פוסט מורטם של ממשל טראמפ – לא כל כך נורא, אבל גם לא מי יודע מה

בוא נערוך תרגיל מחשבתי ונדמיין לעצמנו שדונלד טראמפ היה נראה, נשמע ומתנהג כמו ברק אובמה. "הדונלד", אבל עם פיגורה ותנועות גוף של רקדן בלט, עם חיוך שובה לב ונואם בחסד עליון. אדם רב גזעי, רב תרבותי ואמפטי שאפילו מזיל דמעה כאשר קורה לך משהו רע. איש משפחה נאמן עם שתי בנות חמודות. אדם משכיל שקורא הרבה ספרים, אוהב סרטים ומחזות לאניני הטעם, ושאפשר לנהל איתו ויכוח ארוך על הגותם של ז’אן פול סארטר ואיין ראנד או על עתיד המערכת הגאו-פוליטית.

אני מזכיר כאן את אובמה כי על סמך האינטראקציה שלי עם יהודים אמריקאים הוא הנשיא האהוב עליהם ביותר מאז ביל קלינטון. הקומיקאי ג׳קי מייסון נהג לומר שהיהודים האמריקאים כל כך אהבו את קלינטון שאם היו מספרים להם שהוא רצח מישהו הם היו מגיבים עם ״אז מה? כל אחד מת בסוף". ומצד שני, הרוב הגדול של היהודים האמריקאים לא אוהב – וליתר דיוק מתעב – את טראמפ.

אז אם אותו טראמפ-כמו-אובמה דמיוני היה מקדם את אותה אג'נדה שקודמה בארבע השנים האחרונות, האם האליטות הפוליטיות, התקשורת ויהודי אמריקה, היו מתייחסים אליו באותו תיעוב אישי ופוליטי שאפיין את התנהגותם כלפי טראמפ?

אני מעריך שלא. 

איך המדיניות של דונלד טראמפ הייתה מתקבלת אם הוא היה נראה, נשמע ומתנהג כמו ברק אובמה?

ב-2016 טראמפ רץ לבית הלבן עם דימוי של משבש מערכות (Disrupter) בקנה מידה היסטורי שישנה לחלוטין את הכיוון של מדיניות הפנים ושל מדיניות החוץ האמריקאית. אום בסופו של דבר, רוב ההחלטות שקיבל כנשיא לא חרגו בעיקרון מהקונצנזוס הוושינגטוני. זאת, בין היתר, מהסיבה פשוטה שאותה מלמדים בכל קורס מבוא לפוליטיקה אמריקאית – מערכת האיזונים והבלמים של הקונגרס ובתי המשפט שלא אפשרה לטראמפ ליישם את כל התוכניות הגרנדיוזיות שלו.

טראמפ כן הצליח להעביר את תוכניתו לקיצוץ ברמת המיסוי הגבוהה על חברות אמריקאיות, מתוך מטרה לתת להן תמריצים לשלם מיסים בארצות הברית ולא באירלנד או בסינגפור. זה רעיון שהיה מקובל גם על רבים במפלגה הדמוקרטית ואני מעריך שהנשיאה הילרי קלינטון הייתה מעבירה וריאציה של אותה חקיקה. בקיצור, לא ביג דיל.

למעשה, הקיצוץ ברמת המיסוי על החברות האמריקאיות היה הצעד הרציני היחיד שהנשיא טראמפ הצליח להעביר בתחום הכלכלי-חברתי. טראמפ נכשל בביטול חוק אובמה-קר שהרחיב את מתן שירותי הבריאות לתושבי ארצות הברית ולא הצליח להשיג מימון מהקונגרס להקמת החומה "היפה" שלו על הגבול עם מקסיקו. הצווים הנשיאותיים שלו, למשל בכל הקשור למניעת הגירה ממדינות מוסלמיות, לא הובילו לשינויים משמעותיים במדיניות האמריקאית – שינויים שניתן להגדיר בתור שיבוש מערכות היסטורי.

הכלכלה האמריקאית שגשגה בשלוש השנים הראשונות של ממשל טראמפ ויש הסבורים שהורדת רמת המיסוי על החברות לצד מספר צעדים לדה-רגולציה כלכלית תרמו לכך. אם כי רוב הכלכלנים יגידו לכם שמחזור העסקים ולא הבית הלבן הוא זה שמשפיע על הכלכלה בעיקר. בכל מקרה, הכלכלה האמריקאית שלא גדלה בצורה משמעותית תחת טראמפ, צנחה בזמן מגפת הקורונה.

טראמפ נואם בפני עובדי תעשיית הרכב, מישיגן 2017

לנשיא אמריקאי יש סמכות נרחבת לקדם שינויים במדיניות החוץ והבטחון, אבל למרות שהצעדים שנקט טראמפ עוררו ויכוח בוושינגטון, הרי גם בנושא זה לא התחוללה רעידת אדמה.

מבקריו של טראמפ טענו שמדיניות החוץ שלו הייתה בדלנית ושבנושא הסחר הבינלאומי הוא היה פרוטקציוניסט. מקרב דוברי ממסד מדיניות החוץ בוושינגטון יש המגדילים וטוענים שטראמפ הרס את הסדר המדיני והכלכלי העולמי שהקימה אמריקה אחרי מלחמת העולם השנייה – לא פחות.

אבל האמת היא שאם ניקח למשל את דרישתו של טראמפ מחברות נאט"ו להגדיל את תקציבי הביטחון שלהן, הרי היא לא הייתה שונה במיוחד מזאת של קודמו בתפקיד. טראמפ פשוט היה יותר אגרסיבי והלחץ שלו עבד – מדינות נאט"ו הגדילו באופן משמעותי את ההוצאה שלהן על ביטחון.

הוצאה על ביטחון של חברות נאט"ו באירופה ובקנדה

זה נכון שטראמפ עורר ויכוח ציבורי על מדיניות הסחר הבינלאומי של ארצות הברית וגישתה כלפי סין. עם זאת, צריך לציין שהרעיון שיש לעשות הערכה מחדש של מדיניות הסחר הליברלית של ארצות הברית היה מקובל ב-2016 לא רק על המפלגה הרפובליקנית אלא גם על חלקים גדולים של המפלגה הדמוקרטית. הדרישה למדיניות תקיפה יותר כלפי סין לא רק שנהנתה מקונצנזוס בין-מפלגתי, מקורה היה בלחץ מצד חברות העסקים האמריקאיות וגורמים בפנטגון. כלומר, לא גל פופוליסטי אלא האליטות הן שהניעו את השינויים במישור זה.

טראמפ הצליח לערער במקצת את מערכת הסחר המולטי-לטראלית והביא לחקיקה מחדש של הסכם הסחר הצפון אמריקאי עם קנדה ומקסיקו. לעומת זאת, מלחמת הסחר עם סין הסתיימה בתיקו ולא הייתה מדיניות סחר אמריקאית קוהרנטית כלפי בייג'ינג.

בניגוד לחששות שהיו לרבים מטראמפ, הלה לא פתח במלחמה גרעינית נגד צפון קוריאה. טראמפ הסכים לשמור על הסטטוס קוו עם פיונגיאנג. טראמפ גם נמנע מהרפתקאות צבאיות במזרח התיכון. אולם, הוא לא הצליח לעמוד בהבטחתו להחזיר הביתה את החיילים האמריקאיים שעדיין פרושים באפגניסטן ובעיראק.

למרות שההחלטה של טראמפ לבטל את ההסכם הגרעין עם איראן זכתה למחיאות כפיים בישראל ובסעודיה, הרי האלטרנטיבה של לחץ כלכלי ודיפלומטי לא הביאה לשינוי משמעותי בעמדת טהראן. היות שטראמפ הוציא מכלל חשבון מעורבות אמריקאית צבאית באיראן, אפשר להעריך שהוא היה מנסה להשיג הסדר חדש עם האיראנים במהלך כהונתו השנייה – וכך אכן אמר. סביר להניח שההסכם שטראמפ היה משיג לא יהיה שונה בהרבה מהסכם שישיג הנשיא ג'ו ביידן.

אין ספק, עם זאת, שתחת טראמפ התחולל שינוי משמעותי ביותר בנושא חשוב אחד – המדיניות האמריקאית כלפי ישראל. הרומן המלבלב של ממשל טראמפ עם ישראל בא לידי ביטוי, בין היתר, בהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, בניטרולה של ההנהגה הפלסטינית, ובנורמליזציה בין ישראל לבין שלוש מדינות ערביות.

מתוך טקס החתימה על "הסכם אברהם" בבית הלבן

אם ברק אובמה היה מחולל את השינויים האלו במדיניות האמריקאית במזרח התיכון אין לי ספק שרוב היהודים האמריקאים היו יוצאים במחולות בניו יורק ובוושינגטון ומהללים אותו כידידו הגדול ביותר של העם היהודי מאז כורש.

טראמפ הפסיד את הבחירות לכהונה שנייה לא משום מדיניות הפנים או מדיניות החוץ שלו. למעשה, המפלגה הרפובליקנית שמרה על מעמדה בסנאט וחיזקה את כוחה בבית הנבחרים. טראמפ אף הצליח להגדיל את התמיכה בו בקרב בוחרים היספאנים ושחורים. אולם השורה התחתונה היא שבנוסף לכישלונו בהתמודדות עם מגפה קורונה – טראמפ פשוט נשאר טראמפ, אדם גס רוח ולא נשיאותי. זה לא הפריע לבייס האלקטורלי שלו, אבל הרחיק ממנו בוחרים רבים.

קשה להעריך היום איזה ציון יקבל טראמפ כנשיא מההיסטוריונים של העתיד, אבל ספק אם הם יתייחסו אליו כ-Transformative President נוסח וודרו וילסון, פרנקלין דלאנו רוזוולט או רונלד רייגן. אני הייתי מעריך אותו כנשיא טוב מינוס או מספיק פלוס. בכל מה שקשור לישראל הייתי נותן לו ציון מצוין, אבל תלמיד שהבריק בשיעור זה או אחר יסולק בסופו של דבר מבית הספר, אם בו בזמן הוא גם זורק עגבניות רקובות על המורים.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי ופרשן לעניינים גלובליים, ובעבר מרצה למדע המדינה באמריקן יוניברסיטי ועמית מחקר במכון קאטו