה ניסה סאבין לנטוש את התחנה עם חייליו הנותרים. הם יצאו ברגל ובאחד הרחובות הצדדיים מצאו כמה נגמ"שים נטושים ועלו עליהם. גם גורלם לא שפר: בדרך אל מחוץ לעיר נתקלו שרידי החטיבה במארב צ'צ'ני ורובם נהרגו. גופותיהם נמצאו רק כשלושה שבועות לאחר מכן. ליד גופתו של סאבין הייתה מוטלת גופתו של חובש, שכנראה נהרג בעת שניסה לטפל בו. לטענת גנרל-לוטננט לב רוֺחְלִין, מפקד קבוצת "צפון-מזרח", גופתו של סאבין עברה התעללות קשה ואף "קורקפה". 74 מחיילי החטיבה נשבו בידי הצ'צ'נים. כ-160 חיילים מכל החטיבה, חלקם פצועים, הצליחו להסתנן חזרה אל קווי הרוסים, בפיקוד ראש מטה של אחד הגדודים. קבוצה אחרת, מבודדת, בפיקוד פודפולקובניק (לויטננט-קולונל) יורי קְלֶפְּצוֹב, המשיכה להילחם למשך כשלושה ימים. בסופו של דבר קלפצוב נפצע ונשבה. כשבוי הרוסי הבכיר ביותר, "קלפצוב הפך להיות אחד מהשעירים לעזאזל של הפעולה, ולאחר שחרורו נאמר לו כי יעמוד למשפט צבאי", אולם בסופו של דבר לא הועמד לדין.

 

אפילוג להתקפה הרוסית הראשונה על גרוזני

תוך פחות מ-60 שעות הושמדו כמעט לחלוטין שתי חטיבות רוסיות, ונפגעו קשה מספר כוחות אחרים. מספר ההרוגים, כמו מספר חיילי חטיבה 131 לפני הקרב, לא ידוע עד היום. לפי הערכות של שורדי חטיבה 131, נהרגו כ-1,000 חיילים ואף למעלה מזה. לעומת זאת, בשלט הזיכרון לחללי החטיבה בעיר מאיקופ רשומים רק 110 שמות. לפי מקור אחר, מניין הרוגי החטיבה עמד על כ-800 איש. רג'ימנט 81 איבד כמחצית מ-1,114 חייליו; וחטיבות 503 ו-45 איבדו עוד כמה מאות חיילים. העיתונאי הרוסי סרגיי למביק וגנרל המ.וו.ד (משרד הפנים הרוסי) אנטולי קוליקוב טוענים כי "יותר מ-1,500 חיילים אבדו" בקרב ערב השנה החדשה. הערכה זו אמנם חריגה בקרב המפקדים הרוסים, אך תואמת את ההערכות העצמאיות ומחזקת אותן.

פטריק שאוול, שנלקח בידי הצ'צ'נים לסיור לאורך שרידי הטור של רג'ימנט 81 וגרורותיו, העריך את מספר הגופות שראה בכ-800. "כל עשרה מטרים היו קבוצות של ארבעה או חמישה כלי רכב שרופים לגמרי... אפילו מצאנו רוסים מתים בקומות שלישיות של בניינים...". חלק מאותו הטור, למשל, כלל "20 טנקים כבדים ונושאי גייסות [כנראה BMP], עשרה נגמ"שים [כנראה BTR] ומשאיות, שרופים לגמרי, הגופות עדיין בפנים". שאוול לא ספר את ההרוגים בתחנת הרכבת, וגם לא בנקודות היתקלות אחרות. את המראה בתחנת הרכבת וברחבה שלפניה, זלימחאן יאנדרבייב, סגן נשיא צ'צ'ניה, ואנטולי שאבאד, חבר הפרלמנט הרוסי, תיארו בנפרד אך כמעט באותן מילים, כקבר גדול.

BTR 80 2011 Moscow Victory Day Parade Vitaly V. Kuzmin

נגמ"ש BTR-80

גראצ'וב טען לימים כי הרוסים איבדו 534 הרוגים בהתקפה הראשונית, וכי חלק ניכר מהנעדרים מצאו את דרכם מחוץ לעיר. טענה זו עומדת בסתירה לכל שאר ההערכות, וסביר להניח שמספר ההרוגים הרוסיים, בהתאם לעדויות השונות, הוא 2,000-1,500.

מתוך כ-350 טנקים ונגמ"שים שהשתתפו בהתקפה, אבדו כ-200. 25 כלי רכב משוריינים נלקחו שלל בידי הצ'צ'נים. חטיבה 131 לבדה איבדה 20 מתוך 26 טנקים, 102 מתוך 120 נגמ"שים, ואת כל ששת תותחי הנ"מ המתנייעים. אחד מגדודי הטנקים שנכנסו לגרוזני איבד 17 מתוך 20 טנקים בתוך עשר שעות של לחימה. לדברי סרגיי יושנקוב, יושב ראש מועצת ההגנה של הפרלמנט הרוסי, אחד הרג'ימנטים של דיוויזיה 90, רק "בלילה בין 31 לדצמבר ל-1 בינואר... איבד 372 איש בקרב אחד" (לכאורה נראה כי מדובר ברג'ימנט 81, אולם נשאלת השאלה אם השליטה ברג'ימנט אבדה כבר בתחילת הקרב, כיצד בדיוק יודעים כמה אנשים נהרגו במהלך לילה אחד בקרב שנמשך הרבה יותר מכך?).

מספר ההרוגים הצ'צ'נים אינו ידוע בוודאות, עקב היעדר רישום מאורגן, אך אין ספק שהוא נמוך בהרבה.
במקומות שונים בגרוזני עדיין המשיכו הקרבות, ובמשך מספר ימים עדיין טפטפו חיילים רוסים בודדים חזרה אל הקווים הרוסים. אחרים, נצורים בכיסי התנגדות קטנים, הוסיפו להילחם; חלקם הצליחו להחזיק מעמד עד שחולצו מספר ימים מאוחר יותר.

אקורד סיום עגמומי לקרב זה התחולל כשבוע לאחר תחילתו, כאשר נגמ"ש ועליו מספר אנשים מרג'ימנט 81 מצא את דרכו אל מחוץ לגרוזני, לאחר ימים של בריחה, הסתתרות וחיפוש דרך. הנגמ"ש ואנשיו היו השרידים היחידים מ-225 אנשי היחידה ו-15 הנגמ"שים שלהם.

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

* המאמר מבוסס על הספר ננצח או שניעלם: תולדות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה 1996-1994 שיצא בהוצאת מערכות

users: יגיל הנקין

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר