טור של חיילים ושריון של דיוויזית הנחתים הראשונה בפריצה ממאגר צ'וסין   מקור: ויקיפדיה (קורפורל פיטר מקדונלד)
בתמונה טור של חיילים ושריון של דיוויזית הנחתים הראשונה בפריצה ממאגר צ'וסין

היום, ה-11 בדצמבר, הוא יום השנה השבעים למותו של לוטננט קולונל ג'ון אָפּשוּר דניס פייג' מצבא ארצות הברית, קצין קבע אפרורי למדי במשך כל הקריירה הצבאית הממושכת שלו – מלבד תריסר ימים בסוף שנת 1950.

פייג' נולד בפיליפינים ב-1904, כשאביו, קצין אמריקאי, שירת שם, ואז חזר למרילנד עם משפחתו. בשל ראייתו הגרועה הוא לא התקבל לקורס הקצינים בווסט פוינט. במקום זאת, הוא למד הנדסה בפרינסטון, הצטרף לתכנית להכשרת קציני מילואים, והוסמך ב-1926 כקצין תותחנים במילואים. 16 שנה עברו עליו בלי מאורעות מיוחדים, אם לא סופרים את נישואיו למרגרט ווד ב-1937, והולדת ילדיהם: מרגרט אנה, ב-1938 וליטלטון דניס ב-1941.

ב-1942, עם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, פייג' גויס לשירות פעיל – כמדריך. הוא לא היה מרוצה מזה, כמסתבר, כי בסוף הצליח לקבל פיקוד על סוללת ארטילריה שנשלחה להשתתף בלחימה באירופה, וסיים את הלחימה כמפקד גדוד. אין הרבה מידע על התקופה הזו, אך נראה שהוא היה מפקד יעיל בהחלט, על אף שהגיע לאירופה מאוחר מכדי להשתתף בהרבה קרבות.

אחרי המלחמה פייג' נשאר בקבע, וב-1950 נשלח להדריך בקורס לפיקוד ומטה של צבא ארצות הברית. אבל כשפרצה מלחמת קוריאה, פייג' לא התכוון להישאר מאחור. זאת למרות שבגילו המתקדם ובדרגתו הצבא לא תכנן לשלוח אותו למלחמה. פייג' התחנן את דרכו לקוריאה ואכן הצליח להגיע לשם באוקטובר 1950. פייג' קיבל תפקיד תומך לחימה, לא פיקוד קרבי, כאשר סופח בסוף נובמבר לגדוד משאיות האספקה 52, השייך לארטילריה של הקורפוס העשירי.

אותו קורפוס הופתע קשות בהתקפת הנגד של הכוחות הסיניים בסוף נובמבר 1950. כתוצאה מהתקפה זו, דיוויזיית הנחתים הראשונה, יחד עם כוחות מצבא ארצות הברית ומדרום קוריאה, כותרו ליד מאגר צ'וסין. זה לא היה אמור להיות קשור לפייג'; הוא לא היה באזור המכותר, ותפקידו לא כלל הגעה לשם.

אבל זה לא הפריע לו כהוא זה.

פייג' הגיע למפקדת הקורפוס העשירי ב-27 בנובמבר, וכיוון שהיה בכיר מספיק וללא תפקיד מוגדר במיוחד, קיבל משימה לארגן נקודות שליטה לאורך ציר האספקה היחיד אל המאגר. הציר עדיין היה פתוח למרות שהיה תחת התקפה סינית. בקור אימים ובשלג כבד יצא פייג' ב-29 בנובמבר בראש שיירה של תשעה ג'יפים אל הציר. פייג' מיקם חוליות שליטה לאורך הציר ואז הוא ונהגו, רב"ט דויד קלפסיג, התקדמו לבדם לכיוון היישוב קוטו-רי – נקודת מפתח בה מוקמה עמדת הפיקוד של קולונל לואיס "צ'סטי" פולר, עוזר מפקד דיוויזיית הנחתים הראשונה.

לקראת ערב הגיעו פייג' ונהגו לגשר מפוצץ שדרש מעקף, ונתקלו במארב סיני. השניים תפסו מחסה והסתתרו. לאחר חצי שעה החליט פייג' שמסוכן להישאר במקום, משום שהחושך מתקרב והסינים יוכלו לנצל את החשכה כדי לכתרם. הוא הורה לקלפסיג להביא את הג'יפ, להעלות אותו חזרה על הכביש כדי שיוכלו להמשיך לקוטו-רי, ואמר לו כי הוא יחפה עליו.

קלפסיג רץ לג'יפ, ולהפתעתו גילה שמפקדו לא התכוון לחפות מאחור – פייג' הסתער קדימה, התייצב באמצע הכביש והחל לירות מטווח קצר בסינים המופתעים למדי. בטרם הספיקו הסינים להתעשת, חטף אותו קלפסיג בג'יפ ודהר קדימה במהירות מטורפת על הכביש מכוסה הקרח, עד שפייג' צעק לו: "האט רב"ט! אתה רוצה שניהרג?"

השניים הגיעו לקוטו-רי במהלך הלילה ובבוקר התברר לפייג' שהיישוב מכותר או כמעט מכותר. קוטו-רי הייתה מפקדת הנחתים, אבל הסתובבו שם לא מעט חיילים אובדים מצבא היבשה – שרידי יחידות שהיו בסביבה, ובעלי תפקידים שונים, כגון נהגים, אנשי משטרה צבאית, מהנדסים, חובשים ואנשי ארטילריה. פייג', איש צבא היבשה בעצמו, מיהר לארגן את החיילים האובדים ליחידה לוחמת, והפך אותם לעתודה עבור הנחתים, תוך שהוא מתכנן תכניות הגנה מוגדרות לכל קבוצת חיילים בעתודה החדשה בכל אחת מהגזרות ביישוב.

ההתקפות הסיניות הבאות על קוטו-רי נהדפו בידי הנחתים והעתודה של פייג', אבל רבים נפגעו, ובית החולים שדה במקום עלה על גדותיו. בשל כך היה צריך להאריך את מסלול הנחיתה הקצר כדי שיתאים למטוסי תובלה "דקוטה" (C-47) לפינוי פצועים. פייג' – כזכור, מהנדס בהכשרתו – לקח על עצמו את המשימה.

מלבד הקושי הטכני ביישור המסלול בקור שהגיע לשלושים מעלות מתחת לאפס ולמטה מזה, הבעיה הייתה שכדי להתאים את מסלול הנחיתה למטוסי הדקוטה נדרשה הארכת מסלול בקילומטר, והקילומטר הזה נמתח לתוך שטח ההפקר ולכיוון הסינים (אגב, האגדה מספרת שקולונל פולר אמר לעיתונאים: "יש לי בשורה טובה. מצאנו את האוייב. הם מלפנים, הם מאחור, הם מימין, הם משמאל. אין להם לאן לברוח!"). מהנדסים מהנחתים והצבא יצאו לשטח את האדמה, בסיוע כיתת מתנדבים מהעתודה של פייג', אבל הסינים שלטו בגבעות מעליהם וצלפים הצליחו לסכל את הפעולה.

ב-3 בדצמבר שכנע פייג' את צ'רלס קייפר, טייס מטוס תצפית קל, לקחת אותו לסיור מעל קווי ההגנה של היישוב. אבל פייג' לא הסתפק בסיור. הוא עלה למטוס עם רובה אוטומטי, ומילא את חגורתו ואת כיסי מעילו ברימונים. כשזיהה אוהל אויב – מחסה – על אחת הגבעות, הוא ביקש מקייפר לבצע מעבר נוסף, והשליך שלושה רימונים על האוהל, שהושמד. לאחר מכן טסו פייג' וקייפר לרכס ממערב לקוטו-רי, שהיה מלא שוחות אויב; פייג החל לזרוק רימונים למטה, ואז ביצע המטוס יעף נוסף, בגובה 15 מטרים, ופייג' הוסיף לרימונים ירי מרובהו.

המטוס חזר לקוטו-רי, אך לפני שפייג' הספיק למלא מחדש את כיסיו ברימונים ותחמושת ולהמריא ליעד נוסף, נאלץ המטוס לפנות פצוע קשה. פייג' חזר למסלול שהיה עדיין בתהליך הכשרה. המצב שם היה קשה. הסינים פתחו באש קלעים כבדה לעבר הכוחות, שנאלצו להפסיק את העבודה ולתפוס מחסה, ואחד מנהגי המכבש נפגע בצווארו.

פייג' לא תפס מחסה. הוא עמד ואיתר את עמדות הצלפים ואז רץ לטנק סמוך (שלא איתר את העמדות), קפץ עליו, אייש את המקלע הכבד, וצעק לצוות הטנק לנסוע לכיוון עמדות האויב. הטנק החל לנסוע ופייג' ירה צרורות קצרים לעבר עמדות הצלפים, שיתק אותן והרג כמה מהצלפים.

כשהפסיק הירי – פייג' חזר עם הטנק למסלול ההמראה. שם הוא ארגן הגנה היקפית ותצפיות ואז הוא ואנשיו הצליחו לשבות 11 חיילים סינים. פייג' פינה את השבויים לעמדת הפיקוד וחזר כאשר הסינים החלו להסתער לכיוון המסלול המצוי עדיין בהכשרה. הסינים הצליחו להגיע לקצה המסלול, ואז הסתער עליהם פייג' כשהוא, שוב, רכוב חשוף כולו על טנק ומאייש את המקלע הכבד. פייג' הצליח להבריח את הסינים מקצה המסלול.

מעתה ואילך התנהלה העבודה ללא הפרעות סיניות נוספות, וב-6 בדצמבר – שבוע לאחר תחילת העבודה – היה המסלול כשיר לשימוש, ובדיוק בזמן – הכוחות הנסוגים ממאגר צ'וסין הגיעו לקוטו-רי למחרת. בתוך שלושה ימים פונו בדרך האוויר יותר מ-700 פצועים. פייג' עצמו יצא בדרך האוויר למפקדת הקורפוס, כדי לתאם סיוע ארטילרי לנסיגה, אך לא נשאר שם. אולי הייתם חושבים שהוא עשה מספיק, אך הוא לא חשב כך, ולא הסכים לצאת מהשטח לפני שהכוחות האחרונים ייסוגו.

ב-9 בדצמבר החלו הכוחות האחרונים לסגת מקוטו-רי. פייג' ונהגו קלפסיג ליוו את המשמר העורפי. כקילומטר אחרי שיצאו לדרך נתקלו הכוחות הנסוגים באש מקלע סיני מגבעה סמוכה. פייג' קפץ מהג'יפ, רץ לטנק נטוש שהיה בסמוך, ובאמצעות המקלע שלו השתיק את המקלע הסיני. מאוחר יותר באותו היום שוב נתקלה השיירה בהתנגדות, ושוב מצא פייג' מקלע, עלה לגבעה מעל הציר וחיפה באמצעותו על תנועת השיירה. לאחר מכן המשיכו הכוחות הנסוגים עד ליישוב סודונג-ני, שהיה עשרים ומשהו קילומטרים מדרום לקוטו-רי, והגיעו אליו בלילה שבין ה-9 ל-10 בדצמבר. סודונג-ני אמור היה להיות מקום מבטחים, כי שתי חטיבות של חיל הנחתים כבר עברו דרכו בנסיגה. עתה נותר רק לשיירה האחרונה לעבור דרך סודונג-ני.

ואז נקלעה השיירה האחרונה למארב משלושה צדדים – מלפנים ומשני צדיה. הסינים אולי איחרו להגיע, או שנתנו לכוחות העיקריים לעבור כיוון שלא היו חזקים מספיק להתמודד איתם, ועתה ביקשו להשמיד את המאסף. מבחינה טקטית, מיקום המלכודת היה אידיאלי – בתחתית מעבר צר שלא ניתן היה לעקפו ברכב, ומכל הצדדים למעט העורף. הסינים טיווחו פצצות מרגמה על השיירה, ירו וזרקו רימונים, והשיירה נבלמה.

פייג' יצא להסתער על מארב האויב לפניו, כשהוא קורא לאחרים להצטרף אליו. שני נחתים רצו אחריו; אחד ירה לאגף, והשני – טוראי ראשון מרווין ל. וייסון – הצטרף להסתערות של פייג' (וייסון זכה על עלילותיו עם פייג' לעיטור צלב הצי, שעבור הנחתים הוא העיטור השני הכי גבוה אחרי מדליית הקונגרס). פייג' ווייסון הסתערו בין כלי רכב בוערים לעבר עמדה סינית, בה היו כשלושים חיילים. אלה נדהמו מההסתערות והחלו להימלט, אבל אחד מהם זרק רימון, שפצע את וייסון בזרועו ובאוזנו.

פייג' פקד על וייסון לסגת: "אני אחפה עליך!", ואז המשיך להסתער על הסינים לבדו, נעלם מן העין ויותר לא נראה בחיים.

וייסון הפצוע נסוג והצטרף ללוחמים אחרים. הוא תפס עמדה סמוכה לעמדות הסיניות, והמשיך לירות ולסייע בטיהורן, ואף סייע לשבירת התקפת נגד של הסינים באמצעות זריקת רימוני זרחן. לאחר כשעה של לחימה הצליחו האמריקאים להשמיד או להניס את שרידי המארב הסיני, והמשיכו בדרכם ללא הפרעה.

קצת לאחר שעברו את סודונג-ני, מצאו החיילים האמריקאים הנסוגים את גופתו של של פייג'. מסביבה היו פזורים גופותיהם של 16 חיילים סיניים.

אחד החיילים שנכחו במקום אמר לאחר מכן: "שמעתי על צבאות-של-אדם אחד כאלה, אבל קולונל פייג' הזה [למעשה, לוטננט-קולונל] – ראיתי אותו. הוא היה מפקד טנק, מפציץ, מהנדס, איש ארטילריה – ואיזה חי"רניק! בשבילו המציאו את מדליית הכבוד [של הקונגרס!]".

החייל צדק, אבל באיחור מה. במהומה הכללית של הנסיגה נשכח-כמעט מעשהו של פייג'. נדרשו כמה שנים עד שפרטי עלילותיו נחשפו, ואז הסתבר שעבר המועד לעיטור. החוק דאז קבע שההמלצה למדליית הקונגרס חייבת להינתן בתוך שלוש שנים מרגע המעשה. אולם מעשיו של הקצין המבוגר היו כה חריגים עד שהקונגרס התכנס ושינה את החוק.

ב-1956 פייג' הוכר כזכאי למדליה, וב-1957 היא הוענקה לאלמנתו ולילדיו. במקביל, חיל הנחתים החליט שגבורתו החריגה של פייג' ראויה להכרה נוספת, ובהמלצת הנחתים הוענק לו צלב הצי, הגם שהוא לא היה איש צי או נחתים. רק עוד שני לוחמים מצבא היבשה זכו לעיטור זה במלחמת קוריאה.

פייג' לא היה הלוחם המבוגר ביותר שזכה למדליית הכבוד; גנרל דגלאס מק'ארתור קיבל אותה כגנרל בגיל 69. פייג' גם לא היה המבוגר ביותר שקיבל אותה על מעלליו בלחימה – הכבוד הזה כנראה שייך לגנרל תיאודור רוזוולט הבן, שקיבל אותה על פעולותיו בגל הראשון של הנחיתה ב-"חוף יוטה" בנורמנדי ב-1944, בגיל 56. אבל מעלליו של פייג' בגיל 46 היו מספיקים כדי לזכות אנשים במחצית גילו במדליית הכבוד. המשנה במסכת אבות אומרת "אין לך אדם שאין לו שעה". לפייג' הייתה לא שעה אחת, אלא תריסר ימים של מעללי גבורה מעל ומעבר למצופה – והוא אפילו לא היה אמור להיות שם.

LTC John Upshur Dennis Page 1904 1950

לוטננט קולונל ג'ון פייג'

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

users: יגיל הנקין

אור
תודה.
אדם מדהים.

אודי
סיפור נהדר, תודה!

תומר
דיומא הוא אי של שפיות

הנקראים ביותר

המלצת העורכים