מצעד לילי של הקו-קלוקס-קלאן בשיקגו, 1920   מקור: ויקיפדיה
בתמונה מצעד לילי של הקו-קלוקס-קלאן בשיקגו, 1920

המיתוס מספר שגיבורי העל נולדו כאשר שני יהודים המציאו את דמותו של סופרמן. אבל האמת היא, שעוד קודם לכן היה ארגון של אנשים שלבשו גלימות ומסכות, הסתירו את זהותם ונלחמו בפשע, כשהם זוכים להערצת המקומיים שנואשו מהמשטרה ומהמערכת הפוליטית.

ולא, אני לא מדבר על "ליגת הצדק" אלא על הקו-קלוקס-קלאן, וליתר דיוק הדור השני של הקו-קלוקס-קלאן בשנות העשרים למאה ה-20 (הקלאן הראשון שקע ונעלם בסוף המאה ה-19 בזכות פעילות נחרצת של הממשל הפדרלי).

רגע, רגע, מה?

כולנו יודעים שמדובר בארגון גזעני ולובש גלימות. אבל מה הקשר ללחימה בפשע?

הקשר הוא שהסיבות האמיתיות לעלייתו ונפילתו של הקלאן השני מורכבות יותר מהתפיסה הפופולרית של כנופיית לינצ'ים גזענית.

הקלאן היה, כמובן, גם כנופיית לינצ'ים גזענית, אבל בהחלט לא רק. הקו-קלוקס-קלאן טיפס בתוך חמש שנים, בין 1920 ל-1925, מחמשת אלפים חברים לסביבות ארבעה-חמישה מיליון חברים! ואז הארגון נפל במהירות הבזק. ב-1926 ירד מספר חבריו לפחות מחצי מיליון, הגיע לכ-320 אלף ב-1927, ועד 1930 ירד חזרה למספרים אפסיים.

 

גזענות, מעשי לינץ' ופוליטיקה

אז למה הייתה עלייה כה דרמטית במספר המצטרפים לקו-קלוקס-קלאן עלה?

גזענות נגד שחורים מספרת רק חלק מהסיפור. מקובל לטעון שהסרט "לידתה של אומה" מ-1915 הוביל לעליית הקלאן. אמנם, הסרט השפיע על מייסד "הקלאן השני", ויליאם ג'וזף סימונס, והוביל לאימוץ מסורות חדשות כגון צלבים בוערים, אבל מבחינת גידול והתבססות הארגון לא קרה כמעט כלום עד 1920 ואז – עליה חדה במספר החברים. ותוך כמה שנים ירידה חדה לא פחות. איש איננו יכול לטעון ברצינות שארצות הברית של 1926 הייתה פי עשרה פחות גזענית מאשר זו של 1925, ובהתאם, גם אי אפשר לטעון ברצינות שארצות הברית של 1925 הייתה פי אלף יותר גזענית מזו של 1920. גזענות הייתה תנאי הכרחי, אבל היא לא הייתה חזות הכול.

KKK members and a burning cross Denver Colorado 1921

חברי קו-קלוקס-קלאס וצלב בוער בדנבר, 1921. הצלבים הבוערים היו מסורת חדשה שהנהיג הקו-קלוקס-קלאן השני

יתרה מזו, אין מתאם בין עליית הקלאן לבין מספר הלינצ'ים. מספר הלינצ'ים הגיע לשיא בשנות התשעים למאה ה-19, ומאז היה במגמת ירידה מתמשכת. למעשה, מ-1921 עד 1925, כלומר כמעט כל תקופת השיא של הקו-קלוקס-קלאן, ירד מספר הלינצ'ים בעקביות עד ל-"שפל" של כעשרים לינצ'ים בין 1924 ל-1925 (בתחילת שנות התשעים של המאה ה-19 היה מספר שיא של כ-130 לינצ'ים בשנה). מספר הלינצ'ים עלה ב-1926, ואז ירד שוב.

אין גם מתאם מובהק, למיטב ידיעתי, בין עליית הקלאן לאחוז השחורים. כלומר, הקו-קלוקס-קלאן פרח ונבל במקומות בהם היו הרבה שחורים אך גם במקומות בהם כמעט לא היו שחורים. לשון אחר, עליית הקו-קלוקס-קלאן כנראה לא הייתה רק בתגובה ל-"איום" השחור. לפיכך, הטיעון שעליית הארגון הייתה תגובה להגירה שחורה לצפון איננו תקף.

ב-1924, בשיא השפעתו של הקלאן – אז הצליח להתערב בפוליטיקה בצורה די מסיבית – נכשלה הצעה בוועידת המפלגה הדמוקרטית לגנות את האלימות של הקלאן. מי הצביע בעד ההצעה? מדינות צפוניות כמובן – ורמונט, ניו יורק, ניו ג'רזי, מסצ'וסטס – אבל גם שתי מדינות דרומיות, אלבמה ולואיזיאנה, ויוטה המורמונית כמובן. ומי נגד? מדינות דרומיות – טקסס, אוקלהומה, מיסיסיפי, קנזס – אבל גם מדינות איחוד כמו נבדה ואורגון (הלבנה להדהים –ב-2016 עדיין היו בה 90% לבנים וכ-2% שחורים). מדינות אחרות הצביעו בצורה מפוצלת, ושם החלוקה צפון-דרום עוד פחות מדויקת.

הקלאן היה חזק מאוד באורגון, אחת המדינות הלבנות ביותר בארצות הברית (אגב, המדינות הלבנות ביותר בארצות הברית נוטות להיות כיום פרוגרסיביות יותר ממדינות אחרות – ב-1920 זה לא בהכרח היה המצב). לקלאן היו יותר חברים ביחס לאוכלוסיה במידווסט האמריקאי מאשר במדינות "הדרום העמוק".

אז לא לינצ'ים, לא אחוז השחורים במדינה ולא עוצמה פוליטית, לא מסבירים את עלייתו וירידתו של הקלאן. אז מה כן?

ובכן, מדובר בשילוב.

כמובן שהקלאן היה בדרך כלל גזעני מאוד נגד שחורים (בדרך כלל? כן, חכו להמשך. גם בזה יש אנומליות). כך, למשל, ב-1920 דווח על כך שאנשי קלאן סירסו רופא שיניים שחור בטקסס. אבל הוא היה גם נגד מהגרים (גם לבנים), נגד יהודים, נגד קתולים (בעיקר לבנים), ונגד פושעים. ובעד הערכים האמריקאיים (שוב, חכו להמשך).

ובאותה תקופה, בעיני אמריקאים רבים, הנושאים האלו נתפסו כבעלי חפיפה לא מעטה.

 

חוק ההגירה ותקופת היובש

ב-1924 הועבר חוק ההגירה, שהפסיק הלכה למעשה את ההגירה ההמונית לארצות הברית. היו לכך תוצאות הרות אסון ליהודים, אבל היהודים לא היו המטרה היחידה. החוק קבע מכסות של שני אחוזים לשנה לכל ארץ. שני אחוזים ממה? ממספר יוצאי אותה ארץ שהיו בארצות הברית ב-1890, כלומר לפני שיא נדידת העמים הגדולה.

לצורך העניין, אם נניח שבארצות הברית היו ב-1890 מליון אירים (מספר שהמצאתי) – אז 20 אלף אירים יוכלו להגר כל שנה לארצות הברית. ואם היו בארצות הברית ב-1890 מאה אלף פולנים (עוד מספר מומצא)– יוכלו להגר לארצות הברית אלפיים פולנים לשנה. וזה לא משנה בכלל אם בין 1890 ל-1924 היגרו לארצות הברית חצי מיליון אירים ושני מיליון פולנים (שוב מספרים מומצאים). במילים אחרות, המטרה הייתה לדאוג שההרכב ה-"קלאסי" של האוכלוסייה בארצות הברית יישמר, או לפחות לא יספוג "מכות" נוספות. הרכב האוכלוסייה דאז היה בעיקר מערב אירופאי ופרוטסטנטי. המהגרים נתפסו כמערערים את ארצות הברית "האמיתית" (בדוגמה קיצונית: ב-1909 המון בעיר סאות' אומהה שבמדינת נברסקה שרף שכונה שלמה של מהגרים יוונים. לא קשור לקלאן, כן קשור לשנאת זרים).

כשחוק ההגירה עבר פרסם הסנאטור האחראי לחקיקה מאמר בניו יורק טיימס עם הכותרת: "אמריקה של כור ההיתוך הגיעה לסופה", ובו הסביר שהמהגרים החדשים נכשלו בהיטמעות בחברה האמריקאית, והם שומרים על נאמנות למעצמות זרות (ולפיכך אי אפשר לבטוח בהם).

המטרה של החוק, טען הסנאטור, היא "לשמר את ההרכב הגזעי" של החברה האמריקאית. ההרכב הגזעי הזה לא היה "לבנים מול שחורים", ולו בגלל שאיש אז לא חשב על הגירה המונית מאפריקה; הוא לא היה גם "לבנים מול צהובים", למרות שהחוק הגביל הגירה אסייתית. המוקד היה אירופה. הגזעים של מערב אירופה מול הגזעים של מזרחה; בעיקר, בני התרבות האנגלית מול כל השאר. ולא מיותר להזכיר שהמהגרים האלה, חוץ מלהביא פשע וכל שאר הדברים שמהגרים עושים, שתו אלכוהול.

והאלכוהול רלוונטי לעניינינו, משום שהוא היה מקושר היטב עם פשיעה והתנהגות לא מוסרית – לכו לכל מסבאה במערב הפרוע. בתחילת שנות העשרים כבר עבר התיקון ה-18 לחוקה, שאסר על הפקה, שינוע וצריכה של אלכוהול (למעט כמה יוצאי דופן). חוק וולסטד מאותה העת, חוקק כדי להוביל את אכיפת התיקון לחוק.

כידוע לנו, התיקון הזה לא צלח, ובוטל ב-1933. לתיקון ה-18 ולחוק וולסטד היו כמה השלכות לוואי לא צפויות, חלקן מוכרות כמו עליית המאפיה שעשתה הון מהברחת אלכוהול ומהשליטה האלימה בשוק האלכוהול המוברח. אבל לתיקון ה-18 ולחוק וולסטד הייתה גם תופעת לוואי לא ידועה בדמות עליית הקלאן, שהתיימר בין היתר להילחם בפשיעת האלכוהול.

KKK parade7

מצעד של הקו-קלוקס-קלאן בוושינגטון די.סי.

 

הקלאן כלוחם בפשע (ובקומוניסטים)

כשיצאה סדרת הטלוויזיה "השומרים", התלוננו כמה מהצופים על כך שהמשטרה מוצגת כ-"חבר'ה הטובים" בעוד שבמציאות היא מכשיר של דיכוי. מלבד הבעיות הברורות בהנחה המוקדמת שהמשטרה היא "החבר'ה הרעים", הרי שהמתלוננים שכחו מה היה בהעדר משטרה מתפקדת – "צדק פרטי". היה זה האתוס של כל אדם לעצמו ושל סגני השריף זמניים המגויסים אד-הוק, כל אחד עם נשקו, כדי למצות את הדין עם הפושעים.

במצב הזה הקלאן הציגו את עצמם כשומרי התרבות האמריקאית "המקורית" – כלומר, הפרוטסטנטית והמערב אירופאית – מול כל הזרים. הקלאן הציגו עצמם גם כמגני הסדר מול הפושעים שהמשטרה לא רוצה או לא יכולה לטפל בהם; כלוחמים מול השחיתות ונגד והקומוניסטים. בואו לא נשכח את הקומוניסטים, שבאותו זמן האמריקאים חששו מהם מאוד. ובצדק, כמדומני. "הבהלה האדומה" מחבלנים וחתרנים קומוניסטים זה עתה הסתיימה (היא התחילה במהפכה הקומוניסטית של 1917), ובמהלכה היו כמה פיצוצים רציניים, כולל מטען החבלה בוול סטריט בספטמבר 1920, שהרג שלושים ושמונה איש (כנראה בוצע בידי אנרכיסטים איטלקיים). תכנית אחרת מ-1919, שנכשלה, כיוונה לפוצץ לא פחות משלושים ושישה פוליטיקאים, אילי הון, שופטים (וכל מי שמצוי בסביבתם באותו רגע). מספר מדינות העבירו חוקי חירום, וגם אם המצב נרגע יחסית, החשש מהקומוניסטים בהחלט לא נעלם במהירות. מהומות ומאבקי כוח קטלניים בין איגודי עובדים ובעלי מפעלים ומכרות שימשו לחזק את החשש וגם להוביל למצב של העדר-חוק ומהומה; אחד מהמקרים, הטבח במפירי שביתה בהרין שבאילינוי ב-1922, נתן רוח גבית להתערבות החמושה והאלימה מאוד של הקלאן באזור בתקופה לאחר מכן.

החששות מדעיכת האמריקאיות "המקורית" היו חלק מהתפיסה המיינסטרימית בארצות הברית זה שנים רבות והקלאן הצליח כל כך בגלל שרכב על מגמות קיימות בחברה האמריקאית.

 

הקלאן כארגון השומר על הערכים האמריקאים

בזכות מסע פרסום מוצלח מאוד, הקלאן הציג את עצמו לא רק ככנופיה גזענית שונאת זרים. לעתים הנושא של הגזענות הוצג באופן שולי למדי. לפני שנתאר איך הקלאן בחר להציג את עצמו יש להזכיר אספקט מסוים במסע הפרסום המדובר, משום שהיו לו השלכות משמעותיות גם על עתיד הקלאן. הקלאן הבטיח לפרסומאים 80 אחוזים מדמי ההצטרפות לחברים חדשים, שעמדו באותה העת על עשרה דולר – קרוב למאה שלושים דולר בערכי 2020.

על כל פנים, הקלאן פרסם את עצמו כארגון שמטרתו לשמר את הערכים האמריקאים שנזנחו. והערכים הללו לא תמיד היו מה שהייתם מצפים. נניח, מה דעתכם על שוויון זכויות לנשים, חינוך חובה חינם ומחויבות לחופש הביטוי, חופש העיתונות וחופש הדת?

KKK sheet music

אנשי קו-קלוקס-קלאן מאחורי דמותו של "הדוד סם", 1923

הדברים הללו כתובים במפורש ב-"שבועת נשות הקלאן". באותה שבועה, שבה ארגון הנשים של הקלאן הציג את עצמו כממשיך כל הערכים האמריקאיים בערך, ובהחלט לא רק ערכים של הקונפדרציה ("החוכמה של וושינגטון ופרנקלין... האצילות של לינקולן ו[גנרל] לי").

כמובן, נשות הקלאן אמרו שהדם הנאצל של האמריקאים "אסור לו שיזדהם", אבל גם טענו שבגלל שארצות הברית הפכה "כור היתוך", הרי שהתושבים האמיתיים שלה "נדחקים לשוליים על ידי שטפון של מהגרים, רובם שומרים על נאמנות למעצמות זרות". אם נולדתם בארצות הברית, אתם "מלח הארץ", ואתם יכולים להצטרף לשורות הקלאן ולקדם את "הרוח האמריקאית האמיתית", הנשמרת בחיים על ידי פטריוטיזם ונצרות.

נשות הקלאן גם האמינו בהפרדת דת ממדינה; הן האמינו "בשוויון של נשים וגברים בעניינים פוליטיים, דתיים, חבריים, אזרחיים וחברתיים שם לא צריכה להיות הבחנה על בסיס מין"; הן תמכו ב-"בתי ספר ציבוריים חינם שם ילדינו יוכשרו בערכים והאידיאלים שהופכים את אמריקה לגדולה שבאומות"; הן האמינו "בעליונות החוקה [...] חופש הדיבור, העיתונות והפולחן". וכמובן, ש-"הזרם של דם אמריקאי טהור חייב להישמר [...] מוגן מזיהום גזעי". זאת מפני ש"נצחיות אומתנו נשענת על הסולידריות והטוהר של הגברים והנשים שלנו, ילידי-המקום, לבנים, גויים [או "לא מורמונים"], פרוטסנטים". זיהום גזעי, הוא לא רק שחורים-לבנים, שכן הקלאן חשש מההגירה של מהגרים מ-"הגזעים הדרום והמזרח אירופאיים". בקיצור, לא הפרוטסטנטים הטובים של מערב אירופה, אלא כל מיני איטלקים ויוונים ורוסים ופולנים חסרי תרבות אחרים.

KKK members march down Pennsylvania Avenue in Washington D.C. in 1928

נשות הקלאן צועדות במצעד של הקו-קלוקס-קלאן בוושינגטון די. סי, 1926

אחד האידיאולוגים של הקלאן אפילו היה מוכן להודות בשלב מסויים שיהודים מסוג מסויים (מערבי) יוכלו להפוך ולהיות אמריקאים אמיתיים, אולם לא יהודים ממזרח אירופה, שאינם "יהודים אמיתיים" כי אם "מונגולים שהתייהדו – כוזרים".

התערובת הזו אולי יכולה להישמע מוזר, אבל היא מסכמת היטב את עליית הקלאן בשנות העשרים. תחושת האיום על הערכים האמריקאים, קצת מיסטיקה, שילוב של פחד ממהגרים, גזענות והצגת הארגון כמשמר את כל הטוב באמריקה, יחד עם הצהרה על ערכים דמוקרטיים ובהחלט לא שמרניים לזמנם, כגון התנגדות לאימפריאליזם האמריקאי ושוויון זכויות לנשים (התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, זכות ההצבעה לנשים, התקבל הרי רק ב-1920).

הארגון לא התנגד לכל שינוי; הוא היה בעד חלק מהשינויים. הגזענות ושנאת הזרים הייתה חלק בלתי נפרד; אבל המצע של הארגון כלל גם אמירות בעד, ולא רק נגד. ואפיון זה העלה תרומה מכרעת לעלייה בתמיכה הציבורית בקלאן.

הארגון בעצמו ניסה בהחלט לפעול כדי לזהות את עצמו עם כל אספקט של החיים האמריקאים, ולהשתמש בכל אמצעי אמריקאי כדי להפיץ את משנתו, כולל התעשיה החדשה – סרטים. הקלאן אפילו הקים אולפן סרטים שנועד לשמש כאלטרנטיבה להוליווד היהודית, תוך התעלמות מכך שיהודי, לואיס בי. מאייר, היה אחראי להפצת הסרט "לידתה של אומה" שהשפיע על ויליאם ג'וזף סימונס לייסד מחדש את הקלאן. מאייר גם לא היסס לנצל את ההילה של הקלאן כדי לקדם סרט מ-1922, שבו הקלאן שיחק תפקיד קטן אך הוצג באור חיובי. על כל פנים, האולפן של הקלאן הוציא רק סרט אחד בשנת 1923, בשם "הבוגד מבפנים" (הסרט עסק במאבקו של הקלאן בשחיתות), אולם גם אולפנים אחרים הפיצו סרטים שהיו סימפטיים לקלאן.

Birth of a nation Lynching of a black man

סצנה מתוך הסרט "לידתה של אומה" בה חברי הקו-קלוקס-קלאן (הארגון הראשון) מבצעים מעשה לינץ' בשחור (שחקן לבן עם בלאקפייס)

 

עליית הקו-קלוקס-קלאן השני

התמיכה שהארגון קיבל נבעה מכך שחלק לא קטן מהאמריקאים הזדהה עם רעיונות שהפיץ, גם אם לא עם כולם, ושהעטיפה הייתה יחסית "ידידותית". הוא כבר לא היה ארגון קטן וחשאי כמו הגלגול הראשון של הקלאן. כעת דובר בתנועת המונים, שזהות חבריה, לעיתים קרובות, כלל לא הייתה מוסתרת. בשלב מסויים הקלאן טען, ורבים האמינו, שאי אפשר להתקדם בפוליטיקה האמריקאית בלי להתחייב לעקרונות האמריקאיים האמיתיים, כלומר אלה של הקלאן.

אפילו הופצה שמועה שקרית כי הנשיא וורן הארדינג היה חבר הקלאן. באחת מהעצרות ההמוניות של הקלאן, ב-1923, נחת ה-"דרגון הגדול" די.סי. סטיבנסון, במטוס שנטען שכנפיו עוטרו זהב ועל גחונו נצבעו האותיות KKK, ומייד התנצל בפני "נתיני הנאמנים, אזרחי האימפריה הבלתי נראית [כינוי לקלאן]" על העיכוב, שנגרם כיוון ש-"נשיא ארצות הברית עיכב אותי מעבר לצפוי בהתייעצות על נושאים חשובים למדינה" (למערכת הדרגות המורכבת של הקלאן, ראו פה. הדרגון הגדול הוא פחות או יותר מנהיג הקלאן במדינה ספציפית בארצות הברית, במקרה זה אינדיאנה)

כמובן, לא הייתה מילה אמת בכך. סטיבנסון מעולם לא ייעץ לנשיא או נפגש איתו פגישה רשמית. אבל האמונה בחשיבות הקלאן לקידום פוליטי הגיעה עד כדי כך שכנראה אפילו הארי טרומן, ב-1922, חשב להצטרף לקלאן לצורך קידום. לסיפור זה יש גרסאות שונות, אולם נראה שבפועל טרומן סירב להצטרף כי נדרש שלא לשכור קתולים. במלחמת העולם הראשונה טרומן פיקד בעיקר על קתולים, וחלק ממממני מסע הבחירות שלו היו קתולים.

וכמובן, ולו מסיבות אפולוגטיות, היו חלקים בארגון שהסבירו שהם לא נגד יהודים, אבל... לא נגד שחורים, אבל... לא נגד קתולים, אבל...

"אבל" זה יכול היה למשוך את מי שלא רצה להיות חבר בארגון אלים. אם הקלאן רוצים לשמר מצב ולא לפגוע באחרים, אז היי, בסך הכל זה בסדר!

כך שלקלאן היו ארגוני נשים, תנועת נוער (כונתה לפעמים בשם Ku Klux Kiddies), מצעדים, פיקניקים המוניים, רביעיות קאמריות, קבוצות בייסבול, קרקס קלאן, פסטיבלים, ירידים, סיגריות ("עשן אמריקאי עבור 100% אמריקאים"), פעולות צדקה נרחבות, ואפילו חתונות והלוויות. כן כן, מה מרגיע יותר ומביא שלווה לנפש האבלה יותר מקבוצת גברים ונשים עוטי מסכות ולבושי גלימות הקלאן?

הקלאן היה בהחלט אלים פה ושם, ובמקום אחד לפחות היה ממש מעורב במלחמת כנופיות רצינית במהלכה השתלט על עיירה ועל המחוז מסביבה. אבל באופן יחסי הקלאן השני היה פחות אלים מהגלגול הראשון של הארגון. בכל מדינת קולורדו, למשל, נאמר שהיה אחראי להתקוטטויות אלימות – אבל לא לרצח או לינץ' (לעומת מקומות אחרים בהם כן היה מעורב ברצח או בלינץ'). הקלאן אמנם הסתמך על הרעיון האמריקאי של "צדק מיידי", אבל פעמים רבות הרצון בשליטה מרכזית מחד גיסא ומעורבות פוליטית מאידך גיסא הובילו לריסון יחסי.

הארגון ניסה להציג את עצמו כמסייע למערכת אכיפת החוק, וכתומך בה ולא כקורא תיגר עליה. בזמן החקירות שניהל הקונגרס ב-1921 נגד הקלאן, הציג מנהיגו דאז, וויליאם ג'וזף סימונס, את הארגון כאחווה חברתית, והזדעזע מההאשמות על אלימות ועל העדר חוק. יתרה מזו, הקלאן הבטיח לגרש כל מי שיהיה מעורב בהפרת חוק ואלימות. כמובן שההבטחות של הקלאן בנושא זה היו אות מתה, אבל העובדה היא שהארגון ניסה להציג את עצמו כמתנגד להפרות חוק ולאלימות.

William Joseph Simmons founder of the second KKK October 1921jpg

ויליאם ג'וזף סימונס, מייסד ארגון הקו-קלוקס-קלאן השני, 1921

הקלאן הסתמך על רצונם של האמריקאים להילחם בפשיעה, להילחם באלכוהול ולהילחם בהשפעת הקתוליות, שנתפסה בעיני אמריקאים רבים כקשורה לפשיעה ואלכוהול. ובאמת, הארגון הקדיש תשומת לב רבה נושאים אלו, ולא פעם התמקד בקתולים הרבה יותר מאשר בכל קבוצה אחרת.

כתב של האטלנטיק מאנת'לי המכובד כתב ב-1923 כי הוא הופתע לשמוע מאנשי הקלאן של אינדיאנה "מעט על שחורים", וכן "מעט על יהודים", אבל "הרבה מאוד על קתולים". הכתב שיער שהעובדה שיהודים לא התחרו שם ישירות עם סוחרים לבנים גרמה לכך שהקלאן לא גילה בהם עניין. במקרה מפורסם אחד חטפו אנשי הקלאן קתולי בשם נלסון בורוז, כלאו אותו במשך 17 יום, עינו אותו וצרבו על חזהו ועל מצחו את האותיות KKK וסימן נוסף, תוך שהם מנסים לגרום לו להתנער מאמונתו. אנשי קלאן הבהילו מהגרים קתולים, שרפו עסקים קתוליים, פשטו על בתים קתוליים – הכול כדי להבריח את הקתולים למקום אחר. במקרים מסויימים שתו אנשי הקלאן אלכוהול שהחרימו בבתים קתוליים, עדות לכך שגם אם התירוץ הרשמי היה מאבק בשתייה החריפה, בשביל חלק מחברי הקלאן הייתה זו רק תואנה כדי לפרוע בשנואי נפשם.

במקרים אחרים הקלאן באמת נלחם באלכוהול ובפשיעה – והעובדה שהיו כל כך הרבה חברים בארגון גרמה לכך שלעתים קרובות איום לבדו היה מספיק. מי היה מעז, אחרי הכול, להתעלם מאזהרה נימוסית מצד הקלאן לפורעי החוק, "לבנים ושחורים כאחד"? ועוד כשהאזהרה פורסמה בעיתון כמודעה?
ואם מישהו התעלם, אז כפי שהזהירה המודעה, "אנו פה ואנו יותר מאלף איש".

בטולסה, אוקלהומה, שם אירע ב-1921 אחד הפוגרומים הגזעיים הקטלניים ביותר בתולדות ארצות הברית, הקימו אנשי הקלאן ב-1923 את "אולם בנו" (Beno Hall), אולם כנסים בן שלושת אלפים מקומות. ליצני המקום טענו כי שמו של האולם מרמז על כוונתו: Be No Catholic, No Jew, No Immigrant, No Negro here. אנשי הקלאן בטולסה טענו שאין להם שום בעיה מיוחדת עם "כושונים טובים". ובאמת, עיקר זעמם הופנה נגד המידות המוסריות המקולקלות של עובדי תעשיית הנפט בסביבה, רובם ככולם לבנים – לפעמים פרוטסטנטים.

בין 1921 ל-1924 הקלאן של אוקלהומה היה אחראי ל-102 הצלפות, רובן ככולן בלבנים, שלוש רציחות, כולן של לבנים, סירוס של יהודי שנחשד בסחר בסמים, סירוס של אב שזוכה בבית דין מקומי מאשמת אונס בתו, וכן מגוון עינויים ורדיפות שונות. הקלאן של טולסה ביצע כשני שליש מכלל המעשים האלו.

ב-1923 הכריז המושל, שלא היה חובב גדול של הקלאן, על משטר צבאי והעביר חוק שאוסר לבישת מסכה כדי למנוע פעילות קלאן (במהלך השנים הועברו חוקים דומים כאלה בכמה מדינות. כך, למשל, בג'ורג'יה הועבר חוק כזה ב-1951. החוק הושעה ב-2020 כדי לאפשר לבישת מסכת פנים במגפת הקורונה). כיוון שהמושל נקט צעדים קשים ובעייתיים, תגובת הנגד הובילה להדחתו. אבל רוב הזמן, הקלאן של טולסה היה אחראי לדברים סטנדרטיים הרבה יותר, במיוחד אחרי תקופת הפעילות האלימה הראשונה – נשפי מסיבות באולם בנו, חגיגות עם גלידה, דיונים פוליטיים וכדומה.

ושוב נדגיש, הקלאן בהחלט היה אלים כשראה זאת לנכון, רק פחות אלים משניתן היה לשער. במקרה אחד ביוני 1924 פרעו אנשי קלאן בכנס של ארגון עובדים אנרכיסטי, ה-International Workers of the World, וגרמו נזק רב בגוף וברכוש. אישה אחת נהרגה ולפחות שני ילדים נפצעו קשה כשהותקפו בידי חברי קלאן בחומרים בוערים (ב-1917 פרעו אנשי ארגון קלאן מקומי בטולסה בחברי אותו ארגון, וגירשו לא פחות מ-17 מהם מהעיר כשהם מרוחים בזפת ונוצות). מקרי האלימות ה-"מינוריים" יותר של הקלאן כללו אלימות כלפי עורך דין טקסאני לבן שהתחבר "יותר מדי" עם שחורים, כלפי אדם שהואשם בהטרדת תלמידות תיכון. הקלאן אף נקטו באלימות נגד רופא שדיבר גרמנית, למרות שהייתם חושבים שהם דווקא יסתדרו לא רע עם גרמנים.

עליית הקלאן והעובדה שהיא נבעה לא רק מגזענות כלפי שחורים (או קתולים) אלא ממגוון רחב של סיבות, הובילה לעתים גם לתופעות מוזרות מאוד. כך, למשל, ב-1924 הצהיר אחד מסניפי הקלאן כי הוא מתחייב לא להתעסק בענייני גזע או דת כלל, וכל מטרתו להילחם בקומוניזם; ב-1925 התמודדה קבוצת בייסבול של הקלאן בוויצ'יטה שבקנזס מול קבוצה שחורה, ונבחרו במיוחד שני שופטים קתוליים. ב-1927 התמודדה קבוצת בייסבול אחרת של הקלאן מול קבוצה יהודית בוושינגטון.

מקובל לציין שהמקרים האלה היו תעלולי יחסי ציבור, ואין ספק שאכן היו גם תעלולי יח"צ. אולם עצם הצורך או הרצון של סניפים מסוימים בקלאן להפגין "סובלנות" נבע מכך שהם ביקשו לקרוץ לחברה האמריקאית הרחבה (יחסית). מצד שני – הואיל והגיוס הנרחב לקלאן הכניס לקרבו חברים רבים שבשבילם היה מדובר בעיקר באגודה חברתית, ופחות במחתרת אידיאולוגית נחושה. בין אלו, אכן היו כאלה שלא ראו שום בעיה במשחק (בלי גלימות!) מול קבוצה שחורה או יהודית, גם אם האידיאולוגיה של הארגון לא עלתה בקנה אחד עם התנהלות כגון זו. במשחק בוויצ'יטה נאסר להביא כל דבר שיכול לשמש לאלימות, אבל הקהל (המעורב) נהר בהמוניו והמשחק עבר ללא שום תקלות ובעיות; גם ההפסד המוחץ של קבוצת הקלאן, 10-1, לא הוביל לשום תקרית אלימה. במקרה אחר, קבוצת הבייסבול של הקלאן בוושינגטון, ששיחקה כמה פעמים נגד קבוצות קתוליות, אפילו הצטרפה לאחת מהן במאמץ מוצלח להוביל לאיחוד הליגות של וושינגטון די. סי, מרילנד ווירג'יניה.

KKK St Patricks Dau cr

קריקטורה בה מגרשים הקו-קלוקס-קלאן את הדת הקתולית, המגולמת בדמותו של פטריק הקדוש, מארצות הברית, 1927

 

נפילת הקו-קלוקס-קלאן השני

כל מה שנכתב עד עכשיו מתאר ומסביר את עלייתו המהירה של הקלאן בשנות העשרים. אבל למה הוא נפל כל כך מהר?

גם לכך היו סיבות שונות. האחת הייתה מאבקי כוח פנימיים. במקומות מסוימים היו סניפים של הקלאן שלא סרו למרות הארגון המרכזי – וככל שהקלאן גדל, הוא התקשה לשלוט בהם. סימונס, מנהיג הקלאן בתחילת שנות העשרים הודח למעשה ולבסוף הגיע להסדר פיצויים נאה עם הנהלת ה-KKK. מאבקי כוח כאלה פגעו בהחלט בארגון (כך, למשל, עורך הדין של סימונס נרצח בידי איש קלאן מפלג אחר).

מאבק שניהלו השלטונות המדינתיים והממשל הפדרלי נגד הקלאן גם הם תרמו לנפילתו. אמנם, ניסיון להעביר חוק פדרלי נגד לינצ'ים כשל, אבל נחקקו חוקים המגבילים לבישת מסכות וכן חוקים אחרים שפגעו בקלאן. בנוסף, היו פשיטות של סוכנים פדרליים על סניפי הקלאן. לפשיטות אלו הייתה השפעה מוגבלת – אך סביר להניח שהשפיעו במידת מה על כל אלו שהצטרפו לקלאן כעניין חברתי ופחות כעניין אידיאולוגי. חלק מהמאבק נגד הקלאן כלל את גינויו כתנועה אנטי אמריקאית, וגינוי כזה פגע בדיוק בציפור נפשו של הארגון – רצונו להציג את עצמו בתור התנועה האמריקאית.

ב-1925 ספג הארגון מכה קשה כאשר די. סי. סטיבנסון, מהדמויות החזקות ביותר בארגון, הועמד לדין והורשע בעוון אונס והריגה של צעירה לבנה, מאדג' אוברהולצר. אוברהולצר נחטפה על ידי סטיבנסון, הוחזקה בקרון הרכבת הפרטי שלו, נאנסה ולבסוף מתה משילוב של זיהום בפצעים שגרם לה ושל הרעלת כספית מנסיון התאבדות שלה – אך לא בטרם הספיקה להעיד נגדו ממיטת חוליה.

המשפט השערורייתי של סטיבנסון פגע קשות בתדמיתו של הקלאן בדיוק בעיני אותם אנשים שהצטרפו אליו בשל מחויבותו, לכאורה, "לערכים האמריקאים". בעקבות המשפט חלה עזיבה המונית של הארגון. כיוון שעליית הקלאן התבססה גם על טענתו להיותו מגן המוסר והערכים האמריקאים, הגילוי כי בצמרת הקלאן יש מנהיג כמו סטיבנסון הביאה את החברים הפחות מחויבים מבחינה אידיאולוגית לנטוש את הארגון. אחרי הכול, בכיר ארגון שהתיימר, בין היתר, להגן על הביטחון והכבוד של נשים, מתגלה כאנס וכתוקף אלים – לא בדיוק עולה בקנה אחד עם התדמית שניסה הקלאן להציג. כאשר סטיבנסון הבין שלא יזכה לחנינה, הוא החל לזמר על כל הפוליטיקאים והאנשים החשובים שנהנו מחסדי הקלאן וזה הוביל לתגובת נגד חריפה ולפגיעה קשה נוספת בארגון.

D. C. Stephenson Grand Dragon of the KKK in Indiana c 1922

די. סי. סטיבנסון, גראנד דראגון של סניף הקו-קלוקס-קלאן באינדיאנה, 1922

אולם קרוב לוודאי שהשערורייה הזו, גדולה ככל שתהיה, לא הייתה מפילה את הקלאן על ברכיו, אילולא התפשטותו המהירה הייתה, במידה רבה, סוג של תרמית פירמידה. לא, הקלאן לא מכר תוספי מזון (למה בעצם לא?) ולא דרש מכל חבר לשלוח מכתב לעשרה אחרים, אבל התמריצים של חברת הפרסום שהוזכרה בתחילת המאמר, לצד הרווח שהפיק הקלאן מדמי החבר, הובילו את הארגון להתמקד בגיוס חברים חדשים יותר מאשר בניסיון לשמר אותם. הקלאן התעניין אף פחות בהזדהות של המצטרפים החדשים עם האידיאולוגיה של הארגון.

משרד הפרסום המדובר יצר רשת מגייסים, שעבדה על אחוזים מדמי ההצטרפות. מלבד דמי החבר הראשוניים, הקלאן גבה גם דמי חבר שנתיים בסך חמישה דולר (כ-65 דולר בערכים של היום) ואף מכר לחבריו גלימות ברווח נאה. אחרי הכול, זה לא שהיה אפשר להיכנס לחנות מייסיז ולבקש מהמוכר גלימת קלאן במידה לארג'. הארגון התיר שימוש בגלימות רק ממתפרות מסוימות ואסור היה לתפור גלימת קלאן בבית. הקלאן ניצל את כוח הקניה שלו כדי למכור לחבריו ביטוחי חיים בתנאים טובים ועוד מגוון מוצרים – מחרבות ועד לסוכריות על מקל. צמרת הקלאן הרוויחה הון תועפות מהגידול באירגון. הדרגון הגדול סטיבנסון הנזכר לעיל, הרוויח כ-2.5 מליון דולר בשנה (32.5 מיליון דולר בערכים של היום). לשם השוואה, נשיא ארצות הברית הרוויח פחות מ-900 אלף דולר בשנה. דייזי דגלאס באר, קווייקרית שהייתה מנהיגת ארגון הנשים של הקלאן באינדיאנה, צברה לעצמה כמיליון דולרים ממרצ'נדייז. הנהלת הקלאן, שישבה בג'ורג'יה, הכניסה יותר מעשרה מיליון דולר בשנתיים.

כמו פירמידות אחרות, הקלאן היה תלוי בגיוס בלתי פוסק של חברים חדשים ובמכירת מוצרים מהחברה לסוכניה – חברי הקלאן. מזכיר מאוכזב של אחד מסניפי הארגון אמר ב-1926 כי הוא משוכנע שהקלאן איננו אלא "ארגון השחיתות [Graft] הגדול בהיסטוריה", והוא צדק. הקלאן השתמש בשנאה ובדעות קדומות וגם בערכים שנתפסו כחיוביים אצל רוב האמריקאים, וזאת כדי לגייס המונים לתנועה חברתית, יותר מאשר כדי לנצל את אותם המונים על מנת להשיג מטרות פוליטיות (או מטרות בכלל).

לא במקרה הגיעו שני חוקרים אמריקאים למסקנה כי למעשה לקלאן לא הייתה השפעה כמעט בכלל על נדידת שחורים או מהגרים ממקום למקום בתוך ארצות הברית, או אפילו על מעשי לינץ'. זאת משום שרוב המגויסים לא הצטרפו לקלאן כדי לבצע מעשי לינץ' ורוב המגייסים לא טרחו להתעמק במיוחד בשאלה את מי הם מגייסים. הארגון שימש סוג מסוים של החלום האמריקאי עבור עובדיו – תתחיל מאפס, מצא היצע וביקוש, צבור הון.

בתור ארגון חשאי (בתיאוריה), היה הקלאן חשאי בעיקר כלפי חבריו. לחברים היה להם כל מושג מה ההחלטות שמתקבלות בהנהלת הקלאן או מה הארגון עושה עם כל הכסף שהוא צובר. וברגע שהפירמידה הפסיקה לגדול, כמו שקורה לכל פירמידה, היא קרסה במהירות הבזק.

אלו שנותרו בארגון לאחר קריסתו היו בעיקר מי שעבדו בו ולא הייתה להם קריירה אחרת. הארגון הלך ודעך עד שפורק רשמית ב-1944. למרות עלייתו של "גל שלישי" של הארגון בשנות השישים – קטן ונלעג הרבה יותר מקודמיו – הרי מאז קריסת הקלאן השני, הוא הפסיק להתקיים כארגון כלל ארצי והפך כמותג – לא מבוקש במיוחד – חופשי לשימוש.

 

המסקנות מעלייתו ונפילתו של הקו-קלוקס-קלאן השני

מה אפשר ללמוד מעלייתו ונפילתו של הקלאן?

ובכן, בעיקר אפשר ללמוד על הדינמיקה של תנועות המונים. הקו קלוקס קלאן היה תנועה מתועבת בעליל, אבל את חבריו הוא משך לא רק בגלל האידיאולוגיה המזוקקת, אלא גם בזכות כל מה שידע למכור להם מסביב. אם הקלאן השני היה מנסה לשווק את עצמו רק כתנועת שנאה, קרוב לוודאי שהוא היה נותר כפי שהיה לפני שנות העשרים ולאחריהן – ארגון זעיר למדי וחסר חשיבות. אבל הקלאן הצליח לשווק את עצמו גם באמצעות השימוש באתוס האמריקאי, וגם בעזרת אימוץ המונחים ה-"נכונים".

ב-2016 האשים האטלנטיק כי טראמפ נשמע בדברים מסויימים כמו מנהיגי הקלאן מלפני מאה שנה. ההאשמה הייתה נכונה בחלקה, אבל לא רלוונטית. זאת משום שמנהיגי הקלאן התאמצו להישמע כמו כל פוליטיקאי אחר בארצות הברית באותה תקופה. עד כדי כך שעיתונאים התקשו לעתים למצוא ציטוטים מפלילים מנאומים. השאלה היותר מעניינת היא האם מה שנשמע דומה הוא האידיאולוגיה של הקלאן, ופה כמדומני התשובה אינה חד משמעית כפי שהאטלנטיק היה רוצה להניח.

הקלאן תפס טרמפ על "הערכים האמריקאיים". הרעיון התרבותי של "ערכים אמריקאיים" כלל כמה ערכים שליליים למדי, אבל היו בו גם כמה ערכים חיוביים; הקלאן התבסס על הערכים השליליים, אבל אילולא היה משתמש גם בחיוביים, הארגון לא היה מצליח.

מסקנה עקרונית אחת היא שכאשר רוצים לנתח את המניעים של חברי תנועה להצטרף לתנועה מסוימת, בחינת האידיאולוגיה של התנועה אינה מספיקה. הרטוריקה עשויה להיות תחליף לאידיאולוגיה, והסיבות להצטרפות לתנועה נרחבות הרבה יותר ממטרותיה המזיקות או המועילות של אותה אידיאולוגיה. זאת כשם שהניסיון לצמצם תנועה למטרותיה האידיאולוגיות בתחום אחד עלול לגרום להתעלמות מחשיבותם של תחומים אחרים.

החמאס, למשל, ביצע פעולות צדקה בדיוק מאותן סיבות בגללן ביצע פעולות חבלה. הדבר לא אומר כמובן שיש להתייחס אליו כארגון צדקה – אבל אי ההצלחה הישראלית לזהות את התפתחותו כארגון אלים קשורה גם למגמה של חיפוש דפוס אחיד וצמצום קונספטואלי – או שהכל חיובי, או שהכל שלילי. אם מישהו עושה משהו חיובי – המעשה לבטח לא שלילי בעיקרו. ולפעמים, לתומכי תנועה מזיקה יש גם סיבות טובות להצטרפות. אלא שהתנועה מסוגלת לתפוס "בעלות" על הסיבות להצטרפות וכך להוביל את תומכיה להקצנה. בעלות זו יכולה להביא את מתנגדי התנועה המזיקה לשלול טענות לגיטימיות משום שהתנועה המזיקה לקחה עליהן בעלות. לעתים ההתנגדות לאותן טענות לגיטימיות יכולה אף לדחוק אנשים נוספים להצטרף לתנועה שלקחה עליהן בעלות.

מסקנה אחרת היא – לקרוא את האותיות הקטנות. המצטרפים לקלאן אולי לא היו חותמים על כל רעיון המופיע אצל הארגון, אבל הצטרפותם חיזקה את הארגון ונתנה לו לגיטימציה. לא כל חבר קלאן היה אנטישמי, גזען או אנטי קתולי, ואפילו לא בהכרח מתנגד להגירה. אבל כל חבר קלאן הצטרף לארגון גזעני, אנטישמי ואנטי קתולי, שהשתמש במצטרפים, גם אם באו בשביל החברה והגלידה והביטוחים המוזלים, כדי לחזק את האידיאולוגיה שלו (אם כי לא בצורה יעילה ממש, כפי שצויין לעיל). מי שתומך בתנועה מזיקה או בפעילותה כי חלק ממנה מתאים לו, כדאי שישאל את עצמו האם תמיכתו מחזקת בתנועה את החלקים שאולי הוא פחות רוצה לחזק. ושוב דוגמת החמאס: ארגון צדקה יכול להיות גם ארגון טרור, ואין בכך שום סתירה.

ולבסוף, הקלאן לא היה מגיע כל כך מהר למספר חברים כה רב אילולא היה יכול לנצל את העלייה בפשיעה בשנות העשרים, כולל פשיעה אלימה, ואת "חוקי היובש" כדי להיכנס לזירה כארגון המבטיח חוק וסדר.

A KKK gathering of Muncie Klan No 4 in Muncie Indiana in 1922

אסיפה של הקו-קלוקס-קלאן באינדיאנה, 1922

לפני כמה שנים פרסם צמד חוקרים אמריקאי ספר בו נטען שישנה ברית אינטרסים בין המעוניינים בהגבלות חוקיות-מוסריות על דברים מסוימים, לבין המבריחים – שירוויחו מאיסור חוקי, שיגדיל את הכנסותיהם (או, למשל, בעלי עסקים שבעד הגבלות שלמעשה ימנעו ממתחרים להיכנס לשוק). המקרה של הקלאן מראה שאפשר להרחיב את התזה הזו קצת הלאה. הקלאן נהנה מהאיסור וגם מההברחות, שכן שניהם נתנו לו לגיטימציה להופיע כמבוגר האחראי ולהשליט סדר, כאשר המדינה אינה מצליחה לעשות זאת.

אמנם, הקלאן בדרך כלל לא שיתף פעולה בגלוי עם ארגונים למניעת אלכוהול, אולם אלה נתנו לו הצדקה לפעולה ולפעמים גם הסכמה שבשתיקה. כישלונה של המדינה להשליט סדר, יחד עם הנורמה של צדק-מחוץ-למערכת-החוק, שהייתה מקובלת באופן נרחב בארצות הברית של אותה תקופה, הובילה למתן לגיטימציה לקלאן, כולל מצד אזרחים שבזמנים שלווים יותר לא היו רצים להצטרף לארגון או תומכים במעשיו. על אף שקרס תוך שנים ספורות, הרי עלייתו המהירה של הקו-קלוקס-קלאן בשנות העשרים מזכירה לנו כי כאשר המדינה מותירה חלל – החלל יתמלא.

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

 

users: יגיל הנקין

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר