הספר "נגד הרוח" מאת חיים רמון   מקור: המחבר

מתוך הפרק "הזהו שלטון החוק?"

"מדיניות של סימון מטרות וגיוס עמדות" (מני מזוז)

דומה שכבר שנים ארוכות, ההחלטה אם לנהל הליכים פליליים נקבעת בפרקליטות המדינה לפי נוסחה פשוטה: הלנו אתה אם לצרינו?

בתת-פרק זה אציג טענה לא קלה לעיכול. טענה חמורה. להבנתי, מאישים המאיימים על מעמדה ועל כוחה של מערכת המשפט נמנע מלכהן בתפקידים כמו שר המשפטים או השר לביטחון הפנים, ואם הם מצליחים להתמנות למשרות האלה – המערכת מוצאת דרך לסלקם באמצעות העמדתם לדין. אני מניח שקוראים רבים יתקשו להאמין בנכונות טענתי ויראו בה תיאוריית קונספירציה משוללת יסוד. לכן, הבה ניתן לעובדות לדבר:

ב-1996 נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה, ומפלגת צומת ביקשה לקבל את התיק לביטחון פנים. רפאל איתן (רפול) היה המועמד לתפקיד. איתן נחקר והועמד לדין בגין שימוש לכאורה בפרטים אישיים שהוצאו ממאגרים צבאיים. אף שבית המשפט זיכה אותו, לא אושר לו לכהן בתפקיד. על כך כתב פרופ׳ אמנון רובינשטיין:

"הסיפור של רפול החל, כמקובל, בהדלפות לעיתונות. כותרות רועשות שבישרו לציבור שהמשטרה המליצה להעמיד לדין את הרמטכ"ל לשעבר בשל שימוש אסור במסמך צבאי. מקץ ארבע שנים של דיונים במשרד המשפטים החליט היועץ המשפטי להעמידו לדין. למזלו של רפול הובא עניינו בפני שלושה שופטים שלא כיהנו לפני כן כקטגורים. התוצאה היתה סנסציונית [...] עוד לפני שמיעת העדויות לא מצאו השופטים שכתב האישום מגלה עבירה. [...] בית המשפט [...] זיכה את רפול, בלי ששמע כלל את גיבוב השטויות של הפרקליטות. בית המשפט גם שיבח את רפול על התנהגותו. הזיכוי כמעט לא זכה לפרסום תקשורתי. היועץ המשפטי לממשלה לא ערער. [...] לרפול לא הוצעה התנצלות ולא הוצעו פיצויים על הנזק הכספי שנגרם לו. היועץ המשפטי לא נתבע על ידי הכנסת להסביר מה הוביל אותו למסקנתו השרירותית. [...] כך נפסל רפול לתפקידי השר לביטחון הפנים או שר המשפטים, לאחר שבנסיבות דומות נפסל גם יעקב נאמן לתפקיד שר הביטחון או שר האוצר. רפול זוכה, אך זה כבר היה מאוחר מדי: הממשלה הוקמה, וכל התיקים הללו היו תפוסים. כך נענש רפול למרות העובדה שזוכה".

ב-2019 התראיין ניצב בדימוס יעקב בורובסקי, וכך אמר: "כשהייתי תת-ניצב הייתי עד לסיכול מכוון של מינוי שר. ראש אגף החקירות דאז הודה באוזני שנפתחה חקירה שנועדה לסכל את המינוי של רפול לשר המשטרה. זה תמיד מגיע מהפרקליטות. ראש אגף החקירות הבין שהתפקיד שלו זה לסכל את המינוי של רפול לשר המשטרה" (בורובסקי התראיין אצל שרון גל ברדיו גלי ישראל ואצל ענת דוידוב וינון מגל ברדיו 103 FM). אמות הספים לא נעו ולא זעו.

והנה עוד סיפור דומה, אולי מזעזע יותר. סיפורו של גיבור ישראל אביגדור קהלני, ששימש כשר לביטחון הפנים בשנים 1999-1996, בממשלת נתניהו. קהלני תיאר את הסיפור ההזוי בספרו בכוח האמת. אתמצת אותו בכמה שורות.

בשנת 2000 נחקר קהלני בחשד שקיבל טובות הנאה ממו"ל העיתון "מעריב", עופר נמרודי. המשטרה האזינה לקווי הטלפון בביתו של קהלני ובמשרדו, אגב חריגה מהצו שניתן לה, ותמללה גם שיחות פרטיות שניהלו בני ביתו. בסופו של דבר הועמד קהלני לדין בגין שיבוש הליכי משפט והפרת אמונים.

שופט בית משפט השלום בתל אביב קבע כי אין עילה להעמיד את קהלני לדין וכי הוא אינו צריך להשיב להאשמות נגדו. הפרקליטות ערערה על ההחלטה, המשפט התחדש, ובסיומו זיכה השופט דוד רוזן את קהלני מכל אשמה. הפרקליטות, בראשותה של עדנה ארבל, המשיכה להיאבק בקהלני ודרשה בתוקף מהיועמ"ש אליקים רובינשטיין לערער על החלטת רוזן. רובינשטיין החליט שלא להגיש ערעור נוסף.

לפני ההחלטה של רובינשטיין ניסתה הפרקליטות לסחוט את קהלני. כמה ימים לפני המועד האחרון להגשת הערעור זומן עורך דינו של קהלני, מיכה פטמן, לפרקליטת מחוז תל אביב, ושם הועלתה לפניו הצעה: יוגש ערעור בהסכמה ובו יימחקו או ישוכתבו קביעות בית המשפט שאינן נוחות לפרקליטות, ו"בתמורה" לא תערער הפרקליטות על זיכויו של קהלני. בהצעה ביקשה הפרקליטות, בין השאר, למחוק את המילים שכתב השופט רוזן: "הגעתי למסקנה כי חשוד הדולה פרטים מחקירתו שלו אינו עובר בהכרח עבירה פלילית..." קהלני דחה בתוקף את ההצעה ואמר: "שילכו לעזאזל, הנבלות".

פרקליטת המחוז היתה רות דוד. התובעת היתה אריאלה סגל-אנטלר. את שתיהן פגשתי כעבור כמה שנים במשפטי. כמובן, איש בפרקליטות לא נתן את הדין על המשפט ההזוי הזה, שגזל שנתיים וחצי מחייו של קהלני.

ההצעה לקהלני לא היתה יוצאת דופן. פרופסור באוניברסיטה סיפר לי לפני שמוניתי לשר המשפטים על מקרים של סגירת תיקים נגד אנשים לאחר שהתחייבו שלא לתבוע את המדינה בגין נזקים שנגרמו להם. אמרתי לו: "לא יכול להיות, זה בלתי אפשרי, זה לא חוקי". הוא השיב: "ראיתי במו עיני". שאלתי סנגור ידוע בתחום הפלילי אם שמע על דבר כזה, ותשובתו היתה: "כן, בוודאי". אמרתי לו: "זה מזעזע, למה שיחתמו?" הוא ענה בציניות: "אתה בטח לא היית חותם, היית מעדיף שהתיק יישאר פתוח ושיוגש כתב אישום".

במקרה של יעקב נאמן פעלה המערכת המשפטית באופן דומה. נאמן מונה ב-1996 לשר המשפטים בממשלת נתניהו. מיד לאחר מינויו הגיש העיתונאי יואב יצחק עתירה נגד המינוי, בטענה כי נאמן אינו כשיר לכהן בתפקיד משום שהתגלו "שקרים" כביכול בתצהיר שהגיש לבג"ץ. בתגובה הורה היועמ"ש מיכאל בן יאיר לפתוח בבדיקה משפטית. הבדיקה הסתיימה בתביעה בגין הגשת תצהיר כוזב, ובעקבותיה התפטר נאמן מתפקידו. במהלך המשפט הממושך התברר כי המשטרה לא סיימה כלל את החקירה. היא מיהרה, בהוראת בכירי הפרקליטות, ובלבד שהשר נאמן יסתלק מתפקידו. שמעון שבס סיפר לי כי שמע במו אוזניו את היועמ"ש בן יאיר אומר: "אני הולך לתקוע את הפשיסט הזה".

נאמן זוכה, אבל במהלך המשפט לקה במחלת לב. למשרד המשפטים לא חזר אלא כעבור שנים רבות. הסיכול הצליח.

יוסי ביילין כיהן בשנים 2001-1999 כשר המשפטים בממשלתו של אהוד ברק. כאשר ביקש לבצע רפורמות במערכת המשפט, התנהל נגדו מסע הכפשות שנועד לגרום לו לעזוב את התפקיד. כשהעז לנסות להחליף את מנכ"לית משרד המשפטים, נילי ארד, במנכ"ל ראוי ומוכשר מטעמו, הואשם בפגיעה בשלטון החוק. לאחר מכן החל גל שמועות זדוני על נטיותיו המיניות וקשריו האינטימיים עם המנכ"ל המיועד להחליף את ארד. כמובן, לדברים לא היה שחר. נגד החלפתה של ארד הוגשה עתירה לבג"ץ, והשופטים עיכבו את הכרעתם עד שהוסדר לארד תפקיד כשופטת בבית הדין הארצי לעבודה.

ב-2001 הגיע תורו של ראובן ריבלין. לאחר שנפוצו שמועות שהוא עומד להתמנות לשר המשפטים בממשלת שרון, נפתחה נגדו חקירה. התיק היה מונח פתוח שלוש שנים, ונסגר שבוע לאחר שמני מזוז נכנס לתפקידו כיועמ"ש. מזוז אמר לי שלא היה בתיק דבר וחצי דבר.

ועוד מקרה: ב-1996 מונה אביגדור ליברמן למנכ"ל משרד ראש הממשלה. כעבור שבועיים החלו חקירות נגדו בשלל נושאים. החקירות נמשכו כמעט 17 שנה. ב-2012 הוחלט להעמידו לדין בגין עבירה מינורית, והוא זוכה ממנה ב-2013. בכל השנים האלה נבחר ליברמן לכנסת, ובחלקן כיהן כשר בממשלה, אבל נבצר ממנו לכהן כשר המשפטים או כשר לביטחון הפנים.

חקירת המשטרה נגד אריה דרעי החלה ביוני 1990. שבוע לאחר השבעתו מחדש של יצחק שמיר לראש הממשלה, עם כישלון התרגיל המסריח, אישים בכירים במפלגת העבודה רמזו לדרעי שאם לא יצטרף לממשלה בראשותה תיפתח נגדו חקירה. כך אכן קרה. מהגשת כתב האישום נגדו ב-1993 ועד מתן גזר דינו ב-1999 נמנע מדרעי לכהן כשר.

לאחר שהתמניתי לשר המשפטים, במאי 2006, והנעתי רפורמות חשובות, נוצל מעשה שטות שלי כדי להעמידני לדין. המשטרה והפרקליטות לא חסכו מאמץ להסתיר ממני ראיות, שאילו היו בידי בזמן, ספק אם הייתי עומד לדין, ואילו עמדתי לדין – בית המשפט היה מזכה אותי. אך לא כך היו פני הדברים, ואני סולקתי מתפקידי. על ההתנהלות בתביעה נגדי אמרה פרקליטת מחוז תל אביב דאז, רות דוד: "בתיק הזה, כל האמצעים היו כשרים". כאשר נשאל סגן ניצב ערן קמין מדוע הסתיר האזנות סתר מההגנה, השיב: "עם כל הכבוד להגנת הנאשם, זה לא תפקידי".

גם לשר המשפטים, דניאל פרידמן, ניסו "לתפור" תיק. ב-2008 התפרסמה בעיתון "מעריב" ידיעה על היותו של פרידמן שותפו העסקי של השופט בדימוס ורדימוס (ורדי) זיילר. מדובר באחזקת מניות משותפת בחברת "גוש חלקה", שנעשתה 40 שנה קודם לכן. אבל העיתון חשב שמדובר בממצא חמור משום שפרידמן והשר לביטחון הפנים דיכטר מינו את השופט זיילר לייעץ להם באילו צעדים לנקוט בפרשה שיוחסה לי באותה עת (זיילר עבד בהתנדבות). בטרם יבשה הדיו מעל הידיעה התקבל מכתב מחבר הכנסת אופיר פינס, ממתנגדיו של פרידמן, שדרש לבחון אם יש במעשה משום עבירה פלילית. למזלו של פרידמן, עוזרו של היועמ"ש קבע כי אין במקרה חשד כזה. פרידמן סיפר לי שלא היתה זו הפעם היחידה שנעשה ניסיון להדיחו.

טרם מינויו של פרידמן לשר המשפטים הכריז השופט בדימוס, מישאל חשין, בריאיון לרשת ב': "אני הייתי משנה לנשיא בית המשפט העליון. זה ביתי. מי שירים יד על ביתי, אגדע את ידו". דבריו היו אות פתיחה למסע תקשורתי נגד פרידמן, בתמיכתם של נשיאת העליון בייניש ומקורביה. בכל תקופת כהונתו של פרידמן לא חדלו שופטי העליון בדימוס מלתקוף אותו, ולא היססו להציגו כאיש הזוי, אף שאין חולק על היותו אחד מענקי המשפט של ישראל.

ניסיונות לטרפד מינוי שרי משפטים נמשכים עד היום. בפברואר 2019 אמר הפרשן אמנון אברמוביץ' בתוכנית "אולפן שישי", שאם יריב לוין יתמנה לשר המשפטים, עדותו בתיק 2000 תראה אור. כלומר, אברמוביץ' רמז-איים כי מוטב ללוין, שמותח ביקורת חריפה על מערכת המשפט, שלא להתמנות לשר. אין לי ספק כי אברמוביץ׳ לא ראה מהרהורי לבו וכי המידע שמסר הועבר אליו ממקור במערכת המשפט.

הפרשן לענייני משפט גיא פלג ואמנון אברמוביץ' הוסיפו על כך, באפריל 2019, את הדברים האלה:

פלג: "אני לא מעלה בדעתי שראש הממשלה, שענייניו צפויים להתגלגל לבית המשפט המחוזי וכנראה לעליון בערעור, ייתן את התיק ליריב לוין; זה משול לזה שאולמרט נתן את התיק לדניאל פרידמן. איך אומרים? לא חוזרים על טעות פעמיים. אני לא מעלה בדעתי שראש הממשלה ייתן את התיק, כשראש הממשלה מחזיק את הקלפים, לחבר כנסת כל כך לעומתי לבית המשפט".

אברמוביץ': "אני מסכים עם גיא פלג לחלוטין [...] אני אגיד בצחוק, אבל ממש בצחוק: יריב לוין כשר המשפטים, אבל זה כבדיחה – זה עוד שנת מאסר לנתניהו".

מה למעשה אומרים שני הפרשנים הבכירים, המכירים היטב את מערכת אכיפת החוק? הם אומרים שהמערכת נקמה באולמרט משום שהעז למנות את פרידמן לשר המשפטים. במילים אחרות, אולמרט הודח מתפקידו גם בשל מינויו של פרידמן ולא רק בשל היותו עבריין פלילי. שני הפרשנים הזהירו את נתניהו כי גורלו יהיה כגורל אולמרט, אם יעז למנות את לוין לשר המשפטים.

בעיני, הבדיחה של אברמוביץ׳ נשמעת כניסיון לסחיטה באיומים. כאילו הפרקליטות אומרת לנתניהו: אם תמנה לשר משפטים מישהו שאינו מקובל עלינו, נחסל אותך. לכך יש להוסיף את הפרסום בחדשות ערוץ 13, באפריל 2019, מאת הכתב לענייני משפט אביעד גליקמן, שלפיו גורמים במערכת המשפט הזהירו את נתניהו כי מינוי יריב לוין או בצלאל סמוטריץ' לתפקיד שר המשפטים – כמוהו כהכרזת מלחמה על העליון.

אברמוביץ' עצמו אמר: "המערכת הזאת [הפרקליטות – ח"ר] היא מערכת נקמנית. יש לה זיכרון ארוך. [...] יש לה יצרים". על רקע כל הדברים האלה, האם יש למישהו מהקוראים ספק באמיתוּת הטענות שהצגתי כאן?

***

יש גם מי שזוכים להגנה של המשטרה והפרקליטות. מקרה מובהק כזה הוא אהוד ברק, שנמלט פעם אחר פעם בעור שיניו מחשדות פליליים חמורים. בדוח מבקר המדינה נקבע כי מהתנהלותו הכספית של ברק במערכת הבחירות 1999 עולים חשדות למעשים פליליים. המבקר, אליעזר גולדברג, הגדיר את התנהלותו של ברק כ"קניית שלטון בכסף". ברק ואנשיו נחקרו בפרשה, המוכרת כ"פרשת העמותות", ושמרו על שתיקה. בפרקליטות התנהל ויכוח חריף – האם להעמיד את ברק לדין – כשהיועמ"ש, אליקים רובינשטיין, והמשנה ליועמ"ש, עו"ד יהושע שופמן, טענו כי יש להעמידו לדין, אך פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, התנגדה בתוקף ומנעה הגשת כתב אישום. פעם אחר פעם פורסם שברק קיבל במערכת הבחירות 1999 תרומה לא חוקית בסך מאות אלפי דולרים, לצורך מימון סיבוב בחירות שני, שבסופו של דבר לא התקיים. אבל מאות אלפי הדולרים לא הוחזרו לתורם אלא נשארו בכיסיו של ברק. אפילו אלדד יניב, עוזרו, טען כי ברק לקח לכיסו שלא כחוק חצי מיליון דולר. ברק לא הגיש תביעת דיבה נגד מי שהאשימו אותו בסוגיה זו, ואני בכללם. המשטרה לא פתחה בחקירה בנושא.

מבקר המדינה מתח ביקורת קשה על ברק גם בגין התנהלות החברות שבבעלותו באמצעות בתו, מיכל ברק. משום מה נהנה ברק מחסינות גם בפרשה זו, ועל כך תהה, בין השאר, העיתונאי בן כספית:

"כמה מכם מאמינים שהמיליונים שקיבלו החברות של אהוד ברק, אחרי שמונה לתפקיד שר הביטחון, אכן נכנסו לכיסיהן של בנותיו, שלהן העביר את הבעלות באותן חברות רבע שעה לפני כניסתו לתפקיד? [...] מדוע במקרה של מיכל ברק אין חקירה, ובמקרה של מיכל ליברמן [בתו של השר אביגדור ליברמן – ח"ר] יש? למה מיכל אחת בוכה והשנייה צוחקת? מי שיגיד שיש הבדל בין המקרים, צודק. המקרה של ליברמן, על פניו, נראה חמור יותר. אבל העיקרון זהה, גם השיטה דומה, ולכן רק חקירה משטרתית אמיתית יכולה לחשוף את הקרחון האמיתי שרובץ מתחת לפני השטח".

נילי פריאל, רעייתו של ברק, הקימה ב-2008 חברה בשם "טאורוס", שנועדה לתווך בין אנשי עסקים לבין הצמרת העסקית והפוליטית בישראל, תמורת תשלום שנתי בסך 30,000 דולר (לפני בונוסים). החברה התבססה על היכרותה של פריאל עם מקבלי ההחלטות במדינה, ובראשם כמובן בעלה, שכיהן אז כשר הביטחון. הקונסטרוקציה ההזויה הזו אפילו לא נחקרה על ידי המשטרה והפרקליטות.

משה גורלי, במאמר מ-2011 ב"כלכליסט", כתב כי למערכת המשפט היו סדרי עדיפות שונים. המלחמה בשר המשפטים דניאל פרידמן היתה העיקר, והתעלמות מהחברה של פריאל אפשרה לגייס את ברק למערכה נגד פרידמן. ברק הבין שתמיכה בפרידמן עלולה להיגמר רע מבחינתו, ולכן התגייס לטובת "שלטון החוק". פריאל אמנם נאלצה לסגור את החברה בשל ביקורת ציבורית חריפה – אך ללא חקירת משטרה (ראוי לציין כי משה גורלי כיהן בזמנו כדובר הראשון של בתי המשפט. הוא מכיר את המערכת לפני ולפנים, ויש להניח שהוא יודע על מה הוא מדבר).

ועוד בעניינו של אהוד ברק: בנובמבר 2018 פרסם העיתונאי אראל סג"ל כי בין השנים 2006-2004, העבירה קרן וקסנר (קרן פילנתרופית אמריקנית) לברק 2.3 מיליון דולר תמורת "מחקר". ברק סירב לפרט מהו המחקר שבעבורו קיבל תשלום.

התקשורת כמעט לא עסקה בעניין. אין לי ספק שאילו היה מדובר בבנימין נתניהו, התחקירים היו אינטנסיביים בהרבה. ברק לא הואשם בנסיבות שאחרים נתבעו לדין בגינן.

גם שר המשפטים לשעבר, דן מרידור, הוא מיקירי המערכת המשפטית. ב-2010 שכר ארקדי גאידמק את עו"ד מרידור ואת עו"ד אילן שביט לייצגו לפני פרקליטות המדינה. מרידור סיכם עם גאידמק שאם השימוע בפרקליטות יעלה יפה ולא יוגש נגדו כתב אישום, שכר הטרחה יהיה חמישה מיליון שקלים. סיכום זה נוגד את כללי האתיקה, שלפיהם אין לקבוע שכר טרחה בהליך פלילי בכפוף להצלחה.

השאלות אם מרידור פעל בניגוד לכללי האתיקה, ואם הליך שימוע נכלל במסגרת הליך פלילי, מעניינות כשלעצמן, אך הן מסיטות את הדיון משאלה מעניינת יותר: עבור אילו שירותים עמד גאידמק לשלם למרידור ולשותפו חמישה מיליון שקלים? מרידור, פוליטיקאי רוב ימיו ושנותיו, לא נודע כמשפטן או כעורך דין. בתקופות הקצרצרות שבהן עסק בעריכת דין, לא עסק בתחום הפלילי. לפיכך מתבקש להניח שגאידמק שכר את מרידור בשל קשריו במקומות הנכונים. הוא ידע שמרידור אָהוד במערכת המשפט, ומקיים קשרי ידידות עם בכיריה. במילים אחרות, מרידור נשכר כ"מאכער" ולא כמשפטן.

לא מעט מאכערים הועמדו לדין בשנים האחרונות. מאיר רבין הורשע בתיווך לשוחד ונשלח למאסר של שנים, לאחר שנשכר לקדם את ענייניו של דני דנקנר במנהל מקרקעי ישראל. מדוע המאכער רבין נשלח למאסר ואילו נגד המאכער מרידור אפילו לא נפתחה חקירה?

בפרשת הצוללות (תיק 3000), שבגינה נפתחה חקירה פלילית ב-2017, ובמסגרתה נחקר חשד להטיית מכרזים, המליצה הפרקליטות להעמיד לדין, בכפוף לשימוע, את דוד שמרון, בטענה כי נשכר על ידי מיקי גנור, נציג המספנה הגרמנית, לא כעורך דין אלא כמאכער. מדוע המליצה הפרקליטות להעמיד לדין, בכפוף לשימוע, את המאעכר שמרון, ואילו נגד המאכער מרידור אפילו לא נפתחה חקירה?

ובחזרה לפרשת גאידמק: בפרשה זו הוגשה קובלנה משמעתית נגד מרידור. בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין קיבל את הטענה המפוקפקת, שלפיה שימוע אינו חלק מההליך הפלילי ולכן מותר לעורך דין לקבל שכר טרחה בכפוף להצלחה. כך הסתיימה פרשת גאידמק-מרידור.

ליחס מיוחד מצד המערכת המשפטית זכה עו"ד יורי גיא-רון כאשר הוא ורעייתו הסתבכו בפלילים. גיא-רון היה חבר בוועדה לבחירת שופטים במהלך שלוש קדנציות, בשנים 2008-1999. הוא היה עושה דברם המוחלט של השופטים והעניק להם תמיכה מלאה והצביע עם נציגי שופטי בית המשפט העליון בכל דיוני הוועדה. בשנות כהונתו כראש לשכת עורכי הדין (2011-2007) הסתבך בחקירת משטרה בגין עבירות חמורות של שוחד, מרמה והשגת דבר במרמה ורישום כוזב במסמכי תאגיד. באותה עת התברר כי הלקוחה העיקרית של חברת ג.פ אפיקי שיווק, שהיתה בבעלותו של יורי גיא-רון ואשתו – קופת חולים מאוחדת – אישרה במשך שנים עבודות בהיקפים גדולים, ללא מכרז, תוך כדי הסתרת העניין והסתרת מאזני הקופה, ותוך כדי קבלת שירותים משפטיים מעו"ד גיא-רון. ב-2011 המליצה המשטרה על העמדתו לדין, יחד עם רעייתו, בגין עבירות חמורות של שוחד. לאחר גרירת רגליים ושימועים סגרה הפרקליטות את התיק נגדו, בטענה כי "איש הציבור הידוע לא היה בקיא בעסקי המשפחה וכי פשוט היתה חומה סינית בינו ובין אשתו, והוא לא שמע ולא ראה". אשתו קיבלה עליה את האחריות והודתה בהאשמות קלות. בשל היותה חולה נגזרו עליה רק עבודות שירות. לעומת זאת, מנהלי קופת חולים מאוחדת הועמדו לדין והורשעו.

***

מאחורי כל הפרשות שהזכרתי לעיל יש יד מכוונת. מי שאינו מאמין בכך לוקה בעצימת עיניים או בנאיביות. דומה שכבר שנים ארוכות, ההחלטה אם לנהל הליכים פליליים נקבעת בפרקליטות המדינה לפי נוסחה פשוטה: הלנו אתה אם לצרינו?

נוסחה זו באה לידי ביטוי מובהק בהתייחסות הפרקליטות לחשדות פליליים שנקשרו בשמם של ראש הממשלה אולמרט וראש הממשלה נתניהו (בתקופת כהונתו מ-2009).

אולמרט כיהן כראש ממשלה כשלוש שנים: מ-2006 עד 2009. בתקופה זו התנהלו נגדו חקירות בשמונה פרשות: בנק לאומי, הבית בכרמיה, המינויים הפוליטיים, העטים, מרכז ההשקעות, טלנסקי, ראשון טורס ואלמליח. כל הפרשות קרו לפני שנבחר לראשות הממשלה.

בתקופת כהונתו נחקר אולמרט 18 פעמים. משלל תיקי החקירה נגדו, חמישה נסגרו. אולמרט זוכה בפרשת ראשון טורס, אך הורשע בפרשת טלנסקי ובפרשת מרכז ההשקעות. פרשת הולילנד, שבה זוכה אולמרט, פרשת חוות הזרע, שבה הורשע, ופרשת שיבוש הליכי משפט, שבה הורשע על פי הודאתו, החלו והסתיימו לאחר כהונתו כראש הממשלה, בהיותו אזרח פרטי.

רדיפת אולמרט מצביעה על מוטיבציה חזקה להביא לידי סילוקו מתפקיד ראש הממשלה. שיאה היה בהחלטת פרקליט המדינה, משה לדור, להעלות את משה טלנסקי על דוכן העדים, בעדות מוקדמת ועל בסיס נימוקים שהתבררו בדיעבד כחסרי שחר. עדות זו הובילה להתפטרותו של אולמרט ולחיסולו הפוליטי (על ידי אהוד ברק) עוד בטרם המליצה המשטרה על הגשת כתבי אישום נגדו.

בתקופת כהונתו כראש הממשלה התמודד אולמרט, בין השאר, עם הנושאים האלה: מלחמת לבנון השנייה; ועידת אנאפוליס; משא ומתן אינטנסיבי עם ראש הרשות הפלסטינית; חטיפת גלעד שליט; עליית חמאס לשלטון בעזה; ירי רקטות מעזה; מבצע עופרת יצוקה; חיסול עימאד מורנייה, רמטכ"ל חיזבאללה; חיסול גנרל מוחמד סולימאן, מראשי המשטר הסורי והאחראי לתוכנית הגרעין של סוריה; וכמובן – ההחלטה להרוס את הכור הגרעיני בסוריה. אין לי ספק שהחקירות השפיעו לרעה על תפקודו של ראש הממשלה, אך הפרקליטות לא נתנה דעתה על כך ולא התחשבה בנסיבות. דוגמה בולטת לכך: בחודש שקדם לוועידת אנאפוליס, שהתקיימה בנובמבר 2007, נחקר אולמרט פעמיים בפרשת בנק לאומי, והיועמ"ש הורה לפתוח נגדו בחקירה פלילית בפרשת מרכז ההשקעות ובפרשת המינויים הפוליטיים.

אותה פרקליטות לא טיפלה עד לאחרונה בחשדות החמורים לא פחות שנקשרו בשמו של נתניהו בפרשת ביביטורס, שחשף העיתונאי רביב דרוקר.

במרס 2011 פורסם תחקיר של דרוקר על נסיעותיהם של נתניהו ומשפחתו לחו"ל בשנים 2009-1999. לא אפרט את כל פרטי הפרשה. בשורה התחתונה: מבקר המדינה יוסף שפירא המליץ ליועמ"ש לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו. משום מה, בינואר 2017 החליט היועמ"ש, אביחי מנדלבליט, לסגור את התיק בלי לנמק. בעשותו כך פעל מנדלבליט בדומה ליועמ"ש יהודה וינשטיין, שסגר תיק שהעביר אליו מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, בנימוק התמוה: "בגלל חלוף הזמן". נתניהו אפילו לא זומן לחקירה בפרשת ביביטורס.

למה גילתה הפרקליטות להיטות ומאמץ עליון במקרה של אולמרט, לעומת רפיסות וגרירת רגליים במקרה של נתניהו? לפרקליטות פתרונים.

תחקירו של דרוקר על פרשת ביביטורס שודר במרס 2011. משה לדור סיים את תפקידו כפרקליט המדינה בדצמבר 2013. כאשר נשאל לדור, כעבור שנה, על התנהלות הפרקליטות בפרשה, השיב: "ההתקדמות בבדיקה נעשתה לאט מדי, מאוחר מדי, וייתכן שזה הוביל לכך שלא פתחו בחקירה". למעלה משנתיים כיהן לדור כפרקליט המדינה מאז פורסמה פרשת ביביטורס, אך לא נקף אצבע בעניין.

במהלך מבצע צוק איתן, ב-2014, הודלפה מצגת סודית שהוצגה לקבינט המדיני-ביטחוני, וממנה עלה כי ישראל איננה מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, בשל המחיר הגבוה בחיי אדם הכרוך בכך. המצגת הודלפה לערוץ 2, ונרמז כי מקורה בלשכת ראש הממשלה. מבחינת חמאס היתה זו מעין תעודת ביטוח לכך שחרב הכיבוש הוסרה מעל ראשו. ההדלפה גרמה נזק עצום לצה"ל וסיכנה חיי חיילים. נתניהו, החשוד המרכזי בהדלפה, הגיב: "כבר היו הדלפות חמורות יותר".

אף שהוגשה עתירה לבג"ץ בתביעה לחקור את הדלפת המצגת, טען היועמ"ש וינשטיין שאין צורך בכך, שכן להדלפת המידע אין משמעות אפקטיבית. בדיון בבג"ץ קבעו השופטים לגבי ההדלפה כי "יש בה על פני הדברים להקים חשד סביר לביצוע עבירה פלילית", אך לא מצאו לנכון להתערב בהחלטת היועמ"ש.
ברוח זו אפשר להבין את דבריו של היועמ"ש מנדלבליט לנתניהו, כאשר החליט לפתוח בחקירה נגדו, שלפיהם לא ינהגו בו כפי שנהגו באולמרט.

במערכת הבחירות ב-2015 הגיש בא כוחו של נתניהו תצהיר, שלפיו לראש הממשלה אין יד ורגל בעיתון "ישראל היום". עד כמה התצהיר כוזב אפשר להיווכח מהאזנה להקלטת השיחות בין נתניהו לבין ארנון מוזס, מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות", שבהן נחשף כי נתניהו מתנהג למעשה כבעל הבית של "ישראל היום". נתניהו לא נחקר בגין הצהרת תצהיר כוזב.

תאמרו: אבל, מנדלבליט הגיש כתבי אישום נגד נתניהו בתיק 1000 (תיק המתנות), בגין מרמה והפרת אמונים; בתיק 2000 (הפגישות עם מוזס) בגין מרמה והפרת אמונים; ובתיק 4000 (תיק בזק) בגין קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים. על כך אשיב: החקירה נגד נתניהו התנהלה בעצלתיים וכתבי האישום הוגשו לאחר למעלה משנתיים מאז התחילה (אף שבכל הפרשות נחתמו עסקאות עם עדי מדינה ונמסרו הקלטות מרשיעות לכאורה). מנדלבליט גם החליט שלא לקבל את המלצת פרקליט המדינה והפרקליטה המלווה להאשים את נתניהו בשוחד בתיק 1000 ובתיק 2000. אין לי ספק שהיועמ"ש הגיש את כתבי האישום רק לאחר שהתברר ההיקף העצום של החשדות לכאורה נגד נתניהו – מה שמנע ממנו את האפשרות לפעול באופן בוטה נגד עמדת המשטרה והפרקליטות.

מי שמפקפק ביחס המיוחד שנתניהו זכה לו ממנדלבליט ראוי שיבדוק את פרשת הצוללות (תיק 3000). אין ספק שזהו התיק החמור ביותר ששמו של נתניהו קשור בו. עם היוודע דבר הפרשה הודיע מנדלבליט כי נתניהו איננו חשוד, על אף שיועצו המשפטי ובן דודו, דוד שמרון, הוא אחד החשודים המרכזיים בפרשה, והמשטרה המליצה להעמידו לדין. בהקשר זה ראוי לציין כי בפרשת הולילנד הורשע אולמרט על ידי השופט רוזן בקבלת שוחד מאחר שאחיו, יוסי אולמרט, קיבל שוחד בסך חצי מיליון שקלים. רוזן קבע שלא ייתכן כי יוסי אולמרט קיבל שוחד ללא ידיעתו של אחיו, הגם שלא היתה שום הוכחה ממשית לכך, ואף על פי שהוכח כי אהוד אולמרט היה בנתק מאחיו. בגין עבירה זו נידון אולמרט לשש שנות מאסר. (לאחר מכן זוכה בעליון, מחמת הספק.) במקרה של נתניהו, למרות הקרבה המשפחתית לשמרון והעובדה שהלה שימש כיועץ הסתרים שלו, נתניהו טען שלא ידע על מעשיו של בן-דודו, והיועמ"ש השתכנע. ראוי היה שהיועמ"ש יתיר למשטרה לחקור את נתניהו באזהרה בעניין זה, אך הוא לא עשה זאת.

מהי הסיבה ליחס השונה כל כך של הפרקליטות כלפי אולמרט לעומת נתניהו? הנה השערה: אולמרט מינה את פרידמן ואותי, הידועים כ"אויבי המערכת", לתפקיד שר המשפטים. יתר על כן, במהלך כהונתו התעמת אולמרט יותר מפעם אחת עם היועמ"ש מזוז בנושאים משפטיים. נתניהו, לעומת זאת, הפנים כנראה את הלקח של אולמרט ושל ברק, ומאז התמנותו לראש הממשלה ב-2009 ועד לכתיבת שורות אלה, ולמרות העמדתו לדין, הוא מנע כל פגיעה מהותית במערכת המשפט וסיכל כל יוזמת חקיקה מטעם חברי הכנסת של הליכוד שניסו לשנות את מצב המערכת המשפטית.

מה גרם לפרקליטות ולמשטרה, ביולי 2016, לשנות את גישתן המאתרגת כלפי נתניהו מאז 2009? יש לי השערה שאיננה מבוססת על עובדות, ולכן נבצר ממני להציגה בפומבי. כתב האישום בגין מרמה והפרת אמונים בתיק המתנות ובתיק "בזק" הוא כתב אישום "רגיל" שבית המשפט יכריע בו על פי הראיות שיוצגו לפניו. טענות נתניהו כי חלק מהראיות הושגו בצורה "מזוהמת" ייבחנו אף הן על ידי בית המשפט.

העמדתו לדין של נתניהו בתיק 4000 בעוון קבלת שוחד, כשהשוחד מוגדר כסיקור אוהד, היא חסרת תקדים. מעולם לא עמד לדין שום פוליטיקאי, לא בארץ ולא בעולם, באשמת שוחד בעוון קבלת סיקור אוהד. פרקליט המדינה, שנשאל בעניין זה בריאיון ל"מקור ראשון", אמר: "כל תקדים משפטי חייב להתחיל בנקודה כלשהי. אז מה, רק בגלל שמדובר בראש ממשלה נדחה את התקדים לפעם אחרת?" כן, שי ניצן, כשמדובר בראש ממשלה דוחים את התקדים לפעם אחרת.

כאן בדיוק טמונה הבעיה הכאובה: אין מעמידים ראש ממשלה לדין באופן תקדימי. היחסים בין פוליטיקאים, מו"לים ועיתונאים מגדירים באופנים שונים את קשרי ה"תן וקח" שמתקיימים בכל משטר דמוקרטי. כל צד זקוק לצד האחר ונשען עליו. העיתונות זקוקה למידע ולרגולציה שמקורם בממשל כדי למכור את מרכולתה ולשרוד כלכלית. הממשל זקוק לתקשורת כדי להעצים את הפופולריות שלו בקרב הציבור ולשרוד פוליטית. לעיתונות יש מנופי השפעה על הפוליטיקאי; היא יכולה לרומם את מעמדו, אך גם להענישו ולטרוק בפניו את דלתות האולפן וערוצי השידור. כמובן, גם לאיש הממשל יש מנופי השפעה על התקשורת, כגון מידע, חקיקה, תקציבי פרסום, רגולציה וכדומה. המידע שהעיתונאי משתוקק לקבל הוא "סחורה מוחזקת בידיו של איש הממשל". הלה מוסר אותה לעיתונאי כי יש לו אינטרס לחזק את מעמדו, לפגוע ביריב פוליטי, לשכנע את הציבור בעמדתו האידיאולוגית וליצור אצל העיתונאי מחויבות ויחס חיובי לטווח הארוך. במקרים רבים, העיתונאי ממלא את חלקו בעסקה. הוא חרד שמא יאבד את המקור ושבעקבות זאת יזכה עיתונאי מתחרה בסקופ. הצלחתו של העיתונאי תלויה במידה רבה במקורותיו, ולכן הוא יטרח להגן עליהם, לספק את צורכיהם ולא לאבדם. הפרקטיקה של יחסי ממשל-תקשורת אמנם אינה "מריחה" טוב, אך היא נשמת אפה של הפוליטיקה הדמוקרטית ברחבי העולם כולו. אפשר לסתום את האף אך אסור להתחסד ולייחס לנתניהו את המצאתה של השיטה.

מי שמחויב לערכים של אמת והגינות ואינו מוכן להישאב אוטומטית אל ההיסטריה המתנהלת נגד נתניהו, חייב לבחון את התנהלותו של נתניהו בפרשת "ידיעות אחרונות" ו"בזק-וואלה" לעומת התנהלותו של פקיד זוטר המקיים קשר עם עיתונאי. בחינה כזו תגלה שהדינמיקה זהה וגם העיקרון דומה: בשני המקרים מתנהל סחר של תן וקח בין הממשל והתקשורת, וההבדל נעוץ בהיקף המשאבים העוברים מיד ליד בעסקה. כאשר מדובר במשרדי הממשל המובילים, משקלה של "הסחורה המוחלפת" כבד ממשקלה כאשר מדובר ביחסי תן וקח בין פקיד זוטר לעיתונאי. ראש ממשלה ושרים בכירים יכולים להשפיע על חקיקה, להוסיף או לבטל רגולציות שמתורגמות לרווח או הפסד במאזן השנתי של כלי התקשורת. התנהלות זו היא חלק ממשחק פוליטי שבו משתתפים אותם פוליטיקאים ואותם עיתונאים שמאשימים את נתניהו בהתנהלות שהם עצמם חוטאים בה. מהלכים אלה צריכים לעמוד למשפט הציבור ולא להיגרר אל בתי משפט.

העמדתו לדין של נתניהו בגין קבלת סיקור עיתונאי אוהד באשמת שוחד היא תקדים הזוי וביטוי לבורות גמורה באשר לאופיו של המשחק הפוליטי. המשפט הפלילי מעולם לא נכנס לתוככי ההליך הפוליטי ולא בחן את צורת התנהלותו לפי קריטריונים המתאימים לזירות עברייניות. משפטו של נתניהו הוא הפעם הראשונה, ברמה עולמית, שבה הפוליטיקה נבחנת באופן כזה. העמדה לדין של פוליטיקאי בגין קבלת סיקור אוהד הופכת את הפוליטיקה כפי שהכרנו אותה עד היום לעניין שאינו לגיטימי. על כך אומר שי ניצן בריאיון הנזכר לעיל ב"מקור ראשון": "האם סיקור חיובי נחשב למתת בעבירות שוחד? אני חושב שגם במבחן אובייקטיבי, כתבה רצינית בעיתון היא בעלת משמעות גדולה עבור איש ציבור ועבור כל אחד". כלומר, על פי שי ניצן, אם איש ציבור נותן סקופ לעיתונאי והעיתונאי גומל לו בכתבה חיובית – זוהי עבירה פלילית לכאורה.

שנים רבות כיהנתי בכנסת ובממשלה, ואני יכול להעיד מניסיוני על אינטראקציה היומיומית בין מו"לים ועיתונאים לבין חברי כנסת ושרים. על פי הדוקטרינה שדין סיקור אוהד כדין קבלת שוחד, יש להעמיד לדין רבים מחברי הכנסת, השרים, המו"לים, העיתונאים, וכן את המפכ"ל, היועמ"ש, ורבים מפרקליטי המדינה.

כדי לסבר את האוזן, להלן שתי דוגמאות מני רבות, שבהסתמך עליהן יוכל נתניהו לטעון לאכיפה בררנית.

דוגמה ראשונה: ידוע לכול שהעיתון (החינמון) "ישראל היום" נתן סיקור אוהד לנתניהו מיום היווסדו. ב-2015 הוגשה הצעת חוק במטרה לחייב את "ישראל היום" לגבות תשלום מקוראיו. נתניהו הודיע מעל דוכן הכנסת כי יסכל את הצעת החוק שנועדה לפגוע כלכלית בעיתון שנותן לו סיקור אוהד. לכאורה, נתניהו כרגולטור נתן שוחד ואף קיבל שוחד בדמות סיקור אוהד. איש לא העלה על דעתו להעמיד לדין את נתניהו ואת שלדון אדלסון, המו"ל של "ישראל היום".

דוגמה שנייה: בחקירתו במשטרה של חבר הכנסת איתן כבל, יוזם חוק "ישראל היום", סיפר כבל ששליחו של מו"ל "ישראל היום" הציע לו סיקור אוהד אם ייסוג בו מהצעת החוק. לא המשטרה ולא הפרקליטות לא העלו על דעתם לחקור את אנשי "ישראל היום" בגין הצעת שוחד בדמות סיקור אוהד.

ראש ממשלה בישראל מכהן באחד התפקידים הקשים בעולם, ומקבל מדי יום ביומו החלטות שעניינן חיים ומוות. נגד כל חמשת ראשי הממשלה מ-1996 ועד היום (נתניהו, ברק, שרון, אולמרט ושוב נתניהו) התנהלו חקירות פליליות. אין ספק שהחקירות פגעו בתפקודם במידה כזו או אחרת, שכן נמנע מהם לייחד את כל מרצם וזמנם לתפקידם התובעני. מדוע ידה של הפרקליטות קלה על ההדק בהחלטה לפתוח בחקירות נגד ראשי ממשלה? הנה השערה: אולי משום שראש ממשלה תחת חקירה לא ינסה לחולל שינוי במערכת אכיפת החוק. לכן יש לחוקק לאלתר את מה שידוע בשם "החוק הצרפתי", שעל פיו ראש ממשלה לא ייחקר ולא יעמוד לדין בעת שהוא מכהן בתפקידו, וכל ההליכים נגדו יידחו עד לאחר סיום כהונתו. כמובן, מדובר רק בעבירות של צווארון לבן ולא חלילה בעבירות של רצח, הריגה, פגיעה גופנית, אונס וכדומה.

***

הרדיפה אחרי כל מי שמעז להתעמת עם הפרקליטות אינה מצטמצמת לאישים פוליטיים. הנה שני מקרים מייצגים מתחומים אחרים.

המקרה הראשון: בשלהי 1996 העניק דרור חוטר-ישי, ראש לשכת עורכי הדין, ריאיון ביקורתי במיוחד לעיתון "יתד נאמן", נגד האקטיביזם השיפוטי של נשיא העליון אהרן ברק. הריאיון זכה לגינוי כללי במערכת המשפט בשל "הסגנון, העיתוי והאכסנייה". כעבור זמן קצר הוגש כתב אישום נגד חוטר-ישי שעסק בדיווחי המס של אביו, אהרן חוטר-ישי, ממקימי המדינה. סגן פרקליט מחוז ירושלים, אלי אברבנאל, סבר שאין מדובר בעבירה פלילית וסירב להגיש כתב אישום, אך היועמ"ש מיכאל בן יאיר העביר את התיק לפרקליטות מיסוי וכלכלה ומצא פרקליט כלבבו שהגיש את כתב האישום. המשפט בבית משפט השלום הסתיים בהרשעה הזויה, רוויה בהשמצות ובחרפות. בערעור במחוזי זוכה חוטר-ישי בדעת רוב. מטרת כתב האישום היתה לחסל ציבורית את ראש לשכת עורכי הדין ולסלקו מהוועדה לבחירת שופטים. המטרה הושגה.

המקרה השני, שכבר הוזכר קודם לכן: ד"ר מאיה פורמן העזה, שומו שמים, להיות נאמנה למצפונה המקצועי, ומסרה חוות דעת שסייעה להגנה במשפט הרצח של תאיר ראדה. פרקליטות המדינה הכריזה עליה מלחמה, רדפה אותה וניסתה למנוע את מינויה למנהלת היחידה לרפואה משפטית במכון הלאומי לרפואה משפטית.

ואולם נראה לי כי שיא השיאים בא לידי ביטוי בדבריו של אביחי מנדלבליט, באפריל 2015, בהתייחס לחקירה שהתנהלה נגדו כאשר כיהן כמזכיר הממשלה. באותה עת הוגשה עתירה לבג"ץ נגד היועמ"ש יהודה וינשטיין, על רקע פרשת הרפז, שגרמה לעימות בין השניים. וכך אמר מנדלבליט:

"החלטתו של וינשטיין היועץ המשפטי [לפתוח בחקירה נגד מנדלבליט – ח"ר] היא בלתי סבירה, בלתי מידתית ובלתי חוקית. מדובר בלא פחות מאשר חקירה אומללה. בחקירה נגדו הפרו הפרה בוטה של יחסי החיסיון החלים בין הרמטכ"ל לבין העותר כמו גם [בקשר] לשיחות בין העותר לבין עוזרו של הרמטכ"ל. החקירה לוותה למרבה בהדלפות ופרסומים מידתיים שפגעו בשמו הטוב. גורמי החקירה הפרו את הוראות החוק האלמנטריות ביותר שוודאי ידועות להם היטב וכי מדובר בהתנהלות שערורייתית.[...] לא היה מנוס מן המסקנה הקשה לפיה מדובר בהתנהלות מכוונת שנועדה לפגוע בעותר ולהפעיל לחץ פסול על מקבלי ההחלטות".

מנדלבליט טען שוינשטיין תופר לו תיק כדי לסכל את מינויו ליועמ"ש. כלומר, היועמ"ש דהיום, מנדלבליט, מאשר למעשה את שכתבתי לעיל בדבר תפירת תיקים.

בתגובה לדבריהם של אמנון אברמוביץ' וגיא פלג, שהזכרתי לעיל, אמר מנדלבליט: "הפרסומים כאילו שיקולים לא מקצועיים משפיעים על עבודתנו חסרי כל ביסוס, רעים ומזיקים". ואני שואל: למי להאמין, למזכיר הממשלה מנדלבליט (בדבריו ב-2015) או ליועמ"ש מנדלבליט?

כבר ב-1999 אמרה פרופ' רות גביזון כי "מה שמטריד הוא התחושה שיש במערכת [המשפט – ח"ר] אלמנט רדיפה. המערכת אמנם מכחישה אבל ההכחשה לא משכנעת, כי ההצטברות של המקרים היא כבר קשה". אמנם הדברים נאמרו לפני 20 שנה, אך הם נשמעים כאילו נאמרו היום.

נראה לי שאין צורך להסביר למה אמר פרופ' אמנון רובינשטיין, בריאיון לעיתון "הארץ", את הדברים האלה: "אותי עצמי הזהירו שלא אקח את תיק המשפטים ללא עורך דין צמוד. איש רציני אמר לי ששר משפטים הוא התפקיד המסוכן ביותר".

בנקודה זו, אין מתאים יותר מלצטט מדבריו של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, בריאיון שנתן לעיתון "הארץ" ב-2003:

בדרך כלל שר משפטים בארץ נבחר בצורה כזו שיודעים שהוא יהיה אוהד לנשיא בית המשפט העליון. אם יש חשש שמישהו עלול להיות לא אוהד אז עוצרים אותו במשטרה או חוקרים אותו. כך היה גם איתי. כשאריק [שרון – ח"ר] קיבל את אמון העם ב-2001 והתכוון למנות אותי לשר המשפטים, פתאום חקרו אותי 11 שעות במשטרה על כל מיני עניינים חסרי שחר ומיד הדליפו את החקירה לכל מיני עיתונאים וכתבלבים השופכים את דמי.

[...] אם יש מקרה אחד ומקרה שני ומקרה שלישי שאנשים שאינם נוחים למערכת מוצאים את עצמם במשטרה בעיתוי מוזר, אז על פניו אולי יש פה תופעה מסוכנת. לכאורה מתעורר החשד שאולי מערכת אחת מונעת ממערכת אחרת לממש את המנדט שניתן לה על ידי הציבור. [...] יש פה איום על הדמוקרטיה דווקא על ידי מי שמדברים בשם הדמוקרטיה. יש פה סיבה לדאוג שמא במקום שלטון החוק יש לנו בישראל כנופיית שלטון חוק.

[...] עד היום הם לא קראו לי להודיע לי שהחקירה הסתיימה. והכתבלבים העובדים אתם מעולם לא התנצלו.

[...] לכן אני אומר לך שהם כנופיה, האנשים האלה, כנופיה כמו כל כנופיה אחרת אלא שהשם של הכנופיה הזאת הוא כנופיית שלטון החוק.

פרופ' מאוטנר, מבכירי המשפטנים בישראל, התראיין בינואר 2020 בתוכנית רדיו של "כאן", וכך אמר: "הפרקליטות היא הגוף הכי בעייתי במערכת המשפט. הגוף הזה פועל בתרבות ארגונית קלוקלת. אין שום סיכוי שמתוכו היא תתוקן. צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדוק מה קורה בפרקליטות שתקבע את התרבות הארגונית לשנים הבאות. ועדת החקירה צריכה לסגור את החשבון לגבי תפירת תיקים לפני עשרים שנה".

כותרתו של הפרק הזה היא ציטוט מפי מני מזוז, בתחילת כהונתו כיועמ"ש. בתדרוך לכתבים אמר מזוז כי בעת כניסתו לתפקיד מצא מדיניות של סימון מטרות וגיוס עמדות. סימון מטרות משמעו "תפירת תיקים" למי דשרוצה לשנות את המערכת, ואילו גיוס עמדות משמעו השתקת בעלי עמדה שונה. דבריו אלה של מזוז לא זעזעו את רוב הציבור ולא גרמו לו להתפכח ולראות את האמת לאמיתה.

גם מזוז כנראה שכח אותם, ובהמשך כהונתו כיועמ"ש הצטרף למסמני המטרות ולמגייסי העמדות.

נגד הרוח / חיים רמון
ידיעות ספרים, 2020
648 עמודים

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל

users: חיים רמון

Anonymous
מרתק ואמיתי

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר