אתיקה של חיסונים

קבוצה של חמישה חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים פרסמה בשבוע שעבר נייר עמדה תחת השם "חיסונים, התניות ונשיאה בעלויות", אודות מדיניות ההבחנה בין מתחסנים ולא-מתחסנים בכניסה למקומות ציבוריים וההגבלות שניתן להשית על לא-מתחסנים נוכח מגפת הקורונה. ,

בכתיבת נייר העמדה השתתפו חמישה חוקרים מהפקולטה למשפטים ומהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית – פרופ' דוד אנוך, ד"ר נטע ברק-קורן, פרופ' מיכל שור-עופרי, פרופ' דוד הד וד"ר עופר מלכאי.

חמשת החוקרים טוענים כי הטלת הגבלות על לא-מתחסנים היא מוצדקת ומידתית, מוסרית ומשפטית (כל עוד ההגבלות תעוצבנה לפי שיקולים ותכליות ראויים).

החוקרים מוסיפים ומציינים כי על מנת להגביל לא-מתחסנים בכניסה למקומות ציבוריים אין צורך בחקיקה חדשה.

להלן אביא את תמצית הטיעונים שהועלו בנייר העמדה.

חמשת החוקרים מציינים כי מדיניות חיסונים להתמודדות עם מגפת הקורונה ונזקיה היא עניין הנוגע לבריאות הציבור ולא עניין רפואי ייחודי ואישי. לפיכך, המסגרת המשפטית הכללית שיש להחיל על הסוגיה היא פקודת בריאות העם, שנועדה להתמודדות עם מגיפות ומעניקה סמכות למשרד הבריאות להטיל הגבלות על לא-מתחסנים ואף לחייב חיסון במקרים מתאימים. פועל יוצא, אין צורך בחקיקה חדשה על מנת לנקוט בצעדים אלה, בכפוף לכך שיהיו לתכלית ראויה ומידתיים.

ארבעה שיקולים יכולים להצדיק הבחנות בין מתחסנים (ומחלימים) לבין לא-מתחסנים:
1. מניעת תחלואה וצמצום נזקיה.
2. שיקום הכלכלה וחזרה לחיי שגרה.
3. השתת עלויות ההחלטה שלא להתחסן על מקבליה.
4. מתן תמריצים להתחסנות.

צעדים שנועדו להגשמת תכליות אלה, המשמרים את הגישה של לא-מחוסנים לפעולות חיוניות ואת יכולתם להשתתף בפעילויות ציבוריות מרחוק או בכפוף להוכחת היעדר מסוכנות (באמצעות בדיקת קורונה עדכנית), צפויים להיות ראויים מוסרית, וגם מוצדקים מבחינה משפטית.

כאשר אדם מחליט לא להתחסן ומחליט, בנוסף, לבוא במגע עם אחרים – ההחלטה שלו לא להתחסן אינה רק החלטה אישית ופרטית. להחלטה שלא להתחסן יש עליות חברתיות משמעותיות ביותר.

חמשת החוקרים דוחים את הטענה כי הבחנה בין מחוסנים ללא-מחוסנים פוגעת בשוויון. כל עוד התחסנות נרחבת דרושה על מנת לבלום את המגיפה ואת נזקיה המערכתיים, הבחנה בין המחוסנים ללא-מחוסנים אינה מהווה אפליה כי אם שוני רלוונטי וחיוני. פתיחת המשק למחוסנים אינה מרעה את מצב הלא-מחוסנים בהשוואה למצב הנוכחי, אלא מיטיבה את מצב המחוסנים. זכויות היסוד הדמוקרטיות אינן דורשות מיתר בני החברה לשאת בעלויות הבחירה שלא להתחסן. יתרה מזאת, הבחנה בין מי שמקיים את חובתו האזרחית ומתחסן למי שבוחר שלא לעשות כן היא הבחנה חיונית ומותרת – משפטית ומוסרית כאחד. וכמובן, בפני מי שבחר שלא להתחסן פתוחה תמיד הדרך ליהנות מהיתרונות שהחיסון מעניק, לקיים את חובתו, ולהטות שכם למאבק הקולקטיבי במגיפה.

נייר העמדה נשלח ליועץ המשפטי לממשלה ולמשרד הבריאות, וזכה לסיקור לא מבוטל בתקשורת הכתובה והמשודרת.

הבעייתיות בנייר העמדה

לדעתי, ישנן מספר בעיות בטענות שהועלו בנייר העמדה ואף בעמדות המשתמעות שהציגו המחברים.

חמשת המחברים נמנעו מלהמליץ על סנקציות פליליות כנגד אלו שלא-מתחסנים ובמקום זאת, הסתפקו בהחלת הגבלות על לא-מתחסנים. ההגבלות למעשה תטלנה עלויות על ההחלטה שלא להתחסן ובכך תתמרצנה אנשים ללכת ולהתחסן. תכליתן של ההגבלות היא להגן על הציבור, כולל על אלו שאינם יכולים להתחסן מסיבות רפואיות, כגון אנשים בעלי מחלות רקע או ילדים שאינם רשאים להתחסן, וכן על מיעוט המתחסנים אשר ביחס אליהם החיסונים אינם אפקטיביים דיים.

בעיה אחת הקיימת בנייר העמדה היא הקביעה כי "אין לאדם זכות קנויה לשבת במסעדה או במופע תרבות". איני יודע מהי זכות מוקנית במובחן מזכות שאיננה מוקנית, אולם להבנתי ככלל יש לאדם זכות להשתתף בכל פעילויות חברה ובידור הניתנות על ידי ספקי שירות ציבוריים או פרטיים אלא אם כן יש טעמים חזקים מאוד לשלול ממנו זכות זו. השתתפות פעילה בחיי החברה והציבור על בסיס שווה לכל אדם היא זכות יסוד שאף מוגנת בשורה של חוקים כגון חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים. השאלה איננה אם זכות כזו קיימת אלא מהן הנסיבות בהן יש מקום להגביל או להסדיר את הזכות הזו ומי צריך לשאת בעלויות ההגבלה.

אולם, סלע המחלוקת העיקרית ביני לבין כותבי נייר העמדה נוגע לטענה כי את עלויות אי ההתחסנות יש להטיל על הלא-מתחסנים ולא על המדינה. לדעתם של המחברים השתת עלויות ההחלטה שלא להתחסן על הלא-מתחסנים ראויה הן משום שהשתת עלויות אלה על אחרים אינה הוגנת והן משום שהיא תבטיח שהבוחרים שלא להתחסן ישקללו בקבלת ההחלטות שלהם את העלויות האמיתיות של החלטות אלה.

לטעמי, אין במאמר נתונים שיאפשרו לנו לקבוע האם יש מקום להטיל את כל עלויות אי ההתחסנות על הלא-מתחסנים. המחברים מציינים כי "להחלטה שלא להתחסן יש עלויות חברתיות משמעותיות ביותר". הם גורסים כי הטעם להטלת העלויות על הלא-מתחסנים היא העובדה שהחלטתם זו מטילה עלות על המתחסנים. ואולם לימדנו עוד המשפטן והכלכלן הידוע רונלד קוז כי קביעה זו לכשעצמה איננה יכולה אף פעם לשמש טיעון שהרי בכל מקום בו קבוצה A מטילה עלות על קבוצה B (הלא-מתחסנים מסכנים את המתחסנים) הסדרה אשר תגביל את זכויות קבוצה A תטיל עלות על קבוצה B (הטלת הגבלות על הלא מחוסנים תטיל עליהם עלות לטובת האינטרסים של המתחסנים). מכאן שהאמירה כי הלא-מתחסנים מבחירה מטילים עלות על המתחסנים (ועל הלא-מתחסנים מכורח) היא אמנם נכונה אך איננה מועילה משום שכל הסדר משפטי איננו אלא הטלת עלות על קבוצה אחת לטובתה של אחרת.

הנתונים החסרים לנו בהקשר זה – נתונים שבלעדיהם אין לקבוע מסמרות בעניין – הם הטעמים לאי ההתחסנות של הלא-מתחסנים מרצון. טעמים אלו חשובים משום שרק דרך הבנתם ניתן לקבוע באופן רציני מהן עלויות ההתחסנות עבור הלא-מתחסנים ורק כך ניתן לגבש עמדה לגבי חלוקת העלויות בין המתחסנים והלא-מתחסנים. אוסיף ואומר כי אחד המאפיינים הפחות מוצלחים של נייר העמד כמו גם של מסמכים אחרים של תומכי ההתחסנות הוא חוסר הנכונות להקשיב וללמוד מהן הסיבות בגינן אנשים בוחרים לא להתחסן. הנחת היסוד הסמויה הנודפת מנייר העמדה היא כי מדובר בגחמה לא רציונלית ולכן לא ראויה למחשבה רצינית. לא הצלחתי למצוא מאמר שבחן סוגיה זו לעומקה, ולכן הרשו לי לשער מהם הטעמים השכיחים העומדים מאחורי הבחירה שלא להתחסן.

יש להניח שמקצת הלא-מתחסנים עושים זאת מטעמים של חוסר מוטיבציה מספקת ללכת ולהתחסן או של חוסר תשומת לב לסיכונים שיש בהידבקות במחלה. בנוסף לאלו יש קבוצה לא מבוטלת בגודלה המגלה חשדנות כלפי החיסונים ואיננה מסתפקת מטעמים שונים – חלקם סבירים וחלקם מופרכים – בניסויים המדעיים שבחנו את בטיחות החיסון.

אולם, מחוץ לבטלנים ולחשדנים יש שתי קבוצות עיקריות שאינן מתחסנות בשל טעמים אידיאולוגיים מובהקים. קבוצה האחת היא זו של ליברטריאנים קיצוניים. הליברטריאנים אינם מתנגדים לחיסונים אלא רק לכפיית החיסונים על ידי המדינה. אי ההתחסנות שלהם נועדה לבטא את העצמאות המחשבתית שלהם ואת התנגדותם לכפייה על ידי המדינה. סביר להניח שמדובר בקבוצה קטנה מאוד ובכל מקרה אין האינטרס שלהם חשוב דיו כדי לסטות ממסקנות נייר העמדה.

לקבוצה השנייה משתייכים אנשים המתנגדים מטעמים אידאולוגיים להחדרת חומרים מלאכותיים לגוף האדם. הקיצוניים שבהם יימנעו מכל אוכל מעובד או מבושל ומשימוש בסבונים או בתרופות. המתונים יותר יאכלו אוכל מבושל אך טבעוני ויימנעו במידת האפשר משימוש במוצרים מעובדים. מי שעוקב אחר השיח של לא-מתחסנים יכול לראות את נוכחותה של תפיסת עולם זו אצל רבים מהם. על כל פנים, מדובר בקבוצה שיש לה מחויבות אידאולוגית עמוקה שאיננה בגדר גחמה אזוטרית אלא היא חלק ממערכת אמונות, מנהגים ואורחות חיים – במילים אחרות מעין דת. אין לי כל כוונה להגן על אורח החיים הזה או לטעון בזכותו ואולם, אורח חיים זה זכאי לטעמי להגנה כמו אמונה דתית. מכאן שהקביעה של נייר העמדה כי "בניגוד להבחנות על בסיס מין, דת, גזע, לאום, וכדומה, הבחנה בין לקוחות מחוסנים ולא מחוסנים היא שוני רלבנטי פרי בחירה הניתנת לשינוי בקלות" היא שגויה. לאמיתו של דבר פגיעה בלא-מתחסנים דומה מאוד לאפליה על בסיס דת ואיננה פרי בחירה הניתנת לשינוי בקלות.

לצורך הדגמה הניחו כי אחד ממרכיבי החיסון הוא שומן חזיר וכתוצאה מכך יהודים דתיים, וגם אנשים צמחונים וטבעונים אינם חפצים להתחסן. נראה שבמקרה זה רבים מאתנו יאמרו כי אף אם יש מקום להטיל הגבלות נחוצות על הלא-מתחסנים, לפחות מקצת מן העלות של אי ההתחסנות צריכה ליפול על החברה או על בעלי העסקים ולא על הלא-מתחסנים. כך למשל – בהנחה שיש לכך ביסוס אפידמיולוגי – ניתן לחייב בעלי עסקים לאפשר ללא-מתחסנים לאכול מחוץ למסעדה תחת כיפת השמיים או לרווח את השולחנות במסעדה באופן שיאפשר גם ללא-מתחסנים ליהנות משירותי המסעדה ללא סיכון אורחים אחרים.

יהיו כאלו שיחלקו על הטענה המוסרית העומדת בבסיס ההסתייגות שלי ויאמרו כי על אדם לשאת בכל העלות של האמונות האידאולוגיות שלו. זו עמדה אפשרית אף שאני סבור שהיא שגויה. ואולם ביסוד הביקורת שלי נגד נייר העמדה עומדת ההתנגדות לסברה שאי ההתחסנות היא גחמה לא רציונלית ולכן יש להתייחס אליה כבחירה שאת מלוא עלותה יש להטיל על הלא-מתחסנים. אמנם, קביעה זו לא נאמרה במפורש בנייר העמדה אבל ניכר שזו הנחת היסוד הסמויה של המחברים. הנחה יסוד זו רווחת ככלל בשיח של תומכי ההתחסנות. אבל הרציונליות או אי הרציונליות של פרקטיקות חיים כאלה אינה ממן העניין. אני מניח שלו היה מדובר בהסדרה שנועדה להקל על שומרי כשרות או על צמחונים וטבועים היינו שומעים אולי זמירות אחרות.

לבסוף, אני מזכיר לכל שלכל הסדרה מסוג זה, גם אם היא מוצדקת לחלוטין ונחוצה, יהיו מחירים עתידיים. אין לי כל ספק כי נייר העמדה ישמש לצורך הצדקת הסדרה כלשהי בעתיד – הסדרה שחמשת המחברים יתנגדו לה בלהט. שכן, כל הסדרה כזו מרגילה את הציבור להגבלות שאף אם הן רציונליות ואולי אפילו נחוצות בעת הנוכחית, בעתיד הן תשמשנה לצרכים ביטחוניים לכאורה או סתם לצורך השגת שליטה טובה יותר של הממשלה בציבור. יתרה מזאת, עד לא מזמן המטירו נציגים של הימין הפופוליסטי באמצעי התקשורת אש וגופרית על מפגיני בלפור. הקריאות של הימין להגביל את ההפגנות מול בית ראש הממשלה התמקדו באספקט האפידמיולוגי. נייר העמדה יספק תחמושת לא מעטה לחסידי הגבלות כאלה בעתיד.

וחוץ מזה לכו להתחסן!

אלון הראל הוא פרופ' למשפטים, מחזיק הקתדרה על שם מיזוק, חבר במרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית, ומכהן השנה במכון ללימודים מתקדמים וויזנשאטקולג בברלין